גיליון חגיגי - כנס משפחות 2014

Transcription

1 הקול האנושי גליון מס' 30 בטאון "אנוש" העמותה הישראלית לבריאות הנפש נובמבר 2014 סימני שאלה" - ההרכב המוסיקלי של סניף תל-אביב במופע גיליון חגיגי - כנס משפחות 2014 שרת הבריאות בדוכן אנוש ביריד הסינמטק ערב מילם חדרה בבית פיינברג ד ר הלה הדס מנכ לית אנוש עם יו ר בנק הפועלים יאיר סרוסי חנות מוצרי הסבונים והספא ב בית בבלפור - בת ים בטאון אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש יוצא לאור בחסותה האדיבה של חברת

2 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש התמודדות המשפחה עם משבר נפשי של יקירה - אל תישארו לבד! משפחות יקרות! גיליון "הקול האנושי" של חודש נובמבר הינו גיליון חגיגי לכבוד כנס המשפחות השנתי של עמותת אנוש, "במסע ההחלמה - התמודדות כאתגר משפחתי". דרך הכתבות, תוכלו ללמוד על הפעילות העשירה המתקיימת במהלך כל השנה במרכזים ולהתרגש מסיפורן האישי של בני משפחה שבחרו לשתף ב- "סיפורי משפחות" סילביה אזולאי, מנהלת תחום המשפחות באנוש מאת: סילביה אזולאי, מנהלת תחום המשפחות באנוש מה מאפיין את התמודדות המשפחה בתחום בריאות הנפש? למחלה פסיכיאטרית של בן משפחה ישנה השפעה רבה ומשמעותית על התא המשפחתי, שצריך להסתגל לשגרת חיים חדשה. ההשפעה מתבטאת במספר היבטים: תחושת אשמה משפחות רבות חשות אשמות, וסבורות כי המשפחה היא המקור להתפרצות המחלה, בפרט בצל תיאוריות פסיכולוגיות משנות ה- 50 של המאה הקודמת. תיאוריות אלה טענו כי למשפחות החולים יש מאפיינים של חוסר תפקוד, אשר הביאו להתפרצות המחלה. היבט נוסף מתייחס להתמודדות עם הסטיגמה, שאינה רק נחלת בן המשפחה המתמודד עם מחלת הנפש, כי אם נחלת כלל בני המשפחה, שחשים בושה ומשקיעים אנרגיה מרובה בהסתרת המחלה. השפעותיה של הסטיגמה באות לא פעם לידי ביטוי בהתרחקות מעגלי תמיכה חיצוניים מבני המשפחה, כאשר אלה נותרים בודדים במצוקתם. לעתים בני משפחה מחזיקים בעצמם במערכת התפיסות השליליות של החברה על אודות נפגעי הנפש. תפיסות אלו פוגעות בדימוי ובערך העצמי ואף יוצרות בקרב בני המשפחה תחושה של דחייה לגיטימית מצד החברה. המשפחה מהווה ברוב המקרים מקור תמיכה ומשענת לבן המשפחה החולה מבחינה כלכלית ורגשית, ושומרת על שלומו הפיזי והנפשי. תפקידים אלו יוצרים תחושת עומס גדולה, נאמנה בחלקה למציאות, ובחלקה מהווה עומס סובייקטיבי, שנובע ברובו מקושי רגשי. מדוע חשוב לקבל עזרה? התמודדות המשפחות היא משימה מורכבת ולעתים זהו אתגר קשה, אך אפשרי. במהלך השנים פיתחנו במילם מודל להתערבות בחיי המשפחה וסיפוק צרכיה. בתחום בריאות הנפש, ישנן עדויות מחקריות לכך שהתערבות בחיי המשפחה משפיעה על מצבו של החולה ומשפרת את איכות החיים שלו ושל שאר בני המשפחה. במסגרת הטיפול שמעניקה אנוש ניתן למשפחות מידע על אודות מחלות נפש, על הטיפול והשיקום, על דרכי ההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה, על ההתייחסות לצרכים הרגשיים השונים של בני המשפחה, ועל הסיוע במציאת משמעות מעבר לטיפול במתמודד. לדוגמה, אחת הטעויות הנפוצות של משפחות היא הפניית כל תשומת הלב לבן המשפחה הסובל. אולם כשהמאמצים עולים בתוהו, המשפחה מתייאשת ועושה בעבורו את כל חובותיו זוהי הדינמיקה של המחלה. אך ההפך הוא הנכון: חשוב שקרובי המשפחה ימשיכו בחייהם, ידאגו שהבית יתפקד באופן נורמטיבי ויתנו לבן המשפחה המתמודד עם הפרעה נפשית לבנות את חייו מתוך חירות אישית וכבוד לגבולות המשפחה. גבולות ברורים יעניקו תחושת בטחון וסדר החשובה למתמודד וחיונית לשמירה על השפיות המשפחתית. הנה מקצת התגובות שקיבלנו על הטיפול במשפחות: בעקבות התהליך שעברתי במילם למדתי להתמקד בדברים שלי ולסבול פחות, הרחבתי את תחומי ההתעניינות שלי, החלטתי שאני לא רוצה להשקיע אנרגיה בשמירת הסוד ; אני מאמינה שידע זה כוח, כשלומדים על המחלה ומבינים טוב יותר כיצד היא משפיעה, צוברים תנופה וכוח ואז הדרך לשיקום של בן המשפחה הופכת סלולה וקלה יותר ; סוף סוף היה לי אצל מי לבכות ולבטא את התסכול והאומללות, הבנתי שאני לא לבד. לאן ניתן לפנות? עמותת אנוש מפעילה שמונה מרכזי משפחות המכונים מילם )מרכזי ייעוץ למשפחות מתמודדים(, בפיקוח ובמימון משרד הבריאות. המרכזים ממוקמים מצפון הארץ ועד דרומה. בצפון נמצא סניף כרמיאל )עם שלוחות בערים נהריה וקריית שמונה(, סניף חיפה )עם שלוחה בחוף הכרמל(, וסניף חדרה )עם שלוחה בעפולה(. בשני המרכזים הראשונים ניתן שירות לאוכלוסייה הערבית. בנוסף, ניתן שירות בשפה האמהרית בסניף נתניה, ושלוחה של מילם כפר סבא באשדוד עתידה לתת מענה בשפה הרוסית. שלוחות נוספות של סניף כפר סבא יפתחו בערים פתח תקווה וירושלים, ובשנה האחרונה נפתח מרכז חדש בתל אביב. השירותים של מילם ניתנים ללא תשלום על ידי אנשי מקצוע בעלי ידע וניסיון בתחום בריאות הנפש. ניתן לקבל מענה ארוך טווח למשפחות במספר סניפים של העמותה, בתשלום סמלי. הסניפים שבהם ניתן שירות זו הם בית שמש, רחובות, רמת גן, תל אביב, רמת השרון, חולון וכפר סבא. מדי שנה מתווספות כ- 1,000 משפחות חדשות לסניפי מילם ברחבי הארץ. עבודה מערכתית ויצירת משאבים בקהילה בשנים האחרונות תחום בריאות הנפש עובר שינויים גדולים ומשמעותיים במטרה לתמוך במשפחות, ליידע אותן, ללוות אותן ברגעי המשבר ולסייע להן למצוא את העזרה המתאימה בעבור בן המשפחה המתמודד עם מחלת נפש. לצערי אנחנו עדיין פוגשים משפחות רבות שלא מכירות את השירות, שמגיעות אלינו דרך חיפוש אישי באינטרנט או דרך משפחות אחרות לאחר שנאלצו להתמודד לבד במשך זמן רב. הייתי רוצה שכל משפחה תדע שיש לאן לפנות, גם אם תבחר שלא לפנות כלל. לצד הסיוע למשפחות, אני מאמינה בעבודה מערכתית ובחשיבות שיש ליצירה ולאיסוף משאבים לטובתם של מתמודדים ובני משפחתם. במרכזים מושקעת עבודה רבה מול צוותי רפואה ואנשי מקצוע טיפוליים בקופות החולים, במחלקות האשפוז, במרפאות, בשירותי השיקום בקהילה, ברווחה ועוד, במטרה להשמיע את קולן של משפחות ולחזק את מקומן החשוב בתהליך הטיפול והשיקום. חשוב להבין שהמשפחה היא נקודת המוצא של המתמודד והמקום שאליו הוא חוזר. כשמשפחה מחוזקת ונתמכת, היא מגלה בתוכה כוחות התמודדות נוספים. לראיה, משפחות רבות, שעוברות תהליך של התחזקות, הופכות לפעילות במרכזים, מקדמות נושאים חשובים, נלחמות בסטיגמה ומזכירות לכולנו שאפשר לחיות חיים בעלי משמעות, לצד המחלה. 2

3 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) משפחות יקרות, עד לפני שנים ספורות לא הקצתה המדינה משאבים להקמת מרכזי ייעוץ למשפחות. הטיפול ומערך השיקום התמקדו כמעט אך ורק במתמודד עצמו. עם השנים נוכחו הרשויות בכוחה של המשפחה להשפיע על טיב השיקום ויעילותו. הנתונים מוכיחים חד משמעית, שצרכן שיש סביבו משפחה תומכת ואוהבת, חווה הרבה פחות אשפוזים חוזרים ומצליח לנהל את החיים בצד המחלה בצורה טובה יותר. עם השנים המציאות גם הדגישה את נחיצות הסיוע לכל בני המשפחה, לא רק כדי לאפשר להם לעבד את השפעת ההתמודדות עם בן המשפחה החולה, אלא גם כדי להעניק להם כוחות לקיום שגרת חיים שלמה שבה הקשרים והיחסים בין בני המשפחה מהווים עוגן מרכזי. ד"ר הלה הדס, מנכ"לית אנוש בלחץ המשפחות, פעילי עמותת עוצמה וצוותי העמותה, החל משרד הבריאות להקצות משאבים משמעותיים, וכך נולדו מרכזי הייעוץ למשפחות, שלא רק שהיטיבו עם סביבת המתמודד, אלא הביאו לתמיכה משמעותית במעגל הסובב אותו. כיום קיימות במרכזי הייעוץ לא רק קבוצות תמיכה להורים, אלא גם קבוצות לבנים ולבנות של מתמודדים ואף לאחים של מתמודדים. השנה התרחבנו באופן משמעותי פתחנו מרכז נוסף ושלוחות נוספות ברחבי הארץ. העמותה, באמצעות מרכזי מילם ושלוחותיהם, מעניקה שירותים לאלפי משפחות בכל המגזרים, לרבות הערבי והחרדי. אין בלבי ספק, כי נמשיך להתרחב למענכם ולמען יתר בני המשפחות גם בשנים הבאות. שכן כשמדברים על מי שנמצא במעגל הראשון של המתמודדים, מדברים על מאות אלפים הזקוקים לכך - המחפשים אוזן קשבת, מידע על זכויות, עצה טובה, ומישהו שיתמוך בדרך מלאת המהמורות שבה צועדות המשפחות. את כל אלה מעניקים הצוותים הנפלאים של מרכזי מילם. אני מאחלת לכם ולבני משפחותיכם המתמודדים בריאות וכוח. כנס מפרה ומוצלח! שלכם, ד ר הלה הדס מנכ לית בני משפחה יקרים, כמדי שנה עורכת עמותת אנוש כנס משפחות, וזו הזדמנות נוספת בעבורנו לפנות אליכן המשפחות. השנה, בהנחייתה של סילביה אזולאי מנהלת תחום משפחות בעמותת אנוש, הוקמה ועדת היגוי המשלבת כוחות בין ארגוניים: ארגון עוצמה, צוות מקצועי ונציגי משפחות ממרכזי הייעוץ של עמותת אנוש, מרכז ייעוץ איכות בשיקום, ומשרד הבריאות. חברי ועדת ההיגוי השקיעו שעות רבות בחשיבה, בתכנון התכנים ובארגון הכנס. מתוך חשיבה זו הוחלט למקד את תכני הכנס בתהליך ההחלמה של בני המשפחה, תחת השם מסע ההחלמה - התמודדות כאתגר משפחתי. במהלך השנים דובר רבות על המושג החלמה בתהליך ההתפתחות האישי - שיקומי של המתמודד. תהליך שבו המתמודד - בן המשפחה שלכם, מוצא משמעות חדשה לחייו יחד ובצד ההתמודדות שלו עם מחלת הנפש. תהליך שבו המתמודד מעמיד לעצמו מטרות בחיים, פועל לקדם את איכות חייו, מנהל את מחלתו באופן יעיל ובונה לעצמו תקווה חדשה. גם אתם בני המשפחה )הורים, אחים/יות, בני זוג, ילדים, סבים/תות( זכאים וראויים לתהליך החלמה משלכם. ההתמודדות עם מחלת הנפש של בן המשפחה גורמת לקטיעה של מהלך חייכם הרגיל, מציבה בפניכם אתגרים קשים, חושפת אתכם לרגשות של חוסר אונים וחוסר שליטה, ואף עלולה להשפיע על בריאותכם הפיזית והנפשית. תהליך ההחלמה הינו תהליך רגשי עמוק וכואב, הכולל בתוכו הכרה במציאות של מחלת בן המשפחה המתמודד וההשלכות הרגשיות הנובעות מכך. התאמה מחודשת של תפקידים ותפיסות, התאמה מחודשת של ציפיות, של רגשות ושל אמונות על עצמנו, על בן המשפחה המתמודד ועל החיים ככלל. תהליך ההחלמה של בני המשפחה מאפשר להתמודד עם הכאב שאותו חווים, ויחד עם זאת יכול להביא לגילוי וחיזוק של כוחות חדשים: אמפתיה, חיוניות, שותפות, משמעות ויעוד חיים, ולאפשר חיים הכוללים תקווה ומשמעות אישית וחברתית. משרד הבריאות רואה חשיבות רבה בקידום תהליך ההחלמה של בני המשפחה, ולכן משקיע בהנגשת המידע הנדרש למשפחה, במתן ייעוץ והכוונה, ופועל כל הזמן לשפר את הנגישות לפניות הציבור על ידי מתן כתובת אמתית ומכבדת לפניות של בני משפחה. מרכזי הייעוץ למשפחות נותנים כיום שירות לאוכלוסיית המשפחות בכ- 14 ערים בארץ, ובתכניותינו להמשיך לפתח את השירות במקומות נוספים. כמו כן, בשנה האחרונה הושקעה עבודה רבה בהנגשה של פניות ציבור של בני משפחה המחפשים את העזרה המתאימה, על ידי הקצאה של איש מטה ייעודי לנושא וכן בניית נוהל לפניות ציבור בשיתוף עם המשפחות, שבו יפורסם דף מידע לציבור על הדרכים השונות לפניות ציבור: ועדות השיקום, ועדות המעקב, מוקד קול הבריאות, וטופס מקוון באתר משרד הבריאות, המאפשר פניה ישירה לאגף השירות של המשרד, לרכזי השיקום ולכל גורם אחר במשרד. בנוסף, אנו רואים חשיבות רבה בשותפות של בני משפחה בקביעת מדיניות ופיתוח תהליכים לקידום מענים למתמודדים ולבני משפחותיהם וממשיכים בפעילות של ועדת ההיגוי הארצית לקידום מעמד המשפחה בבריאות הנפש. בהזדמנות זו, ברצוננו לברך את פרופ אלי שמיר, יו ר ארגון עוצמה, על זכייתו בפרס זוסמן בזכות פעילותו רבת השנים לקידום מעמד המשפחות בבריאות הנפש ושילובם של אנשים עם הפרעות נפשיות בחברה. זכייתו בפרס מהווה אבן דרך בהכרה הציבורית במשמעות של השותפות הערכית והמעשית של המשפחות לקידום מדיניות בבריאות הנפש. ברצוננו להודות לכל המשפחות הפעילות במרכזי הייעוץ השונים ולמשפחות ארגון עוצמה על מעורבותן היומיומית, ולנצל את ההזדמנות להזמין משפחות נוספות להיות שותפות בעשייה לקידום מטרות עתידיות הניצבות בפנינו. רונית דודאי ממונת שיקום ארצית בברכה, דינה ברק, עו ס מנהלת תחום בכירה משפחות, תיאום טיפול ופניות ציבור 3

4 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש מתוך המצוקה נולד מועדון המשפחות הפכתי מנתרמת לתורמת - הן בהקשבה, הן בייעוץ והן בעזרה למתמודדים ולבני משפחותיהם. כך מספרת רונית ממילם חיפה, שהקימה יחד עם חברה את מועדון המשפחות של מילם עד שהגעתי למילם חיפה, הייתי בתוהו ובוהו... כשהתחלתי להבין שבני מתמודד עם מחלת נפש, חרב עליי עולמי... לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי, הייתי כמשותקת, שקועה בעצב עמוק ובעיקר אובדת עצות וחסרת אונים. לא הבנתי בדיוק מה זה ואיך יסייעו לי שם בעניין של הבן שלי, אבל הייתי כל-כך מיואשת וחסרת אונים, שהסכמתי לקבל כל עזרה. המצב בבית היה מאוד קשה בעקבות המחלה של בני, ראיתי איך הכל מתפרק סביבי, ולי לא היו הכלים והידע להתמודד עם המצב הזה. היה לי מזל גדול שמצאתי את מילם חיפה, שם קיבלו אותי עם המון הבנה והיחס היה נפלא. ההגעה למילם פתחה לי דלתות והייתה לי תחושה של הקלה ויכולת לתפקד באופן יותר נורמלי, קיבלתי כלים וידע כיצד להתמודד עם המתמודד. עברתי מחושך לאור.. הגעתי למקום שהקשיבו לי, נתנו לי כלים לקבל את מחלתו של בני ולהתמודד איתה. השתתפתי בסדנת הורים שתרמה לי מאוד, ובהמשך הצטרפתי לוועד המשפחות, כי הרגשתי צורך וזכות לסייע ולתרום לאחרים, כפי שעזרו לי. לפני כארבע שנים בעזרת עו ס ממילם חיפה, הקמנו חברתי ואני את מועדון המשפחות. למועדון מגיעות משפחות המתמודדים אחת לחודש, בכל יום שני בתחילת החודש, בין השעות: 17:30 19:00. המפגשים במועדון מתוכננים וקבועים מראש, ובכל מפגש יש נושא, ו/או מזמינים אורח לספר, להרצות או להציג. בהתחלה היה קצת קשה לעודד אנשים להגיע למועדון. הודות לרצון ולהתמדה שלנו כצוות ועד המשפחות, בשנה האחרונה יש היענות רבה יותר והרבה מאד משפחות מגיעות למועדון, עד שלעתים החדר מלא עד אפס מקום. במועדון אני מרגישה שאני תורמת, והפכתי מנתרמת לתורמת - הן בהקשבה, הן בייעוץ והן בעזרה למתמודדים ולבני משפחותיהם. אני מאושרת שאני יכולה לעזור ולו במעט, בהכוונה, ובעידוד. ההשתתפות וההתנדבות שלי במילם גרמו לי לראות במחלה של בני גם גורם ממנף שמעניק משמעות לחיי. אני מרגישה שאני גם נותנת וגם מקבלת, בהשתתפות במועדון וועד המשפחות בפרט, ובהתנדבות במילם חיפה בכלל. המועדון נותן לי ולמשפחתי משמעות רבה ותחושה שיש מקום שבו אפשר לשמוע ולהשמיע, ולהעלות את הקשיים, את המחשבות ואת השאלות המטרידות אותי בחיי היומיום ומול המתמודד.למשתתפים הוותיקים במועדון יש יכולת רבה לשתף, לספר, לתת טיפים ורעיונות לפתרון קונפליקטים ולפתרון בעיות אדמיניסטרטיביות, כמו: ביטוח לאומי, טיפולים פסיכיאטריים ועוד... במועדון אני יכולה לבכות, לצחוק ולהתרגש מבלי שיעבירו עליי ביקורת. התחושה של קבלה ושכולנו באותה הסירה נותנת לי המון ביטחון. במועדון יש תחושה של בית, ורצון רב לעזור זה לזה. שנינו ביחד וכל אחד לחוד מה חווים בני זוג למתמודד במסגרת היחסים המשותפת? מה באשר להורות לצד בן זוג מתמודד? שאלות אלו ורבות אחרות, לצד שיחות פרטניות כואבות ומרגשות עם בני ובנות זוג, הובילו אותנו ליצירת סדנה חד פעמית. הסדנה "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" נועדה הן להעביר מסר לבני הזוג שהמילם מיועד גם להם ואנו קשובות לצרכיהם, והן למיפוי צרכים, קרי - בדיקת היתכנות של קבוצה לבני זוג בחדרה. בסדנה השתתפו תשעה בני זוג, מהם שלושה גברים ושש נשים. הפעילות כללה עבודה בזוגות סביב חוויית מוביל ומובל והתמודדות עם מכשולים בדרך וכן שימוש בחפצים שונים המייצגים פן חיובי ושלילי, הן בקרב היקרים לנו והן בסיטואציות השונות. בדיון עלו בין השאר הסוגיות הבאות: גבולות, חיים משל עצמי הזכות לפרטיות, סוגיות של תלות, עצמאות, פטרונות, חופש, סטיגמה ובושה, בדידות ועוד. בשנת הפעילות הקרובה נקיים מפגש המיועד לבני זוג-הורים, שבו יצפו בסרט העוסק בהתמודדות משפחתית וישוחחו עם בת למתמודדת. מאת: עלמה קיין, עו ס משפחות במילם חדרה ואחראית שלוחת עפולה צוות מילם חדרה שני רגעים מכנס המשפחות הקודם בת משפחה ממילם כרמיאל האולם מלא מקצה לקצה, אני מסתכלת על האנשים שיושבים איתי, הם נראים רגילים לגמרי. אחת מזכירה לי מישהי מהעבודה ואחד בשורה לפני, נראה כמו סוכן הביטוח שלי ואיך שזאת שיושבת בשורה הראשונה נראית כמו דודה שלי. באותו הרגע חודרת לתודעתי ההבנה שאני לא לבד. אני אחת מהרבה אנשים טובים שגם אצלם זה קרה. גם אצלם אחד מבני המשפחה חלה במחלה נפשית. פתאום ה"אני" הופך ל"אנחנו". גם אם לא בחרתי בכך אני חלק ממשהו, אני שייכת. הכאב והנטל אינם נעלמים, אך הופכים מעט קלים יותר. כאן אין צורך להסתיר או לספר סיפורים. כאן כולם יודעים וכולם מבינים. הסוד הכבד נשאר מחוץ למלון ולי יש עוד יומיים. יומיים של ריחוק ממה שהפך להיות התמודדות קרובה, קשה וחונקת מידי. יומיים של לימוד וחוויה. יומיים שהם רק בשבילי! אני יוצאת מהכנס, כעבור יומיים, ומרגישה אחרת. מרגישה שקיבלתי המון! המון ידע, כיוונים חדשים ואפשרויות נוספות. אני לוקחת איתי את סל החוויות והמחשבות כנשימה מרעננת להמשך הדרך. 4

5 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) לונה פארק נטול שעשוע י.א. היא סבתא שמתמודדת עם בעיות של אם צעירה. היה זה מילם חדרה שהכיר לה אנשים במצבה, ושלימד אותה לקבל את פיתוליה האינסופיים של המחלה: זה כמו רכבת הרים, וצריך לזכור שהרכבת גם יורדת בתי הצעירה אובחנה לפני שש שנים עם מאניה דיפרסיה. היום היא בת 37, ואם לילדה. כל השנים הללו היא הצליחה להסתדר לבד וגידלה את בתה, גם אם בתמיכה גדולה שלנו. כילדה היא הייתה מעט בעייתית, צרחה המון, עשתה מה שבא לה. ראינו שהיא לא בריאה בנפשה, אבל אף אחד לא אמר לי לבדוק את זה, לקחת אותה לטיפול פסיכיאטרי. בתקופה שבה התפרצה המחלה בתי נכנסה לחרדות עקב גילוי של בעיה רפואית, והחרדות האלה היוו טריגר לעליות ולירידות במצבה. היא שקעה בדיכאונות ורזתה מאוד, ואפילו אמרה שהיא רוצה להתאבד. שלוש שנים לאחר מכן לקחנו אותה לבית חולים פסיכיאטרי, והיא החלה לקבל טיפול במחלקה פתוחה. ניתן לומר שהיום בתי מתפקדת היטב, היא עובדת ומטפלת בילדים, ומאוד מרוצים ממנה. כשהיא צריכה לעשות משהו לפרנסתה היא אוספת את עצמה, אבל יש לה בעיות התמדה, היא צריכה הרבה ימי חופש. הבעיה העיקרית היא בהתנהלותה עם בתה המתבגרת, מה שמצריך ממני להיות מאוד מעורבת בגידול הנכדה שלי. נכדתי המתבגרת היא למעשה המבוגר בבית, היא זו שמדברת עם אבא שלה כשיש בעיות בינו לבין בתי, משוחחת איתו כמו עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. אני ממש מתפעלת ממנה, מההיגיון שהיא מפעילה, היא ילדה מאוד מיוחדת. בתי ובעלה נפרדו לפני כשנתיים, והמצב בבית היה כה קשה, עד שהעובדת הסוציאלית ביקשה ממני לקחת את נכדתי אליי, כי היא לא יכולה להיות בבית. היא גרה אצלי תקופה מסוימת, ולאחר מכן עברה לפנימייה. לא מזמן יצאה מהפנימייה וחזרה לגור אצל אמה. בתי איימה שלא אראה את נכדתי בתי הכירה את בעלה לאחר השירות הצבאי שלה, כששהה בישראל כעובד זר. כשסיים את השהות שלו בארץ, לפני כ- 15 שנה, היא חזרה איתו לארץ מולדתו תאילנד. שם היא נכנסה להריון ואף ילדה. כשמלאו לתינוקת שבועיים הגעתי לאותו כפר נידח במזרח תאילנד שבו שכנו. אני ובעלי לשעבר הצלחנו לשכנע אותם לחזור ארצה, ומצאנו לבן זוגה של בתי ואביה של נכדתי עבודה. ההתנהגות של בתי לא תמיד נורמטיבית, היא עלולה להגיע לאירוע משפחתי ולשבור את הכלים אם משהו לא מוצא חן בעיניה. ליל סדר אחד הושיבו אותה במקום קצת רחוק מראש השולחן, והיא עשתה מזה סיפור שלם. היא מגיבה לפעמים על דברים מאוד קטנים בהרס, וכשהיא כועסת היא אומרת דברים שאחר כך היא מתחרטת עליהם. באותו ערב היא אמרה לי שהרסתי לה את החג, וכדי להרגיע את הרוחות מישהי מבנות המשפחה החליפה איתה את מקומה. סיפורי משפחות אנחנו יודעים שכשהיא מגיעה לאירוע משפחתי יהיו דברים בלתי צפויים. האחים שלה מתקשים להתמודד איתה, אבל אני לא לוקחת ללב כשהיא מפזרת איומים שלא אראה יותר את הנכדה שלי, אני כבר רגילה ומכירה את ההתנהגות הזאת. זה לא נעים, אבל מצאתי דרך לחיות עם המחלה של בתי, יש לי עוד דברים בחיים אני שרה הרבה שנים במקהלה, אני הולכת להתעמלות ומשתתפת בטיולים של החברה להגנת הטבע. למדתי שלא אוכל לשאת בכל האחריות במילם למדתי לקבל את העובדה שזו מחלה ולהשלים איתה. התחלתי להגיע להרצאות של מילם לפני כמה שנים, בעקבות בעלי לשעבר - הוא ראה פרסומים בעיתונים והציע לי להצטרף אליו. באותה תקופה הרגשתי שאני קורסת, והבנתי שבמילם אוכל לקבל עזרה. חשבתי שזו רק שיחה עם עובדת סוציאלית, אבל לאחר מכן הוצע לי להצטרף גם לקבוצת הורים. במפגשים המגוונים הללו גליתי שיש עוד אנשים במצב שלי, שאפשר להתמודד, ושיש דרכים שונות להתמודד. במילם אני חלק מקבוצה של אנשים שיש להם מכנה משותף, אני יכולה לדבר איתם על דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם אף אחד אחר. את קבוצת התמיכה שהשתתפתי בה החלטנו להמשיך באופן עצמאי כי היה לנו מאוד טוב יחד במפגשים כאלה אתה לומד לגלות שאתה לא היחיד, וכשמעלים איזו בעיה ומדברים עליה, יש דעות שונות לאנשים וזה יוצר הפריה מבורכת של מחשבות ורעיונות. בקבוצה, אנחנו עוסקים כל הזמן בשאלה איך לחשוב מחוץ לקופסה, כי ההתמודדות היא מאוד קשה והרבה פעמים נוטים לוותר. אני למדתי שיש דברים שלא אוכל לטפל בהם, ושכדאי לפנות לצד מקצועי שיכול לעזור לי ולמשפחתי. לא מזמן אמרתי לבתי לצלצל מיד לעובדת הסוציאלית כדי לקבל ממנה עצה, וזה הוכיח את עצמו. לפני שפגשתי את מילם לקחתי על עצמי את כל האחריות, והייתי מאוד מעורבת. הבת שלי התקשרה אלי בכל בעיה, וידעה שאדאג ואטפל. בעזרתה של עלמה הנהדרת ממילם למדתי שצריך להעביר אחריות גם למתמודד, שגם לי יש חיים, ושמותר לי לעסוק בדברים שמעניינים אותי ושייכים רק לי. השורה התחתונה במחלת נפש, לא משנה אם זו מאניה דיפרסיה או סכיזופרניה, היא שמדובר במחלה שאין לה מרפא, שההתמודדות איתה היא אינסופית. המחלה היא רכבת הרים - פעם אתה למעלה ופעם למטה. כשאתה למעלה צריך ליהנות מזה, ולדעת שאפשר גם להגיע לזמנים אחרים ושהרכבת גם יורדת. במילם אני חלק מקבוצה של אנשים שיש להם מכנה משותף, 5

6 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש אין לי ספק שבעתיד, כשאשב מול משפחה, אזכור בבירור את המסר שהעברתן לנו היום כך אמר אחד מהרופאים המתמחים שהשתתפו במפגש שנערך בין אימהות למתמודדים במילם כפר-סבא לבין רופאים מתמחים במכבי. האימהות סיפרו על ההתמודדות של המשפחה ועל תפקיד המילם בחייהן בחודש ספטמבר התקיים מפגש הכשרה ל- 35 מתמחים ברפואת משפחה של קופת החולים מכבי בתל אביב, בנושא יום בריאות הנפש- הגישה למצבים פסיכוטיים. נועה ארסט, עובדת סוציאלית ומנהלת מילם כפר-סבא, התבקשה להציג את הפרספקטיבה של בני המשפחה והמענים הניתנים למשפחות. אמירות כמו השמיים נפלו עלי, נפלתי לבור שחור ואיני יכול לצאת ממנו, למה דווקא לי?, למה זה קורה?, מה עשיתי לא נכון?, לקחו לי את החיים, "אף אחד אינו יכול לעזור לי, החיים שלפני ואחרי המחלה, ואחרות, המבטאות את תהליך התחלת המשבר של בני המשפחות, עמדו בבסיס המפגש. בהמשך הוצג בפני המשתתפים הרציונל המקצועי לעבודה עם משפחות, תוך דגש על חשיבות העזרה למשפחות נפגעי נפש, שיפור רווחתן האישית וקידום תהליכי החלמה ושיקום של יקירם. כדי להמחיש את חוויית המשפחות, הביאה מילם למפגש שתי אימהות לבנים פגועי נפש שקיבלו מענה במרכז, ושיתפו בכנות רבה וברגישות את סיפורן האישי. דבריהן עוררו מחשבות ותובנות סביב מקומה של המשפחה בתהליך הטיפול בבן משפחה חולה. האימהות סיפרו שהתחושה שניתן לשתף ולהיעזר היוותה נקודת מפנה מכרעת סביב ההתמודדות. הן דיברו על הנטייה של משפחות רבות לשמור את המחלה בסוד בשל הפחד והחשש מפני הסטיגמה, ועל המחיר הכבד שמשלמות אותן משפחות בבדידות והעדר תמיכה. הן שיתפו את הנוכחים בתהליך המשמעותי שעברו במילם, שעזר להן לרכוש ידע, מיומנויות וכלים שסייעו להן בהתמודדות. כמו כן, הן תיארו את תפקידו המשמעותי של רופא המשפחה בתהליך שעברו, ופנו למתמחים בבקשה נרגשת להתייחס למשפחות, להקשיב להן ולהפנים שמאחורי כל מטופל חולה נמצאת משפחה, המנסה אף היא להתמודד עם המשבר. הן דיברו על תחושת שליחות שמפעילה אותן כיום לצאת החוצה ולספר את סיפורן למען הסברה ושינוי עמדות ולטובת משפחות נוספות. קהל הרופאים הקשיב בעניין רב, הן בשל ההבנה שאימהות אלו יכולות ללמד רבים מאתנו כאנשי מקצוע שיעור חשוב סביב הצרכים של המשפחות וכיצד ניתן, למרות הקושי, להחזיק מעמד. להלן כמה משובים שניתנו על ידי הרופאים במפגש: לא ידעתי על קיומם של מרכזי מילם, חשוב להפנות משפחות למרכז, התמודדות המשפחות חשובה וראוי לתת לה יחס מתאים, הבנתי שחשוב לא לשכוח את המשפחה שיושבת מאחורי המתמודד, המפגש המחיש את חשיבות התמיכה במשפחה בחולים הפסיכיאטריים, מכל התכנים וההרצאות של היום הזה, המפגש עם המשפחות היה המעצים ביותר, אין לי ספק שבעתיד, כשאשב מול משפחה, אזכור בבירור את המסר שהעברתן לנו היום. מאת: סילביה אזולאי, מנהלת תחום משפחות נפתחה שלוחת מילם במועצה האזורית חוף הכרמל הזמר והיוצר גדעון אונה, פתח את הערב בקטעים מוזיקליים שכתב והלחין, אנשי מילם ואנוש נשאו ברכות וד ר רבינוביץ, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית ברמב ם, הרצה על החשיבות שבשיתופי הפעולה בין הגופים בתהליך השיקום בשנתיים האחרונות החלה לפעול שלוחה של מילם חיפה במועצה האזורית חוף הכרמל. הכל החל כשמספר מצומצם של משפחות, שהגיעו למרכז בחיפה, העלו את הצורך במתן סיוע קרוב לבית, דיברו על הקושי של המשפחות בקיבוצים ובמושבים להיחשף ולהיעזר במרכז הייעוץ, ועל המחסור בשירותים למתמודדים באזור. בעקבות השיח נוצר קשר בין רכזת תחום השיקום במנהל הרווחה בחוף הכרמל, הגברת סמדר באלין, לבין מנהלת מילם חיפה, הגברת חיה נחמה. בישיבה משותפת של סטודנטים המתמחים במנהל הרווחה ומנהלת האגף לשירותים חברתיים, הגברת שוש אלעזרא, הוחלט לקיים יום עיון מקצועי לעובדים סוציאליים ולנותני השירותים באזור, כמו גם ערב למתמודדים ולבני משפחה. שני אלו סייעו בהידוק הקשרים, בהצבת מטרה משותפת לפתיחת שלוחה של מילם חיפה באזור, ובהנגשה של השירות למשפחות. לפני כשנה החלה את פעילותה בחוף הכרמל הגברת נועה מוסקוביץ, יועצת ומטפלת משפחתית במילם חיפה, והקשר שנרקם בינה ובין מנהלת המרכז יצר שיתוף פעולה פורה ומקצועי. נועה פוגשת משפחות בעין כרמל, בעתלית ובכרם מהר ל. לערב הפתיחה הגיעה נציגות של אנשי מקצוע ושל בני משפחה מהאזור. האווירה הייתה אינטימית ומשפחתית. הזמר והיוצר גדעון אונה, פתח את הערב בקטעים מוזיקליים שכתב והלחין. דברי הברכה המרגשים של שוש, נציגת ועד המשפחות בחיפה, של מנהלת תחום המשפחות באנוש, הגברת סילביה אזולאי, ושל מנהלות השירותים הצביעו והדגישו את חשיבות השירות ואת התהליך של עבודת צוות משותפת, שהבשילה כתבשיל קדירה איטי ועמוק לכדי פתיחת השלוחה. הרצאתו של ד ר רבינוביץ, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב ם, הדגישה והבהירה את חשיבותן של הדרך ושל השפה ביצירת אווירה של שיתוף פעולה, את מקומן בתחילתו ובהמשכיותו של תהליך השיקום, ואת מקומם של אנשי המקצוע והמשפחה בתהליך. גדעון אונה עם הגיטרה מאת: חיה נחמה, מנהלת מילם חיפה 6

7 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) מתמודדים עם פגיעה נפשית סובלים יותר מבעיות גופניות בעמותת אנוש מציינים כי אחת הסיבות לכך טמונה בהעדר תקשורת ותיאום בין הגורמים המטפלים השונים ומציעים פתרונות למצב. אחד הפרויקטים שיזמה העמותה הוא,Mind & Fitness אשר נועד לקדם אורח חיים בריא בקרב המתמודדים לצוותי בריאות הנפש חסר ידע בטיפול ובמניעת גורמי סיכון למחלות גופניות, ואילו צוותי הרפואה הראשונית עמוסים וממוקדים בחולי הגופני. התוצאה מצערת: אין כתובת אחת שאחראית על הטיפול בחולה הסובל מהפרעה פסיכיאטרית. למתמודדים עם מגבלה נפשית יש צרכים רפואיים מורכבים. חלקם הוא בתחום הפסיכיאטרי, אך גם למחלות הגופניות נודעת השפעה רבה על איכות חייהם. מחקרים בנושא מעלים, כי מטופלים המתמודדים עם סכיזופרניה נמצאים בסיכון מוגבר לתמותה מהפרעות של המערכת הקרדיווסקולרית, זיהומים ומחלות אנדוקריניות. אנו עדים להתייחסות דיכוטומית למצבו הבריאותי של המתמודד, מצד העוסקים בשיקום בבריאות הנפש והפסיכיאטריה ואלו המעניקים רפואה ראשונית". הגישות השונות יוצרות מצב המאופיין בנתק ובפער בתפישת המתמודד, ופוגמות בטיפול בו, מדגישה עתליה מלאך, מנהלת איכות השירות בעמותת אנוש. הלוקים בהפרעות פסיכיאטריות סובלים משיעורים גבוהים יותר של תחלואה גופנית ביחס לאוכלוסייה הכללית. אורח חייהם של חולים פסיכיאטריים הוא גורם סיכון למחלות גופניות כרוניות: עודף משקל, עישון, תזונה לא בריאה והעדר פעילות גופנית". 48% מהמטופלים הפסיכיאטרים בקהילה סובלים ממחלות גופניות, ושיעורי התמותה מסיבות אורגניות אצל המטופלים הפסיכיאטריים גבוהים יותר ביחס לשאר האוכלוסייה. התפלגות שיעור הבעיות הגופניות הינן: יתר לחץ דם )29.1%(, מחלות דרכי הנשימה )15%(, אנמיה )12.5%(, סוכרת )10%(, מחלות כבד )5.8%(, מחלות עיניים )5%( ומחלות עור )5%(. חשוב לציין שמדובר בשיעורים גבוהים מאוד ביחס לאוכלוסייה הכללית )סיכון יחסי בין 1.4 ל- 3.3 לעומת 1, בהתאמה(. לדוגמה, שיעור יתר לחץ דם קרוב לפי שלושה משיעורו באוכלוסייה הכללית. משרד הבריאות התריע והוציא הנחיות לקידום אורח חיים בריא הכוללות נושאים כגון תזונה נכונה, פעילות גופנית, וביצוע בדיקות דם ולחץ דם. מנהל הרפואה הוציא מכתב אל מנהלי בתי החולים בנושא חשיבות העברת מידע בין פסיכיאטר לרופא מטפל ראשוני בקהילה, ובסטנדרטים להפעלת שירותי שיקום שהוציא משרד הבריאות, נקבע כי עובדי השיקום מחויבים להפנות את המתמודדים לבצע בדיקות רפואיות כלליות אצל רופא המשפחה. "אך למרות כל זאת אנו רואים שאין התייחסות מספקת של אנשי מקצוע לבעיות הגופניות של החולים הפסיכיאטריים מחד ומאידך הרפואה הראשונית איננה מסייעת במידת הצורך, מוסיפה מלאך. על מנת לצמצם את התחלואה הגופנית בקרב מתמודדים עם פגיעה נפשית, עמותת אנוש לבריאות הנפש מציעה לנקוט מספר דרכים: העלאת חשיבות הנושא בפני קובעי המדיניות במשרד הבריאות וכתיבת נהלים מתאימים, שיכללו את חלוקת האחריות בין צוותי הרפואה הראשונית ובריאות הנפש, תוך הגדרת המטלות של כל איש מקצוע; קיום פעילות הסברתית בקרב רופאי המשפחה בקופ ח; העלאת המודעות לנושא בקרב עובדי השיקום והמשפחות, ופתיחת פרויקטים שיקומיים המשלבים בין תהליך שיקום נפשי לפעילות גופנית. עמותת אנוש הפועלת מזה 36 שנה לקידום נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה, ולשיקום פגועי הנפש בקהילה, יזמה את הקמתו של פרויקט - Mind & Fitness להטמעת אורח חיים בריא בקרב נפגעי נפש. מדובר בפרויקט חדשני שמטרתו הקניית כלים ואורח חיים בריא בקרב האוכלוסייה המתמודדת עם פגיעה נפשית, כיום לא קיים טיפול שיקומי מסוג זה לאוכלוסייה הזקוקה לתמיכה שכזו. המרכז הראשון נפתח לפעילות בנובמבר 2013 במרכז דניאל לחתירה, הממוקם בלב פארק הירקון שבתל אביב. המרכז כולל חוגי ספורט במתכונת של פעילות קבוצתית כדי לטפח קבוצת שייכות ולענות על צורך חברתי. השייכות לקבוצת השווים מסייעת למתמודדים להטמיע את אורח החיים המבוקש, מעצימה את מאבקם האישי בסטיגמה עצמית ומשפרת כישורים חברתיים הנחוצים בכל תחומי החיים. חלק מהפעילות מתקיימת בשטחי הפארק על מנת לחשוף את המתמודדים לקהל הרחב ולהפחית סטיגמה חברתית. זו גם הסיבה שהתכנית מתוכננת לפעול בתוך מרכזי ספורט עירוניים ובסביבה המעודדת ספורט. בנוסף לפעילויות הספורט, המרכז מקיים סדנאות בנושא הפחתת נזקי עישון, תזונה נכונה ומגוון הרצאות בנושא אורח חיים בריא. המרכז פועל במתכונת שיתופית של שילוב מתמודדים בצוות ההפעלה וניתנת עדיפות לשילוב תעסוקתי של מתמודדים בשכר, הן בהדרכת החוגים )זאת בכפוף לתעודת הסמכה מקצועית בתחום הספורט( והן בצוות ההפעלה מתוך רצון להעמיד מודל חיובי )מקבוצת השווים( לצרכני המרכז, המעודד עיסוק בספורט כדרך חיים וכאפיק תעסוקתי. מאת: עתליה מלאך מנהלת איכות השירות שרת הבריאות בדוכן אנוש שרת הבריאות יעל גרמן בדוכן עמותת אנוש ביריד חשיפת מוצרים שערך משרד הבריאות לקראת החגים בסינמטק תל-אביב 7

8 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש יש לכם גב משפטי עורכי הדין ארז אזולאי וכרמית שי משמשים יועצים משפטיים במילם ת א ובמילם נתניה. הם כותבים לכם כיצד תוכלו להסתייע בידם ובאילו נושאים משפחות יקרות! נפלה בחלקי הזכות הגדולה ללוות משפחות כיועץ משפטי במילם ת א. בעבורי מדובר בסגירת מעגל אישית, נוכח העובדה שבימיי כסטודנט צעיר ללימודי משפט, שולבתי כחונך באחד מסניפי אנוש במרכז הארץ במסגרת פרויקט פר ח. כולנו מתמודדים כל הזמן עם אתגרים רבים ומגוונים. החל באתגרים אישיים, מקצועיים, משפחתיים וחברתיים וכלה באתגרים סביבתיים, שדומה שרק הולכים ומעצימים מעת לעת. אכן, אתגר גדול מאין כמותו הוא לשלב ידיים בהתמודדות כנה עם המשפחות, המשוועות לעצה טובה, נאמנה ונטולת פניות. במהלך שמונת חודשי פעילות המילם הספקנו לייעץ למשפחות, בין השאר, בעניינים הבאים: ייעוץ וסיוע בענייני אפוטרופסות לרכוש ולגוף ושקילת מנגנונים חליפיים ומידתיים יותר, פתרון קשיים ומהמורות בהתנהלות הפיננסית של המתמודדים ויצירת התחייבויות לא רצויות, ייעוץ בעניין צוואות וירושות הנוגעות למתמודדים ומתן הוראות רלבנטיות בצוואה, ייעוץ בכל הנוגע למתן סל שיקום והשתלבות בקהילה וכיו ב. הכל בהתחשב ברצון המשפחות להעניק ככל המתאפשר חופש פעולה יחסי למתמודדים תוך העדפת ערכים מקדמים וככל הניתן צמצום של ההגבלות על האוטונומיה של הפרט. לי באופן אישי הייעוץ במילם מהדהד את תרגול היוגה אשר בחרתי בו כדרך חיים ושאני מוצא בו הקשרים רלבנטיים ביותר ובכללם: גמישות, הקשבה, השקטה, חיבור ואיזון גוף ונפש. תפילתי כי יעלה ביד כל עוסקים במלאכת קודש זו להטביע חותם אמיתי. ארז אזולאי, מילם תל אביב מזה כשנה פועל במילם נתניה ייעוץ משפטי לבני משפחה ולמטפלים אחרים המלווים מתמודדים. בשנה זו קיבלו עשרות פונים מידע וייעוץ, ללא עלות כספית, בנושאים מגוונים הקשורים בליווי המתמודד. הסוגיות המשפטיות שעלו במפגשי הייעוץ היו מחד בנושא זכויות וחובות משפטיות הנוגעות לבן המשפחה עצמו בהקשר של טיפול במתמודד, ומאידך בקשה לייעוץ במיצוי זכויות המתמודד. תחומי הייעוץ עסקו בקשת של סוגיות משפטיות והן, זכויות צרכניות )בנקים/ חובות הוצאה לפועל/ ביטול עסקאות(, ביטוח לאומי וקצבאות, זכויות במקום העבודה, ענייני משפחה גירושין ומשמורת על קטינים. כמו כן, מרבית הפונים ביקשו לתכנן קדימה ולברר מהן האפשרויות המשפטיות להכנת צוואה ומינוי אפוטרופוס במידת הצורך, אירוע מיוחד לציון חודש בריאות הנפש באוכלוסייה הערבית התקיים בעיר שפרעם. הערב היה מרגש במיוחד מרגע הכניסה למועדון ועד לסיום האירוע ניתן היה לחוש את החום, השיתוף, תחושת ההדדיות, הדאגה למתמודדים ולמשפחות, והמקצועיות שליוותה את הערב. בערב השתתפו קרובי משפחה, מתמודדים, אנשי מקצוע ונציגים מטעם הרשויות - ראש מנהל הרווחה מר פריד שאהין, וראש עיריית שפרעם מר אמין ענבתאווי, שנשאו דברי ברכה. באירוע נכחה גם נציגת מילם חיפה, הגברת חיה נחמה. במהלך הערב הוקרן הסרט הדולפין, ולאחריו התקיים שיח עם בני המשפחה. במפגש נכחו כ- 150 איש. הערב הינו תוצר של עבודה מאומצת ומשותפת בין עובדת מועדון המתמודדים, הגברת עביר בחוס, ובין הגברת רים ג באלי, מרכזת העבודה באוכלוסייה הערבית במילם חיפה. ברצוני להודות לרים ולעביר על עבודתן הרגישה, העקבית והמקצועית עם המשפחות, המתמודדים, אנשי השיקום והאנשים בקהילה. יישר כוח והמשך פיתוח השירות למשפחות בשפרעם ובישובים האחרים. מאת: חיה נחמה, מנהלת מילם חיפה 8 כאשר הם כבר לא יוכלו ללוות את המתמודד בעצמם. בכל אותן פניות ניתן ייעוץ ומידע מעשי, אך ללא ייצוג. במקרים שבהם הפונה או המתמודד זקוקים לייצוג משפטי אך ידם אינה משגת, ניתן סיוע בהגשת בקשות לייצוג משפטי חינם ובמקרים דחופים אף סייענו בקבלת ייצוג תוך מספר ימים. במקרה אחר בת שליוותה במשך שנים ארוכות את אימה המתמודדת, הצליחה, לאחר הייעוץ שקיבלה, להשיג גמלת סיעוד מהביטוח הלאומי על אף שהאם אינה מוגבלת בתפקוד הפיסי. בכך אפשרה הבת לאמא שלה סיוע ליווי של מטפלת למספר שעות ביום. פונים רבים התלבטו לגבי אופן הורשת רכושם, כך שיהיה צודק והוגן כלפי המתמודד, אך גם יעניק לו הגנה מספקת. הפונים קיבלו ייעוץ ומידע על הדרכים החוקיות השונות להגשמת רצונם. לצד כל אלה, הייחודיות בקבלת ייעוץ משפטי במסגרת התומכת במילם מתבטאת בכך שהייעוץ ניתן בהקשר טיפולי רב מערכתי ומאפשר ראיה רחבה יותר של בן המשפחה והמתמודד. הייעוץ המשפטי כאן אינו יכול להיות מנותק מהקשרים בתוך המשפחה, בין המתמודד לבין הוריו ובין שאר בני המשפחה. במובן זה הפתרון המשפטי צריך להתאים עצמו כתפירת חליפה להיקף התמיכה שיש במשפחה למתמודד, למורכבות, למידת שיתוף הפעולה של המתמודד עם בני משפחתו ולנכונות של בני משפחה נוספים ללוות את המתמודד בעתיד. מכאן שהייעוץ המשפטי הוא המשך ישיר וטבעי לשירותים השונים הניתנים במילם, כגון קבוצות התמיכה והטיפול הפרטני. המטרה העיקרית בשירות הייעוץ המשפטי במילם אינה לספק ייצוג בבתי משפט או בהכנת מסמכים חוקיים בלבד, שאותם ניתן לקבל בכל ייעוץ משפטי אחר, אלא מטרתו להעניק ידע מעשי לפעולה לבני משפחה המלווים מתמודדים ולהציג בפניהם פתרונות מגוונים לבחירתם. כל זאת, מתוך הכרה כי העולם המשפטי מאפשר פתרונות בתוך העולם המשפחתי ובהתאמה לו. כרמית שי, מילם נתניה לתיאום פגישה לייעוץ משפטי באחד המרכזים ניתן לפנות למילם תל- אביב בית אמות המשפט רחוב שאול המלך 8, טל , מילם נתניה רחוב הזית 1, שכונת עין התכלת, טל חדש: ייעוץ משפטי במיל ם חדרה רחוב רוטשילד 15 קומה א, טל וייעוץ משפטי גם במיל ם חיפה, רחוב הרצוג 1, טל הסרט "הדולפין" באירוע לציון חודש בריאות הנפש בשפרעם לאחר ההקרנה התקיים רב שיח עם הקהל. ראש עיריית שפרעם נשא ברכתו

9 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) ארוכה הדרך מעלה דניאלה נלחמה לשחרר את בתה מצה ל, ולא ידעה שהמלחמה רק החלה. השינוי האמתי נוצר כשהצטרפה למילם ולמדה גם לקבל עזרה, מילם הייתה לי כאוויר לנשימה הסיפור שלנו התחיל כשבתי הייתה בת 18. היא התגייסה לצבא והייתה מאוד נחושה להצליח, היא סיימה קורס חובשות והגיעה לבסיס השירות. חודש לאחר מכן כל הסיפור התחיל לקרטע, היו לה קשיים והיא הייתה מתקשרת אליי המון. התחלנו לחפש עזרה בתוך הארגון הצבאי, אבל היה קושי רב לתקשר עם המערכת וקושי להסביר להם את הבעיות של בתי. המצב הלך והידרדר, ראיתי אותה הולכת ומשתנה לנגד עיניי. היה פער גדול בין מצבה האמתי לבין מה שהצלחנו להעביר לגבי חומרת מצבה. זה מעציב אותי עד היום להיזכר בחוסר האונים שהרגשתי כהורה - לראות את הבת שלי סובלת כל-כך, ולהיות חסרת יכולת לפעול בתחומי המערכת. למרות ההתרעות שלי לא התייחסו לקשיים שלה, ולא הצלחתי לגרום להם להבין שזו לא עוד חיילת שמתבכיינת ולא עוד אם היסטרית. לאחר שהבנתי שהיא לא תקבל טיפול למצב אליו הגיעה, התחננתי שישחררו אותה מהצבא, לא הבנתי מה קורה לה, חשבתי שכשהיא תשתחרר מהצבא היא תחזור לעצמה. הבת שלי נעלמה אבל הבת שלי הייתה בנפילה חופשית אל תהומות הדיכאון, היא לא יכלה לישון ולא לאכול והיו לה התנהגויות מוזרות, כמו הסירוב להתקלח לבד. לא היה לי ברור מה עושים עם המצב שלה. אביה התעקש לקחת אותה לפסיכיאטרית פרטית, שנתנה לה תרופות והסבירה לנו על סימנים חיוביים ושליליים לא הבנתי מה זה בכלל, ובתי התנגדה ללקיחת התרופות ורצתה לעזוב את הארץ. הנחתי לה לנסוע לקרובי משפחה בחו ל, והם הבינו מהר מאוד שמצבה חמור ולקחו אותה לפסיכיאטרית. זמן מועט לאחר מכן אביה נסע להחזיר אותה ארצה. אחרי שהיא חזרה, היא כבר לקחה תרופות באופן סדיר ומצבה היה די יציב. עשינו כל מיני ניסיונות לשלב אותה במעגל העבודה. הניסיונות הללו לא צלחו, היא הצליחה לעשות רושם ראשוני טוב אך לאורך זמן לא הצליחה לתפקד בצורה טובה. לאחר מספר חודשים שוב הייתה נפילה, והיא הגיעה לאשפוז יום. היא לא שיתפה שם פעולה וההתנהגות שלה נהייתה יותר ויותר פסיכוטית, הבת שלי נעלמה לתוך עולם פנימי דמיוני בו קיימת מציאות משל עצמה ובלי יכולת והגנה להתנהל בעולם הרגיל. לבסוף התייעצתי עם פסיכיאטר והוא אמר שצריך לאשפז אותה. ביקשתי ממנו שהוא יגיד לה את זה, לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. הרעיון של מחלקה סגורה או פתוחה נראה לי בלתי אפשרי, היה לי מאוד קשה להשאיר אותה שם. אחרי שהבאתי אותה לאשפוז עמדתי מחוץ לבית החולים הפסיכיאטרי ובכיתי עם אחותה, זה היה פשוט נורא. זה לקח זמן אך בסופו של דבר שם היא התחילה טיפול תרופתי חדש והחל שינוי גדול, היא הצליחה להתארגן. באשפוז הזה הפכתי לחכמה יותר, התחלתי לטפל בסל השיקום שלה והבנתי שגם אני צריכה לקבל עזרה. סיפורי משפחות מילם שלחה לי גלגל הצלה ככה הגעתי למרכזי הייעוץ למשפחות של אנוש. התחלתי ללכת לשם פעם בשבוע וקיבלתי עזרה בהתנהלות מול בית החולים, הרופאים, האחיות והעובדת הסוציאלית. הרגשתי כאילו מילם שלחה לי גלגל הצלה. באשפוז הראשון לא הבנתי מה זה ביקור רופאים ולמה זה רק פעם בשבוע, לא הבנתי למה מצבה של הבת שלי לא משתפר. היה לי קשה להתנהל עם הכל, וסיגל ממילם הדריכה אותי כדי שאדע מה לבקש ומה לעשות. היא דברה איתי הרבה על המשולש הטיפולי וכמה חשוב לעבוד ביחד עם הגורמים המטפלים. אחרי שבתי השתחררה מהאשפוז שוב נשארתי איתה לבד בבית, ושוב היה צריך לראות איך מתקדמים הלאה, מה עושים. איך מקדמים ומתחילים בשיקום תעסוקתי. הגדולה של מילם בעיניי זה לאו דווקא בתמיכה הרגשית, אלא בעזרה הפרקטית, של כאן ועכשיו. הלכתי להרצאות במילם, שם הונגש לנו המידע על דיור ותעסוקה ועל נושא האפוטרופסות, וזה מה שאפשר לנו לבחון את דרכי הפעולה שלנו. בשבילי מילם היה אוויר לנשימה. אני זוכרת שהופתעתי כשסיגל שאלה אותי פתאום מה שלום האחיות של בתי, מה שלום האבא. באמת היה לה ראש פתוח להקשיב לי, לראות את המשפחה כיחידה תומכת וחשובה בתהליך השיקום של מתמודד. לחזק את האמונה באינטואיציה שלי כאמא. התלבטתי לגבי השתתפותי בקבוצת הורים, ואחרי שניסיתי הרגשתי שזה פחות מתאים לי, שאני זקוקה לליווי אישי, צעד אחר צעד. עם הזמן דברים הפכו להיות פחות אקוטיים ובהדרגה התחלנו לרווח את הפגישות השבועיות. זה נבע גם מהצורך שלי לנסות לסמוך על עצמי, לייצר את התחושה שאפשר להתמודד לבד. גם ההורים מקבלים הזדמנות לשינוי הלכתי לאחד מכנסי המשפחות של מילם, והיה מאוד מרגש, יצאתי מהכנס בתחושה שהייתי רוצה לראות הורים מיואשים פחות, ששנים ארוכת של התמודדות עם בן המתמודד עם המחלה הופכת אותם לסחוטים ועייפים. בתור הורה למתמודדת אני יכולה להעיד על עצמי כמי שזקוקה להמון כוחות בכל פעם מחדש. אני גם חושבת שהילדים שלנו נותנים לנו, ההורים, הזדמנות מאוד גדולה לעשות שינוי בתוכנו כבני אדם. הורים למתמודדים צריכים גם הם להתמודד עם תחושת האשמה שלהם והסטיגמות שבתוכם ולקבל את הדרך שבה הלכו הילדים. סיגל ממילם תמיד הזכירה לי שלבתי יש גם קשיים נורמטיביים, שכל בחורה בגילה חווה. במסגרת השיקום של בתי אמרו לי שגידלתי ילדה לתפארת, ולי עדיין קשה לראות את זה. הייתה לי שיחה מאוד משמעותית עם החברות שלי על הרצון שלי לשנות את הבת, אבל עם הזמן אני מבינה שזה לא בידיים שלי, שזה לא בשליטתי. ושגם לה יש ייעוד להגשים כאן ושעלי לקבל אותה. אני מתבוננת בבתי ומבינה שאפשר להיות עם מגבלות ומותר לקבל עזרה, אני יודעת שהאמונה מחזיקה אותי. היום אני מרגישה שמותר לי לעשות טעויות, ולמדתי לדאוג לכך שיהיה לי טוב, גם כשילדתי שלי במצוקה. הבת שלי הייתה בנפילה חופשית אל תהומות הדיכאון 9

10 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש בית ספר לשמחה/ חלי אבוקמר בחודשים האחרונים התגבשה לה קבוצת התנועה הניסיונית של מילם אשדוד. הכל התחיל כאשר משפחות שהשתתפו בקבוצה הפסיכו-חינוכית הביעו רצון להשתתף גם בקבוצות בעלות אופי אחר, תוך שימוש באמצעי הבעה נוספים כגון מוזיקה, פסיכודרמה, ציור ועוד. במהלך החיפוש אחר מנחים לקבוצה מעין זו, יצרנו קשר עם צביה טיקטין, מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית מוסמכת, ובנינו תכנית משותפת, שתחילתה במפגש חשיפה. לצד ההחלטה על שיתוף הפעולה עלו שאלות רבות: האם בני המשפחות ירצו להשתתף בקבוצת התנועה? מה יאפיין את המשתתפים? האם תהיה זו קבוצה פתוחה או סגורה? באיזו תדירות נכון לקיים את הקבוצה, והאם לשלב בה אמצעים מילוליים ותנועתיים, או לייעד אותה לקבוצת תנועה טהורה? תחילה קיימנו את מפגש החשיפה במילם אשדוד, בניסיון ללמוד ממנו על החיבור של המשתתפים לכלי התנועתי. מפגש החשיפה נחל הצלחה מרובה בקרב בנות המין הנשי בעיקר, ורבות מהן נרשמו לקבוצת התנועה הניסיונית שנפתחה זמן קצר לאחר מכן. הקבוצה החלה לפעול באפריל השנה בהנחיית צביה טיקטין ובהנחייתי, וכללה שישה מפגשים בני שעה וחצי, אחת לשלושה שבועות. המפגשים עסקו בסוגיות תנועתיות, דרכן יכלו המשתתפות ללמוד על יחסי העזרה ודפוסי התקשורת ביניהן לבין המתמודד הקרוב אליהן, וכן לזהות את התחושות, הרגשות, הצרכים וההעדפות שלהן. היו גם נשים שבחרו לשמור על מפגשי הקבוצה כעל מקום חופשי מהתמודדות עם המחלה, והרשו לעצמן להניח אותה בצד לשעה קלה, לפחות עד שהמפגש יסתיים. לקראת סיום המפגשים נשאלו הנשים אם ירצו להמשיך ולקיים את הקבוצה. התגובות היו אוהדות. למדתי שתנועה ומוזיקה עוזרות לי כשאין לי מצב רוח. כשאני רוקדת לצלילי המוזיקה העצב והבעיות נשארים בחוץ. קבוצת התנועה בשבילי היא כמו בית ספר לשמחה, כי בהתמודדות עם קשיי המחלה של הבן לפעמים השמחה נשכחת, אמרה אחת מהן. בעקבות סדנת התנועה התחברתי לבן שלי, ויחד הלכנו למפגש תנועה נוסף בצפון, הוסיפה אחרת. הקבלה, העזרה ההדדית, האכפתיות ותחושת ה יחד שבין הנשים בקבוצה ממלאות אותי בכוחות ובתקווה לכל השבוע, העידה משתתפת נוספת. בשל התגובות המפרגנות התקבלה החלטה לבנות קבוצת תנועה סגורה שתתקיים לאורך כל השנה. *הכותבת היא עובדת סוציאלית במילם אשדוד דברים שרואים משם לא רואים מכאן מילם חדרה מקיים אירועים, סדנאות ומפגשים בלתי אמצעיים עם בן משפחה של מתמודד לצוותי בתי חולים ומחלקות סגורות. המפגש מהווה בעבור אנשי המקצוע חוויה מרגשת, משמעותית ומוחשית להבנת עולמם של בני משפחה אנו במילם חדרה שמנו לעצמנו כמטרה לעורר את מודעות הקהילה לנושא המשפחות, לפעול למען שינוי עמדות בקרב אנשי המקצוע העוסקים בתחום ולהדגיש את חשיבות הפנייתם של בני המשפחה לקבלת תמיכה וסיוע. מאז יום העיון שנערך בחודש אוקטובר 2013, במרכז הרפואי שער מנשה, נוצר שיתוף פעולה מיוחד ופורה בין מילם לבין בית החולים, ובמסגרתו הועלה רעיון כי צוות מילם יעביר סדנאות מקצועיות לצוותי המחלקות. עד היום, אוגוסט 2014, התקיימו שתי סדנאות לשני צוותים של מחלקות סגורות בבית החולים וסדנה אחת לצוות אחים ואחיות אחראי מחלקות בבי ח. בשנת הפעילות הבאה מתוכננות להתקיים סדנאות נוספות למחלקות השונות. בסדנאות אלו, המועברות על ידי הצוות המקצועי של מילם: עו ס שלומית קורן ועו ס עלמה קיין, נחשפים צוותי המחלקה לנושא המשפחות באמצעות פעילות חווייתית ושיח מקצועי. הסדנה נפתחת בהיכרות קצרה ובצפייה בסרטון )ראיון מצולם קצר עם בן משפחה(. לאחר דיון קצר בסרטון, מוצגים בפני אנשי הצוות היגדים שונים אשר נוגעים בעמדות כלפי משפחות ובסוגיות שונות המתעוררות בעבודה השוטפת עמן. באמצעות ההיגדים נוצר שיח עם אנשי הצוות, אשר חושפים שאלות, תהיות ודילמות שאיתן הם מתמודדים במגעם עם בני המשפחה. במהלך הדיון המקצועי אנו מציגים בפני אנשי הצוות את עולם התוכן של בני המשפחה: הקשיים שהם חווים, השאלות שבהן הם מתחבטים והסוגיות הלא פשוטות שאיתן הם נאלצים להתלבט באופן יום יומי במהלך חייהם לצד בן משפחה המתמודד עם מחלה נפשית. אנו מדגישים את חשיבות מתן התמיכה, הליווי והייעוץ לבני המשפחה ומספרים על המענים הקיימים במילם, כמו גם בבית החולים עצמו. את סיום הסדנה חותמת אם אשר מגיעה למחלקה על מנת לספר את סיפורה האישי. מדובר באם לשני מתמודדים, אשר עברה תהליך פרטני וקבוצתי ממושך במילם וכיום לוקחת חלק פעיל בוועד המשפחות. במסגרת פעילותה, עברה סדנה לכתיבת סיפור אישי, ומאז היא מגיעה לסדנאות השונות שאנו עורכים לאנשי מקצוע, במטרה לחשוף בפניהם את סיפורה. במהלך המפגש הבלתי אמצעי עם בת משפחה נוצר שיח פתוח בינה לבין אנשי הצוות והם מדווחים כי המפגש מהווה בעבורם חוויה מרגשת, משמעותית ומוחשית מבחינת הבנת עולמם של בני משפחה. אנו חשות כי מפגש זה נוסך תקווה בשני הצדדים, הן בבני המשפחה, אשר זוכים למקום שבו הם יכולים להשמיע את קולם והן באנשי המקצוע, אשר זוכים להצצה אל תוך נבכי הדינמיקה המשפחתית והרחבת ההסתכלות המערכתית על המתמודד שעמו הם עובדים. לא פחות חשוב מכך, גם אנו כעו סיות במילם, זוכות להכיר את נקודת מבטם של אנשי הצוות בביה ח. אנו שומעות ממקור ראשון על ההתמודדות המורכבת והכואבת לעתים עם בני המשפחה ומתוך כך מקבלות כלים נוספים לצורך הדרכת המשפחות במגען עם הצוות. סדנת משפחות לאחים ולאחיות אחראי מחלקות צוות מילם חדרה מאת: שלומית קורן, עו ס, מנהלת מילם חדרה 10

11 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) מצאה נחמה סיפורי משפחות רק חמש שנים לאחר שהחל המשבר בחיי בתה, הגיעה נחמה למילם. חמש שנים שבמהלכן אובחנה בתה עם מאניה דיפרסיה, והיא עצמה התגרשה וביקשה לפתוח דף חדש. במילם הבנתי כמה כוחות יש לי, לעזור לעצמי וגם לאחרים לפני כשש שנים חל שינוי בהתנהגותה של בתי. היא היתה כבת 15, והתחילה ללבוש בגדים גדולים מכפי מידתה. התייחסתי לכך כאל גחמה, משום שהייתה מעין מובילת אופנה והקדימה ללבוש את מה שיעטו חבריה בשנה הבאה. לא הבנתי שהיא בוחרת בגדים שיסתירו את גופה. בנוסף, היא החלה לגלוש באינטרנט בלילות, בקבוצות אופנה גותיות שלא מצאו חן בעיניי. התחלתי לעקוב אחרי הרגלי הגלישה וחברי האינטרנט החדשים שלה, שכנראה גם גרמו לה לצבוע את שערה בוורוד. הבנתי שמשהו לא תקין, אך לא ידעתי מה. בשלב מסוים לקחתי חופשה מהעבודה כדי לטייל איתה ולתת לה תשומת לב. יום לאחר חזרתנו מהחופשה היא ניסתה להתאבד. גיליתי שבתי תכננה את ההתאבדות מראש - היא אספה מאה כדורים של כל מיני דברים, קנתה אלכוהול כי קראה שזה מגביר את השפעת התרופות, וכתבה מכתב פרידה. אחותה הגדולה מצאה אותה והזעיקה אותי ואת בן הזוג שלי מהעבודה, זאת הייתה חוויה טראומתית לכולנו. בעקבות האירוע הזה, בתי הייתה מאושפזת בסכנת חיים. ישבתי לידה כל הלילה והסתכלתי על המוניטור שעקב אחרי הלב שלה. היה חשש כבד שנגרם נזק ללב. משם היא שוחררה לאשפוז פסיכיאטרי במחלקת נוער. מאז עברתי איתה תהליך ארוך, אינטנסיבי, כואב וגם מלא תקווה. כבר אז החלטתי שאני לא מסתירה - מהרגע הראשון מכריי והקולגות שלי ידעו מה קרה. הבנתי שאין לי אנרגיה לסודות, שיש לי מספיק עם מה להתמודד. קיבלתי הרבה מאוד תמיכה מחברים וממקום העבודה שלי. הכי חשוב שתהיה עצמאית בתי אובחנה עם מאניה דיפרסיה. בשנים הראשונות לא התעניינתי באבחנה המקצועית. הייתי עסוקה בלקדם אותה מיום ליום. זה היה חשוב לי יותר מאשר התווית. ניסיתי לנתב אותה למסלול הכי קרוב למסלול נורמטיבי של בני גילה - חזרה הדרגתית לתיכון, גם אם זה אומר שהיא תוציא בגרות חלקית בלבד ותתגייס לשירות לאומי במקום לצבא. בסופו של דבר היא סיימה את כיתה י ב בתיכון משולב עם אשפוז יום. היא עשתה את רוב הבגרויות, שירתה חצי שנה בשירות לאומי והוסיפה להתנדב במקום שבו שירתה גם אחר כך. במקביל היא היתה כל הזמן במעקב רפואי ובטיפול פסיכותרפי. יותר מכל, אני מייחלת לכך שבתי תהיה עצמאית. תקופה מאוד ארוכה התלבטתי אם אנוכי מצדי לרצות שהיא תצא מהבית. לקח לי זמן להבין שרק אם אוותר על תפקיד המטפלת ואאלץ אותה להתמודד בעצמה, בסביבה שבה אמא אינה נמצאת, היא תוכל לפתח חיים עצמאיים באמת. כרגע היא גרה בבית. אני מאוד מקווה שהיא תחזור בהקדם לתכנית שיקום שבה הייתה כחצי שנה. זה מאבק יום-יומי. התמודדות היא משהו שקורה כל הזמן. כשאני במשבר עם בתי אני קובעת פגישה עם המנהלת של מילם, עם הפסיכיאטרית של הבת, עם חבר טוב. כשהייתה בתיכון, שיתפתי את יועצת בית הספר ואת המחנכת בכל נקודה שבה נדרשה עזרתן. אני נעזרת בכל מי שאפשר. עם זאת, אני נמצאת לפעמים במצב של חוסר אונים. למשל, בנושא בזבוז כספים. אין לה יכולת לשלוט על הכסף שלה. כדי לעזור לה בחרנו ביחד לוותר על כרטיס אשראי ולבקש מהבנק שלא יאשרו לה להיכנס למינוס ושיגבילו את משיכת הכספים מהכספומט. אני לא מסכימה להיות מטורטרת יותר בענייני הכסף שתמיד חסר לה. חילופי הדברים ביננו מגיעים לעתים להתפרצות רגשית ולעצבים, אבל היא אינטליגנטית ויכול להיות שתגלה יותר אחריות בעקבות חילופי הדברים. מילם לימדה אותי הרבה על הבת שלי למילם הגעתי לפני כשנה וחצי, כשהעניינים בבית החלו להירגע קצת, ויכולתי לחפש יותר תמיכה לעצמי. ההתמודדות לא נגמרת בבת אחת, כי בתי הגדולה, האחות הבכורה, מרגישה מקופחת. מחוסר ברירה, כמעט כל המשאבים הרגשיים שלי מופנים לצעירה. זה יוצר עימותים קשים. כל הזמן דאגתי שגם לבת הגדולה יהיה טיפול רגשי ואף שלחתי את עצמי לטיפול. בימים אלו הבת הגדולה שלי עוזבת את הקן, ואני מקווה שהדברים יסתדרו לטובה. השיח שלי עם שתיהן פתוח יותר, ואנחנו משתפות רגשות ומחשבות. אל מילם מגיעים כדי לספר ולשתף. מתוך השיתוף גיליתי כמה כוחות יש לי בהתמודדות שלי וגם ביכולת להקשיב ולהתייחס לקשיים של אחרים. אני אומרת תודה על התגלית הזו. כשאני מקשיבה לקבוצה אני סופגת תובנות. אני לומדת מהקבוצה הרבה על הבת המתמודדת שלי ועל בתי הגדולה. זה מעניק לי עוצמה ותחושת ערך, שיש לי מה להגיד ומה לתרום לאחרים. לפני כן לא הייתי כל-כך פתוחה בפני אחרים, לא הוצאתי דברים אישיים החוצה. תמיד התחבאתי. עשיתי מה שצריך בשביל כולם ולא ידעתי לעשות בשביל עצמי. הקשר החברתי שנוצר בקבוצה מעניק לי ידע בנושא ההתמודדות עם מחלות נפש. הידע הרבה יותר נגיש ואנושי במילם. דבר חשוב נוסף שלמדתי מהשיחות במרכז, זה שבתהליך האישי שלי של היפתחות לעולם, יש משהו שמקביל לתהליך השיקום של בתי, משהו שמהווה דוגמה אישית ומסר - אם אני יכולה להאמין בעצמי ולעשות שינויים, אולי גם היא תוכל. למדתי שאם אני אהיה חזקה, אאפשר לבת שלי מקום בטוח שממנו תוכל לצאת מחוזקת. טרם הפנמתי שזה סיפור חיים טרם הפנמתי שזה סיפור לכל החיים. אני לא רוצה להשלים עם מציאות שבה יש לי ילדה חולה שנזקקת לטיפולי כל חייה. אני רוצה שבתי תשתקם ותנהל את החיים שלה בעצמה, עם מודעות לקשיים ועם יכולת לבקש עזרה כשצריך. כל ילד, ולו הנורמטיבי ביותר, צריך למצוא במה הוא טוב, ועל ההורה מוטלת החובה לעודד אותו בכיוון הזה. בין אם זו החלקה אומנותית על סקטים או ציור. הכישורים הייחודיים של הילד הם מקור כוחו גם בתקופות ובמצבים שבהם קשה לו. כשבתי הייתה מגיעה הביתה לחופשה מאשפוז, הרשיתי לה לצבוע חולצות ולעשות דברים יצירתיים. בסופו של דבר היא בחרה בצורפות. היא מטפחת את המקצוע הזה כבר חמש שנים. לפתע היא נוכחת, היא מבטאת את עצמה בעזרת הצורפות, ויש בזה תעסוקה מאוד מרגיעה פיזית, שמחזקת אותה גם בזמנים הקשים. בתקופה הזו גיליתי שגם לי יש יכולת יצירתית כתיבה. יש לי בלוג שבו אני כותבת שירים, סיפורים קצרים ודברים אישיים. אני מעלה גם תכנים שקשורים למאניה דיפרסיה ולהתמודדות. השירים הטובים יוצאים כשאני טעונה ברגשות שרוצים להיכתב. הכתיבה עוזרת לפרוק רגשות ולהירגע. פתחתי את הבלוג כחלק מתהליך של היפתחות לעולם, ואני משתמשת בו גם כקבוצת תמיכה בהתכתבויות פרטיות מאחורי הקלעים. אני מאחלת לכולם לחיות בשלום עם עצמם, להוריד ציפיות מעצמם ולהאמין שהם עושים את המיטב ושלפעמים לא ניתן לעשות יותר מזה. למרות המאמצים אנחנו לא אלוהים, ולא הכל תלוי בנו. כשעוברים את שלב האשמה, חשוב להסתכל קדימה ולא להפסיק ללמוד, לנסות ולהתמודד עם המציאות. 11 הכי חשוב שתהיה עצמאית

12 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש חברי ההרכב על הבמה מימין - עילי בוטנר, הילה סעדה ושלומי מנדל מופע חגיגי להרכב המוסיקלי "סימני שאלה" של עמותת אנוש לקראת הוצאת אלבום ההרכב ההרכב המוסיקלי של עמותת אנוש סימני שאלה אירח במופע חגיגי שהתקיים באוגוסט את היוצר עילי בוטנר, מי שהקים את ההרכב לפני כארבע שנים. השחקנית הילה סעדה ) ונסה מהסדרה להיות איתה ( הנחתה את האירוע ההרכב המוסיקלי סימני שאלה שהקימה עמותת אנוש מונה ארבעה חברים המתמודדים עם פגיעה נפשית. חברי ההרכב כותבים, מלחינים ושרים את שיריהם. במופע הם משלבים קאברים לשירים מוכרים כמו אהבנו, פמלה, Imagine" של ג ון לנון ועוד. ההרכב החל את דרכו לפני כארבע שנים עם היוצר עילי בוטנר שהתחבר להרכב מהמקום הפרטי שלו כאח למתמודד עם פגיעה נפשית. בהמשך, מי שהופקד על הניהול המוסיקלי של ההרכב היה חמי רודנר. בהרכב חברים גליה כליף, גלית עמר, אדריאן אן ושלי בן שלמה. את ההרכב המוסיקלי מנהל היום המוסיקאי שלומי מנדל, אח למתמודד עם פגיעה נפשית. במהלך השנה האחרונה הצליח ההרכב לגייס כסף להקלטת אלבום ראשון על ידי סיבוב הופעות בבתי סוהר. קורס צורפות של אנוש באר שבע מכשיר מתמודדים לעבודה בשוק החופשי הסתיים מחזור א של קורס הצורפות בסניף אנוש באר שבע בזכות קורס הצורפות הצלחתי לצאת מהבית, להכיר חברים חדשים ולהתגבר על הפחדים שלי, כך סיפרה נ, המתמודדת עם פגיעה נפשית, בטקס סיום קורס הצורפות מחזור א, שהתקיים בסניף אנוש בבאר שבע. את הקורס סיימו 9 בוגרים, והוא התנהל בסניף אנוש במסגרת התעסוקתית, כשהמטרה היא שבהמשך ישתלבו חלק מהבוגרים ביחידת הצורפות הקיימת בסניף וחלקם בשוק החופשי. התוצרים היפהפיים של בוגרי הקורס הונחו לתצוגה במבואת האולם שבו נערך הטקס, והעידו על הרמה הגבוהה של הבוגרים. קורס הצורפות התאפשר הודות לתרומתה האדיבה של משפחת סדן, שתרמה את כלי העבודה מהסטודיו של אבי המשפחה, עמוס סדן ז ל, שעסק בעשורים האחרונים לחייו בצורפות. בחודש ספטמבר נערך טקס סיום מחזור א של הקורס. ד ר הלה הדס מנכ לית העמותה בירכה על עצם קיום הקורס ועל הערך השיקומי הנלווה לו. נציגת המשפחה, עינת סדן סיפרה על אביה, ועל ההחלטה של אמה לתרום את כלי העבודה שלו למען המתמודדים בסניף אנוש. בטקס נשאו דברים גם נציגי משרד הבריאות, טיטו )תיאודור שיינברגר( יו ר הסניף, סופיה קוליאדה מדריכת הקורס ונציגת המתמודדים. בתמונה השמאלית: כתריאל קיס מקבל את תעודת הגמר. מימין כתריאל קיס, ד ר הלה הדס מנכ לית העמותה, סופיה קוליאדה מדריכת הקורס, מירב בן הרוש צרויה, מנהלת סניף אנוש באר שבע, וליטב ג וס, פרויקטורית בתחום התעסוקה. 12

13 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) לא מרפה ממנו סיפורי משפחות שני התחילה את פרק ב בחייה, למרות שידעה שהבחור שהכירה חולה במחלת נפש. היא שמעה לעצת אמה ודיכאה את הפחד, וגם אחרי השנים הקשות עודה ממשיכה להתחזק, מאסתי בהעמדת הפנים, ומדגישה: למרות מה שאני יודעת היום, הייתי עושה את אותה הדרך בדיוק את בעלי הכרתי לפני 13 שנה, הוא היה בן הזוג הראשון שלי אחרי הגירושים. אז לא ידעתי שהוא חולה, ודרכנו המשותפת לא צלחה. אבל כאילו היה זה איחוד משמים, נפגשנו שוב לפני שש שנים, וגילינו שחזרנו בתשובה באותו הזמן. נפגשנו, ובאותו יום גם התוודעתי למחלתו. שאלתי אותו מה זה, לא ידעתי. הוא ענה שהוא לא יכול להסביר על רגל אחת כי זה נושא גדול, ושלח לי חומר לקריאה. חמישה ימים מאוחר יותר הוא הציע לי נישואים. הוא קבע לי פגישה עם הפסיכיאטרית שלו כדי שאדע קצת יותר על המחלה ועל ההתמודדות איתה, ושאשאל אותה מה זה אומר. הוא היה מאוד אחראי. אני זוכרת שהתייעצתי עם אמא שלי לגביו, והיא אמרה לי שאם אני הוא הזיווג שלי אסור לי לפחד. כך הפסקתי לפחד, והחלטתי לקבל אותו כמו שהוא. התנאי היחיד היה שיסמוך עליי המחלה שלו התפרצה כשהיה בבית הספר, לכן נאלץ להשלים בגרויות מאוחר יותר והתמקצע גם בטכנאות חשמל. הוא לא התייאש וזה גרם לי להעריך אותו יותר. התנאי היחיד שהצבתי לו כשהכרנו היה שהוא חייב לסמוך עליי כשאני אומרת לו שהוא צריך אשפוז אסור לו להתנגד. ובאמת, תמיד הצלחנו לאשפז אותו בזמן, חוץ מפעם אחת שהייתה איומה. בפעם ההיא, לפני כשנתיים, הוא התחיל לא לישון בלילה וקלטתי שהוא נכנס למאניה. אני מכירה אותו, פתאום הוא התחיל להשתמש במילים גסות ולשמוע מוסיקה בקולי קולות, לא אופייני לו. מצבו החמיר בלילה - הוא התחיל להדליק אורות בבית, ולא נתן לי לישון. התקשרתי לאמא שלו שתבוא לשמור על הילדים כדי שאוכל לקחת אותו למיון. הייתי בהריון באותה תקופה. אמא שלו הגיעה והוא נהיה עוד יותר מאני ופשוט איבד את זה. הוא התעצבן, הוציא דיסק מהמחשב, זרק אותו על הרצפה, ואז גם את התושבת של המחשב. אמא שלו התחילה לצעוק. לראשונה ראיתי מה זה מצב פסיכוטי - הוא הוציא את המזגן מהקיר, שבר את המיקרוגל, הוציא את הסירים מהארונות, הוציא שקעים מהחשמל והעיר את הילדים. הבכור שלי היה אז בן תשע, ולא ידע שהוא חולה. הבנתי שזאת הייתה טעות, שחשוב לספר לילדים. אי אפשר היה לעצור אותו. נעלתי את חמותי ואת הילדים בחדר, ביקשתי ממנה שתרגיע אותם ושלא יצאו משם. התקשרתי למשטרה ולקח זמן עד שהם באו, אבל הם הצליחו להשתלט עליו. אזקו אותו והוא תקף שוטר, אז במקום לקחת אותו לבית החולים לקחו אותו לבית המעצר. התקשרתי להמון אנשים, הלכתי לתחנת המשטרה ומצאתי אותו אזוק בידיים וברגליים כמו פושע. לא ויתרתי, סיפרתי להם את כל ההיסטוריה, הסברתי להם שהוא חולה. הם עשו לי טובה ונסעו איתו למיון, והרופא התורן בדק אותו ואמר שהוא בסדר וכשיר לעמוד לדין. שמו אותו במעצר בכלא הדרים, הוא בילה שם לילה שלם בלי תרופות ועם פושעים. נסעתי לבית המשפט באוטובוסים, כשאני בהריון, בשישי בבוקר. ראיתי את בעלי נכנס לאולם, הוא היה נראה מזעזע - היה חורף והוא לבש גופייה. השוטר נורא כעס עליו בגלל התקיפה, אבל השוטרים לא מבינים מה זה אדם חולה, הם חייבים לעבור השתלמות. גם עורך הדין מהסנגוריה לא הבין במחלות נפש, ושמח שהשיג לבעלי שחרור. הלכתי לשופטת והסברתי לה את המצב. היא ראתה שאני בהריון ושאנחנו בסך הכל אנשים נורמטיביים. אמרתי לה שהוא לא מרגיש טוב, שהוא חולה וצריך להתאשפז. השופטת הוציאה צו אשפוז בכפייה מהפסיכיאטריה המחוזית. זה היה האשפוז הכי ארוך שלו. הוא נשאר באשפוז חודש ימים במחלקה סגורה. לפני הסיפור הזה הוא אף פעם לא היה פסיכוטי. למזלנו זה לא קרה כבר שנתיים. אחרי האשפוז ההוא הוא היה בדיכאון. באותה תקופה ילדתי, ובברית הוא היה בדיכאון, הוא פחד להגיע. יש מנהג כזה אצלנו, שכשנולד בן יושבים ועושים סעודה ל- 10 גברים. כבר הכנתי הכל, אבל הוא פחד שיבואו אנשים ובסוף ישב רק עם הרב. למדתי שאין בחיים תעודות ביטוח אנחנו משפחה שונה, אני לא יכולה להשוות את עצמי לחברות שלי, אני לא יכולה להגיד למה הן יכולות לצאת בערב ולהשאיר את הבעל עם הילדים ואני לא. יכול להיות שזה לא רק בגלל המחלה, אולי הוא פשוט לא מסוגל לארגן את הילדים. כשבחרתי בו לא דמיינתי שזה יהיה עד כדי כך קשה, ולמזלי יש לי את חמותי, אבל מה עושים אנשים אחרים שאין להם במי להסתייע? היום אני יכולה לומר שאין תעודת ביטוח בחיים לפני בעלי הייתי נשואה לאדם נורמלי לכאורה, שעזב אותי עם ילד קטן. לפעמים דברים משתבשים גם בלי מחלה נפשית, וצריך ללמוד להתמודד. אחרי האשפוז הראשון הרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו, וכך הגעתי למילם. הייתי זקוקה לכוחות, ומילם מאוד עזרו לי לקבל אותם, לצאת מהסרט שאנחנו אמורים להתנהג כמו משפחה רגילה. טוב שיש את מילם, כי אפילו כשאני מספרת לאחיות ולאמא שלי מה עובר עליי, והן מנחמות אותי, הן לא מבינות מה אני עוברת. מי שלא חווה את זה לא מבין. אני חושבת שזה בעיקר מה שהפריע לי כל הזמן, העמדת הפנים. כן, אני נשואה לפסיכי, אבל אני מאוהבת בפסיכי הזה. זה לא קל. בהתחלה הייתי נורא מרחמת עליו, היום אני כבר לא מרחמת עליו, היום אני איתו, מזדהה. בכל פעם שהוא מתאשפז הוא כועס עליי, ואחר כך הוא מודה לי. הוא לא זוכר שאמר לי דברים שלא קל לשמוע, כמו למה התחתנתי איתך, אבל אני לא לוקחת את זה קשה. אם הייתי צוללת אל תוך המצב שלו הייתי עלולה לעשות משהו שירע את מצבו בטווח הארוך, רק בשביל לשמח אותו. כל אחד יכול להיות חולה אני זוכרת שהפסיכיאטרית שלו ניסתה להבהיל אותי, היא אמרה לי זה משהו נפשי כרוני, ושזה לא יעבור. מה שהדאיג אותי יותר מכל היה שהילדים יחלו גם כן. היא אמרה לי שזה בדיוק כמו הסיכוי שאני אקום בבוקר עם מחלה - לכל בנאדם יש סיכוי להיות חולה. אני מאמינה שגם לדרך שבה בעלי גדל יש מרכיב בסיפור. כשפוגשים אדם חולה נפש נבהלים, לא מסוגלים לראות את האדם שמאחורי המחלה, אדם עם חלומות, שאיפות ורצונות. התחתנתי עם אדם טוב, והוא גם חולה נפש ככה צריך להסתכל על זה, לא לפחד. הייתה לי חברה שבעלה חולה במחלת נפש והיא התגרשה ממנו בגלל זה. אני כעסתי עליה כשסיפרה לי, אבל אני בטח לא יכולה לשפוט המשך בעמוד הבא... 13

14 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש אני משתדלת לעודד ולתת תקווה, כי בעיניי זה חלק מהתפקיד יש מי שמקשיב המתנדבים בקו הייעוץ מקשיבים מניסיון של עמותת אנוש מעניקים מניסיונם האישי ומהמידע שרכשו, כדי לעזור למתקשרים הזקוקים להכלה ולהכוונה קו הייעוץ למשפחות של עמותת אנוש מופעל בהתנדבות על ידי מתמודדים ובני משפחה, במטרה לספק מידע ואוזן קשבת מבעלי ניסיון אישי. כל המתנדבים בקו הם בוגרי קורס הכשרה מיוחד, שנועד לעזור באתגרים העולים משיחות עם מבקשי הכוונה ומידע. מפעילי קו הייעוץ עונים על שאלות ודילמות מגוונות בתחום, כגון מציאת מסגרת חברתית וזוגית למתמודד צעיר וביסוס עצמאותו הכלכלית; מה עושים כאשר בן משפחה במשבר נפשי דוחה כל ניסיון לעזרה? וכיצד מתמודדים עם הצוות הרפואי בעת אשפוז? חגית רצון, אם לבן מתמודד, הגיעה לקו בעקבות פעילותה בוועד המשפחות במילם נתניה, במטרה לתרום למשפחות: אני עברתי כל מיני תהליכים עקב ההתמודדות של הבן שלי, ויש בי צורך לעזור לבני משפחה כמוני. הצורך הזה גם גורם לי לתחושה טובה, שאני עוזרת ומועילה. יש מצבים בקו שאני יכולה לתת מענה ופתרונות, כי יש לי הרבה מידע בידיים, וזה עושה אותי מאושרת. אחרי שיחה שבה אני מצליחה לספק כתובות ולכוון את המתקשר, אני ממש ברקיע השביעי. חגית מספרת, שלעתים מגיעות לקו שיחות המבטאות מצוקה גדולה: יש מקרים שבהם חוץ מאשר אוזן קשבת ואמפתיה אני לא יכולה לעזור וזה מאוד מתסכל, אבל אני משתדלת לעודד ולתת תקווה, כי בעיניי זה חלק מהתפקיד, היא ממשיכה. בתקופת צוק איתן, התקשרה מתמודדת מתל אביב שהייתה במצוקה נוראית, היא סובלת מסכיזופרניה ואמרה שהיא שומעת קולות, ולא יודעת מתי האזעקה היא מציאותית ומתי לא. היא סיפרה לי שהיא חיה לבד, שהיא בודדה, ושאין מי שיקשיב לה. אז לפחות הייתי שם בשביל להקשיב לה, ועודדתי אותה לפנות לפסיכיאטר שלה. אחרי השיחה הזאת הייתי צריכה לעשות הפסקה לעצמי. כדי לעזור למתנדבים במרכז להכיל שיחות טעונות יותר ובכדי ליישר קו ולהתעדכן, ישנה ישיבת צוות מדי שלושה שבועות. במפגשים אלו אנחנו מעלים לבטים או שיחות קשות - טוב שיש עם מי לחלוק את השיחות, וזה גם חיוני לשימור עבודה יעילה ולשיפור השירות. יעל אייזנברג, מנהלת קו מקשיבים מניסיון, משתפת עם הקוראים כמה מן השאלות והצרכים החוזרים בשיחות עם מתקשרים: בתקופה האחרונה יש הידרדרות במצבו של בננו, הוא מסתגר בחדרו, הפסיק לאכול ואנחנו דואגים לו מאוד. למרות מאמצינו, הוא מסרב לראות רופא ודוחה כל ניסיון לעזור לו. מה אפשר לעשות? המצב שאתם מתארים מדאיג, ונשמע שכדאי לשקול פנייה לטיפול בכפייה. ניתן לבדוק או לאשפז אדם בכפייה כאשר הוא מסוכן לעצמו או לסביבתו. במצב כזה צריך לפנות לפסיכיאטר המחוזי על ידי איש מקצוע כגון רופא משפחה, פסיכיאטר או עובד סוציאלי, או על ידי פנייה ישירה שלכם בכתב. בפנייה יש לפרט את מצבו של הבן, ולהדגיש את המצבים שבהם הוא מהווה סכנה לעצמו. על סמך המידע הזה הפסיכיאטר המחוזי יחליט אם לזמן אותו לבדיקה כפויה. אם הוחלט על בדיקה כפויה הוא יזומן על ידי מברק להגיע לבדיקה פסיכיאטרית בבית החולים הפסיכיאטרי, ואם לא יגיע ישלחו אחים מאשפזים לקחתו. בבדיקה בבית החולים יכול הפסיכיאטר הבודק להחליט על צורך באשפוז כפוי. גם אז הוא יצטרך לקבל את אישור הפסיכיאטר המחוזי. לאחר חמישה ימים מיום האשפוז בכפייה תתקיים ועדה פסיכיאטרית שתבדוק את מצבו ותהיה לו אפשרות לערער על האשפוז. אנחנו זוג הורים קשישים לבת החולה במחלה נפשית. טיפלנו בה כל החיים וכעת אנחנו מזדקנים וכוחנו אוזל. אנחנו מאוד מודאגים מהעתיד שלה, מי יטפל בה כשלא נהיה, ואיך אנחנו יכולים להגן עליה ועל האינטרסים הכלכליים שלה? זה בדיוק הזמן למפגש משפחתי מורחב כדי לדבר על הנושאים האלה. ניתן ורצוי לערוך התייעצות משפחתית עם איש מקצוע כדי לדון בנושאים המורכבים הללו. ישנם כלים משפטיים שניתן להיעזר בהם כדי להבטיח את העתיד הכלכלי כמו צוואות, נאמנות ואפוטרופסות. אני מציעה לכם לפנות לאחד ממרכזי הייעוץ למשפחות הקיימים בארץ כדי לקבל עזרה. אחותי הסובלת ממחלה נפשית הפסיקה לפני כשנה להגיע למעקב פסיכיאטרי. הוריי במלחמה מתמדת איתה על לקיחת התרופות, אך היא מסרבת. מה ניתן לעשות? כשאדם אינו מסוכן לעצמו ואינו מסוכן לסביבתו, אין אפשרות לכפות עליו טיפול. ידוע שלוקח לאדם המתמודד עם מחלה נפשית זמן כדי לקבל את המחלה ואת הצורך בטיפול. משך הזמן משתנה מאדם לאדם. יש כאלה המתמידים במעקבים ובנטילת הטיפול, אך יש אחרים שמתנגדים למצב ולטיפול הנדרש. במקרה כזה אנחנו יודעים שבני משפחה של מתמודד, המקבלים תמיכה וייעוץ, יכולים לסייע בצורה טובה יותר למתמודד עצמו. יש לדאוג שהורייך יגיעו יחד איתך לאחד ממרכזי הייעוץ למשפחות הקיימים בארץ כדי לקבל תמיכה וייעוץ. ההשתתפות במפגשים פרטניים עם אנשי מקצוע, כמו גם ההשתתפות בקבוצות, עוזרת מאוד להתמודד עם הקושי ולעתים משפיעה לחיוב גם על תהליך ההתמודדות עם הבן המתמודד. בני מאושפז כמה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי. בפגישה עם הצוות נאמר לי שהם מתכננים לשחררו בעתיד הקרוב הביתה. טרם אשפוזו הוא התנהג בצורה מוזרה, היה אלים מילולית ואף איים פיזית עליי ועל אחיו מספר פעמים. אני חושש מהשחרור. מי יטפל בו? מה הוא יעשה בבית? אשפוז ושחרור הם אכן מצבים מעוררי חרדה רבה, הן אצל המתמודד והן אצל בני משפחתו. חשוב שלא תישארו לבד עם החששות האלה. לפני שחרורו יש לשבת עם הצוות המטפל ולדון בכל השאלות המטרידות אתכם ובתוכנית הטיפולית לאחר השחרור. קרוב לוודאי שבנך יוזמן להמשך מעקב במרפאות החוץ של בית החולים. חשוב שגם בני המשפחה יהיו נוכחים בחלק מהמפגש כדי לעדכן ולהתעדכן במצבו. קו הייעוץ של עמותת אנוש במספר: , ובמייל: yeutz@enosh.org.il המשך מעמוד קודם... אותה. אם בעלי היה חולה ולא היה רוצה לטפל בעצמו, גם אני לא הייתי מצליחה להמשיך. האחריות בבית היא עליי, אני צריכה להיות כל הזמן ב היכון בקשר לילדים והבית, ולדאוג שילך לרופא וייקח תרופות. אבל צריך גם להבין שזה לא הכל, שבעלי מפצה על זה פי כמה. הוא אדם מדהים, כולו טוב לב, הוא מפרגן והוא מאוד מפנק ומחמיא. הוא גם איש באמת חכם, עם המון ידע והשכלה רחבה. כשהוא בסדר אני סומכת עליו, אני זו שנשענת עליו. לא מזמן כשהוא היה באשפוז, שאלתי פסיכולוגית איך לדבר על זה עם הילדים. אני עוקבת דרך הגננת אחרי ההתנהגות של הילדים, שואלת אם כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע. אני אישה מאמינה, ואם מאמינים שהכל משמיים זוכים לקבל עזרה. אני מקבלת עזרה מהאחיות שלי, שמגיעות אלי כשבעלי מאושפז ותומכות בי. יש לי משפחה מאוד קרובה, וזו באמת מתנה. היום, למרות מה שאני יודעת, הייתי עושה את אותה הדרך בדיוק. בזמנים מסוימים יש תלות גדולה, אני בו והוא בי. הוא אבא טוב, הילדים אוהבים אותו, הוא יודע לתת ולקבל עזרה, וזה מאוד חשוב. 14

15 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) אתם, בני המשפחות, הייתם המורים הכי טובים שלי רבקה מושונוב, מנהלת מילם ירושלים מספרת על הדרך מהיום שבו הוקם מילם ירושלים ועד לימים אלה, שבהם היא נפרדת לאחר שמונה שנים בתפקיד בנובמבר 2006 הגענו, נעמה ואני, כזוג בשלבי ההיכרות הראשוניים, לדירת חדר וחצי בקומה השנייה של בניין מגורים, מבלי לדעת שיהא זה לא פחות מבית עבורנו, בית הנקרא מילם. בילינו המון שעות בחשיבה על איך יראה המקום? איך ניתן לשווק אותו? מה הרציונל שינחה אותנו בעבודתנו? כיצד נתאים את הצרכים של בני המשפחה המטופלים לחוזה שבינינו לבין משרד הבריאות? איך נחלק את העבודה בינינו?... כשהגיע זוג ההורים הראשון נכחנו שתינו בפגישה. כשהקמנו את קבוצת ההורים הראשונה, הנחינו אותה יחד. חווינו בו זמנית את השמחה שביצירה חדשה, את האתגר והבלבול במרחב לא נודע, את הרצון להטביע חותם מוצלח בהקמת מסגרת חדשה, כאשר כל אלה שימשו בערבוביה. ניסיון של מספר שנות עבודה בסניף אנוש בירושלים עזר לנו להניח יסודות ברורים כבר בראשית הדרך. אחד מהם היה הטיפול והייעוץ לבני המשפחה של המתמודדים, והשני - חשיבות הקשר הטוב והמפרה בתוך הצוות. על יסודות אלה הלך ונבנה הבניין. ואכן, עם התפתחות המקום, ולאור הגידול במספר בני המשפחה שהגיעו לפגישות והשתתפו בקבוצות, גדל גם הצוות. במהלך השנים הפכנו למקום מאד מבוקש להתמחות בעולם האקדמי, כאשר התווספו גם סטודנטים שבחרו לעשות את הכשרתם המעשית אצלנו, אוכלוסייה הטרוגנית שהגיעה מכל רחבי המדינה - החל מאוניברסיטת חיפה בצפון, דרך אוניברסיטת בר-אילן והמכללה החרדית בירושלים, ועד מכללת דוד ילין והאוניברסיטה העברית. אתם, בני המשפחות, הייתם המורים הכי טובים שלי. באמצעותכם למדתי להבחין ולדייק את הצרכים לטובת המענים השונים, תוך חשיבה מתמדת על מה שההורה, הבת, האחות ובן הזוג באמת צריכים, כדי לשפר את יכולת ההתמודדות שלהם ואת איכות החיים; שיתוף הפעולה עם גורמי טיפול ושיקום בירושלים סיפקו לי הבנה והתייחסות לרפרטואר רחב של אתגרים. לפני כשנה קיבלתי תואר דוקטור. נושא הדוקטורט שלי היה: אחאים לנפגעי נפש, ובמילים אחרות, ביקשתי לחקור כיצד משפיעה מחלת הנפש של אח במשפחה על אחיו ואחיותיו הבריאים. כשהתחלנו את הפעילות במילם הגיעו אלינו בעיקר הורים לילדים מתמודדים. מתוך הניסיון שרכשתי בעבודה עם קבוצות שכול במשרד הביטחון, נוכחתי שוב, שהאחים פחות פונים לייעוץ. החלטנו להיות אקטיביות יותר ביחס לחיפוש אחר אחאים, ולי התבהר שזה יהיה הנושא שאחקור במסגרת הדוקטורט. במהלך הראיונות עלתה בקרבנו פעמים רבות ובאופנים שונים התחושה, שהאחאים הבריאים היו נתונים במשך תקופות שונות מאחורי מסך כבלתי נראים, כנתונים בערפל. כשפניתי אליהם בבקשה לראיין אותם, זכיתי לתגובות שהעידו בעיניי על צורך ממושך שלא בא על סיפוקו: חיכיתי לשיחה הזאת שנים ; איזה יופי שהגעת ; יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא ; מאיפה הרעיון הגאוני הזה?; וגם, מישהו חשב עליי. המוטיבציה הגבוהה וההיענות למפגש העידו על הצורך הברור שלהם להשמיע את קולם, ונתנו תוקף לחוויות שעברו כאחאים בריאים לנפגעי נפש. האחים רצו להשמיע, לשתף, ולבחון במראה אנושית את הלגיטימיות של חוויית החיים לצד אחאים חולים, ששרויים לא מעט באווירה של אובדן וערפול. היטיבה לתאר זאת אחת המרואיינות, ששיתפה אותי בקטע ספרותי שכתבה: ביום שבו החיים הבהירים התחלפו בחיים מאחורי מסך של ערפל, שום דבר כבר לא היה מובן. הראות לקויה, חוש ההתמצאות של פעם כבר לא היה רלוונטי, והמהמורות הלכו ונעשו קשות למעבר. מי שהוביל עד כה את הקבוצה הפסיק להוביל, גם לו הדרך הייתה קשה וחדשה. כל אחד ניסה להיעזר במשהו, במישהו, אבל מצא את עצמו הרבה פעמים לבד. זה מסע שכל פיסגה היא עילה למורד, תלול יותר או פחות. מפחיד. מסע שתאריך התחלתו חקוק היטב, וסיומו אינו ידוע. מסע של סבל שבו למדתי שעליי לקחת איתי תמיד, אבל תמיד, משהו משלי, משהו יציב, משהו משמעותי, משהו שיהיה המצפן שלי במסע הקשה הזה, בדרך לא דרך. בקרוב אסיים פרק חשוב בחיי ובחיי מילם. אם נחזור ליסודות שעליהם נבנה המרכז, ממרומי שנותיי וניסיוני אין לי ספק לגבי חשיבות הפעילות של מילם. הספק שליווה אותי לאורך השנים ועודנו קיים, נגע למסלול שבו מילם צריכה להתקדם אולם שאלות כגון אלו הן ביטוי לבריאות, לחיוניות ולהבטחה לפיתוח עתידי. נעמה, בת זוגי לעבודה משכבר הימים, ליוותה אותי נאמנה, והיא תמשיך לנהל את מילם באופן טבעי, בטוח ואוהב. תודה לכולכם, רבקה מושונוב "אבודים לרגע" בבית פיינברג הסרט הייחודי והמרגש אבודים לרגע הוקרן בפני משפחות המתמודדים מסניף מילם חדרה ואנשי מקצוע בחודש יולי בבית פיינברג בעיר. הסרט עוסק בסיפורו האישי של אדם המתמודד עם אובדן שפיות כתוצאה משימוש בסמים. בתום הסרט נערך דיון עם היוצר, יאיר קויפמן, שכתב, הפיק וביים את הסרט בהשראת חוויות חיים אישיות. הערב התקיים במסגרת מסורת חודשית הנהוגה במילם, המוציאה לפועל הרצאות ואירועים מיוחדים לבני משפחות ולאנשי מקצוע במגוון נושאים הקשורים לבריאות הנפש. להפקת הערב חברו במילם חדרה ליחידה העירונית למאבק בסמים ובאלכוהול בעיר, ונכחה בו סגנית ראש העירייה, הגברת חדווה יחזקאלי. צוות מילם חדרה באירוע בבית פיינברג 15

16 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש מעניקים שירות גם למגזר החרדי: מפגש רבנים ורבניות בבית שמש מרכז הייעוץ למשפחות של אנוש בית שמש יזם מפגש עם קבוצה של רבנים ונשותיהם הרבניות בקהילות האנגלו-חרדיות בבית שמש. המפגש התקיים בבית כנסת מרכזי בעיר, כשמטרתו לחשוף בפני הרבנים והרבניות את השירות שלנו, ולהדק את שיתוף הפעולה בינינו. חשוב להבין כי הרב או הרבנית הם בדרך כלל הכתובת הראשונה שאליה פונים אנשים מהקהילה החרדית לייעוץ. הדבר נכון גם לגבי התמודדות עם בן משפחה המתמודד עם מחלה נפשית. הרב הוא זה שייעץ למשפחה לאן כדאי לפנות על מנת לקבל סיוע פסיכיאטרי, רגשי, תמיכתי ועוד. במהלך השנים, נוכחנו לראות כי נודעת חשיבות רבה לקשר עם הרבנים בקהילה היות שלעתים קרובות הם אינם יודעים כיצד ניתן לסייע למשפחה הפונה אליהם לייעוץ, וכן אינם מודעים מספיק ליכולתנו להיות משאב אמיתי בשעת צרה. המפגש היה מוצלח ביותר, הן מבחינת נוכחות מלאה מצד הרבנים והרבניות שהוזמנו, שטרחו לפנות מזמנם העמוס למען מטרה זו והגיעו, והן מבחינת השיח שהתפתח, שנגע בסוגיות מרכזיות של המשפחות המתמודדות, ושל התמודדות הרבנים עם משפחות בקהילות שלהם. המפגש נחל הצלחה הרבה מעבר לציפיותינו: הרבנים התרשמו משירות מקצועי ומאנשי מקצוע המתמחים בהתמודדות של המשפחה החרדית עם מחלת הנפש במשפחה. הרבנים ביקשו מפגשים נוספים על מנת להעמיק את הבנתם בתחום, ובשבועות שחלפו מאז המפגש יצרו עמנו קשר להתייעצות ולהפניית משפחות חדשות לטיפולנו! מאת: דליה אגרסט - מנהלת השירות, אסתר מרכוס - עובדת משפחות הבית בבלפור - סניף דגל חדש לעמותת אנוש בבת-ים לאחר שיפוץ בעלות של כמיליון דולר נפתח סניף חדש לעמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש בתום עבודת שיפוצים בת שמונה חודשים נפתח סניף אנוש המחודש בבת ים בשם הבית בבלפור. האירוע התקיים בסוף חודש יולי במעמד ד ר הלה הדס מנכ לית עמותת אנוש, מר שמואל ויינגלס מנהל הקרן לפיתוח שירותים לנכים בביטוח לאומי, הגב חיה פישגרונד-שוורץ רכזת מקצועית בקרן, הגב רונית דודאי ממונה על השיקום בקהילה במשרד הבריאות, שרה קריאל ממונה שיקום מחוזית, מר תומר דן יו ר הסניף, הגב גילה נבו מנהלת הסניף, אנשי צוות, מתמודדים ואורחים. את הטקס פתח בהרכב המוסיקלי של העמותה סימני שאלה המורכב ממתמודדים. הסניף הינו אחד מ- 53 הסניפים ברחבי הארץ של אנוש. המבנה בעל שתי הקומות, כולל חנות מכירה לקהל הרחב, חלל תעסוקתי נרחב, חדרי סדנאות ומתחמי פעילות חברתית. המבנה החדש שופץ בזכות כספי סיוע של 2.3 מיליון עבור שיפוץ והצטיידות מהקרן לפיתוח שירותים לנכים של הביטוח הלאומי, וכן סיוע ממשרד הבריאות ומקרן ווינברג. המבנה החדש תוכנן לפרטי פרטים על מנת לספק שירות מיטבי למתמודדים עם פגיעות נפשיות ותנאי עבודה נוחים לאנשי צוות השיקום. בקומה הראשונה של המבנה עוצב מטבח ביתי מאובזר ופינת אוכל המשמש את המתמודדים ואת אנשי הצוות. כמו כן, בקדמת המבנה הוקמה חנות המכירה הפונה לכביש הראשי, דבר המאפשר לעוברים והשבים גישה נוחה לכניסה לחנות דבר המסייע לחשיפה של מוצרי המתמודדים לקהילה. כחלק מגישת פיתוח השירותים, נבנה חלל תעסוקתי נרחב שבו מייצרים המתמודדים מוצרים של סדרת טבעי סבונים מוצרי ספא בעבודת יד, מחומרים טבעיים בלבד, הנמכרים גם הם בחנות החדשה. בנוסף, בקומה השנייה של המבנה נבנו שני חדרי סדנאות וחלל לפעילות חברתית, מרפסת שמש רחבה וחדרי שיחות אישיות. חנות מוצרי הסבונים והספא ב בית בבלפור מר ויינגלס, הגב רונית דודאי וד ר הלה הדס בטקס הסרת הלוט משלטי הגופים התורמים 16

17 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) כשהפסיכוזה התדפקה על דלתי סיפורי משפחות הבת המצטיינת שלי החלה לגלות סימנים של דכדוך בצבא, ומשם ההידרדרות הייתה מהירה. בפסיכוזות שלה דיווחה על אונס קבוצתי. מצבה של בתי גרם לקרע במשפחה. התפנית הגיעה כשהגעתי למרכז מילם. שותפות הגורל מאד מקרבת, משהו שם שבה את לבי בתי הייתה תמיד הילדה המתוקה והחכמה של הקיבוץ, הילדה הכי מוצלחת. היא סיימה בגרות כמצטיינת בית ספרית, עם עודף של 10 יחידות לימוד והתמקצעות בתחום האופנה. בתי גם הייתה ספורטאית המחוז שלנו, אצנית ושחקנית כדורעף. היא אהבה טרקטורים, קראה בלי סוף, וחברה לכל ילדי הקיבוץ. כשהתגייסה לצבא הייתה קרבית ושימשה כמדריכת קליעה בג בלאות. נראה היה שהיא פורחת, אבל אז התחילו חייה לקבל תפנית קשה. אני זוכרת שהיא נראתה לנו מדוכאת, כאילו ניטלה ממנה שמחת החיים. היא התקשתה להתעורר בבוקר, התקשתה בקריאה ונראתה מדוכדכת. בשלב הזה היא פנתה לקב ן )קצין בריאות נפש(, והוא המליץ לה לקחת כדורים. לנו הוא אמר שיש לה קשיים, והנחה אותנו להוריד ממנה לחץ בשעות היקיצה. לאחר השירות הצבאי בתי חיפשה את עצמה. היא נחלה אכזבה כשחברה, שאיתה הייתה אמורה לצאת לטיול ארוך בשביל ישראל, ביטלה את יציאתה. בו ביום הכירה בחור בתל אביב והחליטה לנסוע איתו להודו. בהודו היא קנתה בית שעשוי מבוץ, בחווה אורגנית בקודאי קנל, אזור שידוע בקרב מטיילים שמעוניינים להתנסות בפטריות הזייה. לאחר שבועיים היא נאלצה לעזוב את המקום בגלל אהבה נכזבת, היא התקשרה אליי וביקשה ממני לבוא. היא תיארה בפניי אונס קבוצתי קניתי כרטיס והגעתי להודו בלי שהיות. כשפגשתי אותה שם ראיתי שהיא לא כתמיד, שהיא לא שמחה, והרגשתי שיש בינינו מתח מוזר. זמן קצר לאחר שהגעתי חליתי מאוד. למזלי, בעל החווה שבה שכנו, דאג לי, בזמן שבתי עישנה סיגריות וסמים קלים וסירבה לעזוב את המקום. כך עברו להם חודשיים. בשלב מסוים בתי יצאה לחפש את אהבתה שחמקה באחד החופים. חודש אחרי שחזרתי ארצה היא שבה פתאום. היא סיפרה שפגשה איש רוח הודי שכפה עליה להישאר, ותיארה בפניי אונס קבוצתי עם חבורת מטיילים. שמעתי ממנה דברים איומים והייתי המומה. לא הבנתי אז מהי סכיזופרניה. היא הייתה מתקשרת אליי בפחד, טוענת שהיא שומעת את המחשבות של כולם ושהיא קיבלה שליחות של רב ותפקידה לעזור לאנשים. הבנתי שהשתלטה עליה מציאות חלופית ושהיא סובלת מאוד. היו לה תופעות מוזרות, היא הייתה נופלת הרבה, והיינו צריכים לאחוז בה כדי למנוע את זה. ניסינו לשקם אותה - במשך חצי שנה היא הייתה סגורה אצלנו בבית, ולא נתנו לאף אחד לבקר. היא החלה לעבוד בסדנאות האומנות שאני מעבירה וקיבלה כדורים מהפסיכיאטר. לאט לאט היא החלה להתאזן, הפסיכוזה נרגעה. היא לקחה שאכטה וצללה לאחר שהשתקמה הקימה סטודיו בתל אביב והתפרנסה, לימדה אמנות וזכתה להרבה תלמידים. היא הייתה מטופלת בתרופות באופן קבוע, אבל נראה היה שהמצב הקשה מאחורינו, ושמה שנותר לעשות זה לעזור ולדאוג. זמן לא רב לאחר מכן היא הכירה בחור חוזר בתשובה, שהרבה להשתמש בסמים קלים. היא לקחה שאכטה אחת ותוך רגע צללה. היא איבדה את זה מאוד מהר, והחליטה להצית את עבודות התלמידים שלה. כשהגעתי אליה ראיתי שהיא כיבתה על המזרון שלה את הסיגריות שעישנה, ושלא התקלחה כבר זמן רב. ההידרדרות הייתה מהירה - התלמידים שלה הפסיקו לבוא, והיא מצאה את עצמה יושבת שעות במרפסת, מעשנת ואחוזת טירוף. הפסיכוזה החדשה שלה עסקה במין ובאונס - את יודעת כמה גברים באים אליי? ואת יודעת מה הם עושים לי?, היא אמרה לי. בפסיכוזה שלה היא חוותה אונס יום-יום, שמונה פעמים ביום. החלטתי להשתכן בבית בשדות-ים שבו התגוררה, והצעתי לה לבוא איתי למטפל נוסף. היא לא התחברה לפסיכולוג הזה וגם לא לאחרים. היא הצליחה לעבוד על כל המטפלים שלה, ובפגישות סיפרה להם שהיא מתכננת ללכת ללמוד. אחד הקשיים הגדולים שאיתם אני מתמודדת הוא מעמדה החוקי כבגירה, שמונע ממני להיכנס איתה לרופאים המטפלים ונוטל ממני את יכולת המעקב והפיקוח. כשראינו שהמצב מידרדר החלטנו לקחת אותה למוסד פסיכיאטרי פרטי לטיפול בצעירים, ונעזרנו בשני האחים שלה. היא התנגדה וסירבה לשתף פעולה. עלויות האשפוז הגיעו לאלפי שקלים בחודש, ולא קיבלנו את עזרת הביטוח הלאומי. כל המשפחה התגייסה למבצע, ועד היום אנחנו אוספים את השברים. לא רצינו לזרוק אותה ל קן הקוקייה לאחר חצי שנה המליצו לנו להעביר אותה למרכז השיקומי חירם בקיבוץ הרדוף והיא הסכימה. בהרדוף היא חזרה לעבודה באובניים, ונראה היה שהיא מתחילה להשתקם. היא אפילו הכירה בחור מתמודד, שהציע לה נישואים. בהתחלה הקשר פתח לה את הלב, אבל לא עבר זמן רב והוא הפך להיות מכאיב וקשה. היא עזבה אותו ואת הקיבוץ. כשהיא חזרה לעיר מגורינו היא ביקשה להיות עצמאית. עזרנו לה למצוא דירה, אבל היא הזניחה את עצמה ועישנה באובססיביות. אז גם התחילו רכישות מוזרות, כמו מזגן ומכונת כביסה, והיא נזקקה לכספים באופן קבוע. ערב אחד הגענו לבקר אותה, ומצאנו בחור גדול ומסומם שרוע על מיטתה, כשהיא יושבת מפוחדת על הכורסה. בן זוגי העיר את הבחור והוציא אותו מהדירה. נשארתי עם בתי ושאלתי אותה אם הוא עשה לה משהו. כל הזמן עושים לי דברים שאני לא רוצה שיעשו לי, ענתה, ואני הבנתי שמצבה מחמיר, ושלא ניתן להשאיר אותה לבד. לראשונה החלטנו לערב את הרופאה המשפחתית שלנו. הרופאה אמרה שצריך לאשפז אותה, אבל בתי התנגדה. צריך להבין שלאורך כל השנים האלה גם בעלי חשב שאשפוז הוא אסון. זה נראה לו כמו לזרוק אותה ל קן הקוקיה, ופחדנו שמהלך כזה יהפוך אותנו להורים נוראיים. אנוש נתנו לי הנחיות מפורטות לבסוף בתנו אושפזה. הייתי בפאניקה, לא ידעתי כיצד לפעול. בני הבכור יצר בעבורי קשר עם אישה מעמותת אנוש, בת לאמא עם סכיזופרניה. היא הרגיעה אותי, אמרה לי להרפות, וביקשה שאתן המשך בעמוד הבא... כל הזמן עושים לי דברים שאני לא רוצה שיעשו לי 17

18 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש "הכוח שבתוכי" סדנה במילם חדרה לנוכח המצב הביטחוני, אשר הציב בפני כולנו אתגרים של חוסר ודאות ולחץ, בחרנו לקיים אצלנו במילם חדרה סדנה בנושא סגנונות התמודדות במצבי משבר בעבור בני המשפחה. במרכז הסדנה עמד המודל גש ר מאח ד, של מולי להד ועופרה איילון. המודל יוצא מנקודת ההנחה, שלכל אדם סגנון התמודדות משלו, שבו הוא משתמש במצבי סיכון ומשבר. כאשר מסייעים לאדם לזהות את סגנונו האישי, הוא עשוי להיעזר בו בצורה המיטבית ובנוסף לכך לסגל לעצמו סגנונות נוספים מתוך השישה הקיימים. הסדנה הועברה ע י הצוות המקצועי של חדרה: שלומית קורן ועלמה קיין, וכללה שימוש בדמיון מודרך, קלפים טיפוליים והצגת המודל התיאורטי. זאת, תוך שיתוף בני המשפחה בחוויות של התמודדות מוצלחת בטיפול ביקירם. בסדנה השתתפו 17 בני משפחה, אשר ביטאו שביעות רצון רבה מאד מן הסדנה והביעו בכנות רגשות אהבה, כאב, עצב ותקווה. במהלך חודשי יולי- אוגוסט הועבר המודל בקרב שתי קבוצות הורים המתקיימות במילם חדרה ועפולה וכן בקל ע בחדרה. בכל המסגרות הללו עלתה התחושה שמתן שם והסבר לאופן ההתנהלות, מעניק לבני המשפחה עוגן ותקווה. לסיום, אנו מביאות מספר אמירות של משתתפי הסדנה בנוגע לכלים המסייעים להם בהתמודדות. שמחנו לגלות שהמילם מעניק להם ארגז כלים. מה שעוזר לי הינה ההשתתפות בקבוצות תמיכה של מילם. האפשרות לדבר על הקשיים, לקבל תמיכה וייעוץ מהורים אחרים. כמו כן, קיבלתי כלים מהמנחה. היום אנחנו ההורים ממש חברים. בין הפגישות אני מתייעצת לפעמים עם חברי הקבוצה בטלפון. באשפוז השני של בני הייתי מאד מבולבלת. היום אני מבינה שמדובר בתהליך ויש צורך בגמישות. השיחות הפרטניות במילם סייעו לי להכיר בכך. מה שעוזר לי במצבי לחץ זה מידע ויוזמה. כשבני ביקש להשתחרר מאשפוז כפוי, הגעתי למילם. קיבלתי מידע על זכותי לערער על השחרור. מידע זה סייע לי ליזום מהלכים שגרמו לי לחוש בעלת השפעה על המצב. מאת: שלומית קורן מנהלת מילם ועלמה קיין עו ס משפחות, מילם חדרה המשך מעמוד קודם... לאנשי המקצוע לפעול. ככה הכרתי את עמותת אנוש, והתאהבתי בעבודתם. התקשרתי אליהם ביוזמתי בכדי להתייעץ, וקיבלתי הנחיות מפורטות. זה לא נגמר שם. בתי ברחה ממחלקת האשפוז, לקחה את הדרכון שלה מהבית שלנו, הוציאה כסף מהבנק ורכשה כרטיס טיסה להודו. היא כבר עברה את הצ ק-אין בשדה התעופה כשעצר אותה איש ביטחון. נסעתי לשדה בעקבותיה, כשהגעתי היא הייתה בטרמינל עם השוטרים. הם לא האמינו לי שהיא ברחה מבית חולים, וביקשו פקס רשמי מהמוסד. לקחנו אותה הביתה, העלמנו את הדרכון שלה, וביקשנו שיגיעו לאשפז אותה. שבוע לאחר ששוחררה מהמחלקה היא חשה לא בטוב. המערכת החיסונית שלה קרסה והיא נאלצה להישאר במחלקה לטיפול נמרץ כחודש, כשהיא מונשמת ומבודדת מהסביבה. גם לאחר ששוחררה נאלצנו לרדוף אחר מרשמים ולהתמודד עם עובדות סוציאליות כושלות. ההתמודדות אף פעם לא נגמרת. היום היא כבר בת 30, ועדיין נאבקת. הפסקתי להאשים את עצמי מצבה של בתי שיתק את המשפחה. בין האחים נוצר נתק, והיום בעלי הוא המטפל שלה, שומר הראש שלה, מתגורר איתה. ההתמודדות עם המחלה של בתנו יצרה בינינו מאבקים ועימותים נוראיים. הוא חשב שאם הוא יוריד ממנה מטלות ויטפל בה היא תשתקם, ואני חשבתי שצריך לתת לה להתמודד. עברנו תקופה קשה והתרחקנו זה מזו. לא התראינו עם איש ולא סיפרנו על בתנו לאף אחד, גם לא להורינו. היו לנו המון סטיגמות על משוגעים, ופחדנו שאם הסיפור שלה יצא החוצה לא ייתנו לה ללמוד, והיא לא תקבל אף פעם תפקיד בכיר. הגענו למצב שבו לא יכולנו לחיות יותר יחד, והבית התפרק. אני החלטתי להיפרד, אך בדיעבד אני מבינה שהצלתי בדרך זו את הזוגיות. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. לא היה לי שקט, לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי לעזור בסבתאות ולא הצלחתי ליהנות מדבר. לפני כשנה החלטתי לעבור להתגורר בדירה של בני בתל אביב, לשם הגיע בעלי לבקרני בקביעות. היציאה מהבית וההתרחקות מבתי עשו לו טוב, ולאט-לאט הצלחנו להצית את האהבה. שמעתי על מילם בטלוויזיה והצטרפתי שמעתי על מילם )מרכזי הייעוץ למשפחות( של אנוש בטלוויזיה והצטרפתי לשם. גיליתי שהחברות בקבוצה נתנה לי המון כוח לעזור גם לאחרים. שוחחתי בטלפון עם אם ששקלה לאשפז את בנה, ובזכות הסיפור שלה יכולתי להשלים עם זה שבתי לא מתקשרת איתי. הפסקתי להאשים את עצמי. הייתי חלק מקבוצה מיוחדת, כולן נשים בשנות ה- 60 לחייהן, שנמצאות באותה מלחמה. כאחת מהן הרגשתי שבא לי רק לחבק אותן, לאהוב אותן, בלי תנאי ובלי גבול. שותפות הגורל נורא מקרבת, משהו שם שבה את לבי. כשיש לך ילד חולה נפש, ההתייחסות של הסביבה כלפיך משתנה. איבדתי המון חברים. קיבלתי פעם טלפון ממכר ששאל אותי איך אני נותנת לבת שלי להסתובב ולחפש בדלי סיגריות. הרגשתי מותקפת, כי יש בורות נוראית. אם לא הייתה בורות כזאת וההתייחסות למחלת נפש הייתה זהה להתייחסות למחלות אחרות, הייתה בתי זוכה לאמפתיה וחמלה, ואנחנו היינו זוכים לתמיכה. קשה לקבל את העובדה שהמצב הזה הוא כרוני, אבל עדיף לקבל אותו מאשר להיאבק בו. לפעמים אני חושבת שחוסר ההזדהות עם המחלה נובע מפחד, כי בניגוד למחלות קשות אחרות כסרטן או איידס, השיגעון יכול להימצא עמוק בנפשו של כל אחד מאיתנו, ועם זה הכי קשה לנו להתמודד. 18

19 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) תקצירי הרצאות כנס משפחות 2014 שם הכנס: במסע ההחלמה - התמודדות כאתגר משפחתי הרצאה מס 1: תלות תובענית במשפחה - החיפוש אחר תקווה, בין הפחד לייאוש מרצה: דן דולברגר, פסיכולוג, מטפל משפחתי וזוגי, מנהל המרכז להעצמה הורית - טיפול משפחתי בגישתו של חיים עומר. תקציר ההרצאה: החיים בקרבת אדם פגוע נפש משפיעים על תפקוד המשפחה כולה. לצד הצורך להתמודד עם הסימפטום עצמו )לדוגמה התנהגות כפייתית, פחדי רדיפה או דלוזיות(, משפחותיהם של פגועי נפש נוטות לעתים קרובות להיתקל בהתנהגות תלותית של הקרוב הפגוע, ולפתח עמו מערך יחסים דיספונקציונלי שאנו מכנים תלות תובענית. במשפחות הסובלות מתלות תובענית, אחד מבני המשפחה מעמיד מול קרוביו דרישה תובענית למשאבים חומריים, התחשבות או תשומת לב, בעוד קרוביו עושים כל שביכולתם כדי לספק דרישות אלה, לעיתים קרובות על חשבון רווחתם הנפשית והפיסית ) אקומודציה (. מצב זה הוא מייאש, ומאידך כל ניסיון לשבור את מעגל התלות ע י הפסקת האקומודציה גורם ל משבר קיומי - היכן, בין הפחד לייאוש ובין הבדידות לבושה, ניתן למצוא דרך שלישית של תקווה? תלות תובענית הוגדרה לא פעם כ זרם אפל, חוצה אבחנות פסיכיאטריות, המשבש הן את עבודת הריפוי, והן את חיי המשפחה. הרצאה זו דנה במודל התערבות שפיתחנו עבור משפחות הסובלות מתלות תובענית. הרצאה מס 2: ליווי משפחות בפסיכיאטריה - התמודדות עם חסמים ביישום התערבויות מבוססות ראיות, עדות מקצועית ואישית מרצה: ענת שליו, דוקטורנטית במחלקה לעו ס אב ג, פסיכותרפיסטית זוגית ומשפחתית, מייסדת מית ל ומרכזת תחום משפחות במערך הקליני, משרד הבריאות. תקציר ההרצאה: המחקר בנושא מקומה והשפעתה של המשפחה המתמודדת עם מחלה פסיכיאטרית של אחד מחבריה, עבר תמורות רבות במהלך השנים. ממחקרים מבוססי ראיות עולה בברור הצורך להתייחס למשפחה כחלק ממערכת המטופל החל מהרגע הראשון. ההתערבות הינה הכרחית ובעלת השפעה טיפולית מובהקת במדדים מרכזיים לאדם החולה ולמשפחתו. למרות הידע הרב המצטבר, וההתקדמות הרבה בהרחבת השירותים עבור המשפחות, עדיין קיים פער רב בין הרצוי למצוי, בדרך ישנם חסמים רבים, הקשורים במתמודד, במשפחה ובקרב אנשי המקצוע. בהרצאה יסקרו מחקרים עדכניים, יינתנו הסברים תיאורטיים ויובאו היבטים מקצועיים ואישיים. יפתח צוהר למאבק להעמיק את השינוי בקרב אנשי המקצוע בתקווה שישתקף גם בשינוי מדיניות משרד הבריאות. המרצה תשתף מניסיונה המקצועי והאישי בתהליך השינוי הכולל עבודה שיתופית הן עם המשפחות והן עם אנשי המקצוע על פי מודל הבר ית. הרצאה מס 3: היענות לטיפול תרופתי ומקומה של המשפחה מרצה: ד ר לבשטיין אורן, סגן מנהל מח ג בבי ח גהה. תקציר ההרצאה: תובנת החולה לגבי מחלתו והשלכותיה על הטיפול, סקירה של הטיפולים התרופתיים שקיימים היום בשוק, חידושים בתחום הטיפולים התרופתיים, מהם טיפולים ארוכי טווח? מהי זריקה הניתנת אחת לחודש? מהו תפקידה של המשפחה ומהו מקומה במשולש הטיפולי? כמו כן ההרצאה תידון באסטרטגיות להגברת הדבקות בטיפול מנקודת מבט המשפחה. הרצאה מס 1 ביום השני: אתגר המשפחה בהתמודדות לאורך שנים - מודל של כוחות והתמודדות מרצה: פרופ מולי להד-נשיא מרכז משאבים. תקציר ההרצאה: שנים רבות התמקדנו בשאלה מדוע אנשים נכשלים. השאלה נראת כמסבירה את הקשיים של האנשים, אך בעצם, לא שמנו לב כי התמיהה האמתית צריכה להיות: כיצד בני אדם שורדים? ומדוע זה כה מעניין? כיון שההתחלה האנושית כל כך לא מבטיחה. מדוע? כיון שאנו רואים שאתגרי ההתמודדות אינם ייחודיים רק לאנשים עם בעיות, אלא מאפיינים את חיי כולנו. אנשים רבים חווים במהלך חייהם אירועי משבר, אירועים אסוניים ורק מיעוטם אכן מתמוטטים או לא מתפקדים לאורך זמן. ההרצאה תעסוק בהבנת כוחות ההתמודדות של כולנו במצבי אתגר ומשבר ותיתן לנו כלים לזהות כיצד כל אחד מאתנו מנסה להתמודד- גם כשלפעמים כה קשה ומורכב. זיהוי זה עשוי לסייע לנו בתקשורת עם הזולת ולא פחות, לסייע לנו לזהות מה חסר לנו כדי להמשיך ולאגור כוח לאתגר ההתמודדות עם החיים. הרצאה מס 2 ביום השני: לפעמים אני הצל של אחי, לפעמים הצד המואר - אחאים בריאים לנפגעי נפש. מרצה: ד ר רבקה מושונוב - פסיכותרפיסטית, לשעבר מנהלת מיל ם ירושלים. תקציר ההרצאה: ההרצאה מבוססת על מחקר שעסק בניתוח הנרטיבים של אחאים בריאים לנפגעי נפש. המחקר נועד ללמוד מקרוב על השפעת המחלה של האח החולה על אחיו הבריאים, ובהמשך- להסיק מסקנות באשר לדרכי התערבות רלוונטיות ביחס לאוכלוסייה זו. ש ר יט ה ב ל ב - נחמה ה א מ ץ ש ל י ה וא ש ר יט ה ב ל ב. ה א מ ץ ש ל י ה וא א מ ת וכ א ב. ה א מ ץ ש ל י ה וא ק ש י ומ ב וכ ה. ה א מ ץ ש ל י ה וא צ ר ך ומ ט ר ה. ה א מ ץ ש ל י ב ור ח ו ח וז ר. ה א מ ץ ש ל י נ א ל ם ומ ת ג ב ר. ה א מ ץ ש ל י מ ק ש יב ומ ד ב ר. ה א מ ץ ש ל י י וד ע ל ה ע ז ר. ה א מ ץ ש ל י ר וצ ה מ נ וח. ה א מ ץ ש ל י ר וצ ה ל ש מ וח. 19

20 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש חמש אימהות סיפורי משפחות קבוצות קל ע )קבוצה לעזרה עצמית( משמשות המשך לקבוצות התמיכה הנערכות במרכזי מילם ברחבי הארץ, מתוך הבנה שהתמודדות עם מחלת נפש במשפחה הינה ארוכת טווח. קבוצות אלו מאפשרות הכלה שאיננה מוגבלת בזמן אנחנו לומדות זו מזו על דרכי התמודדות חמש הנשים המרשימות שהסכימו להתראיין הן בעלות עבר במילם, ונפגשות אחת לשבועיים במרכז שבכפר-סבא. כולן נושאות כאב גדול, אשמה ועומס רגשי ומעשי. לאחר שהסתיימו המפגשים עם המנחה, הן החליטו שהן ממשיכות להיפגש כקל ע, וממשיכות את העבודה הקבוצתית ללא מנחה. קבוצת התמיכה יוצרת מפגש קרוב ואינטימי, שבמהלכו חולקות בנות הקבוצה את ההתמודדויות המשפחתיות הקשות ביותר. הבנות נותנות זו לזו תמיכה מלאה, הכוללת מתן פידבקים ועזרה הדדית, וכל זאת ללא נוכחות איש מקצוע שמכוון את ההתנהלות ומעניק הדרכה מקצועית. מדובר במפגש בעל רבדים רבים, המכיל בתוכו את הפן האישי, הקבוצתי, ואת הבחירה להתמודד בדרך מיוחדת זו, שלרבים תהיה זרה ובלתי מובנת. אנחנו חמש אימהות, שמתמודדות עם בן או בת פגועי נפש. לאחת מאיתנו יש אפילו שניים, מספרת ג, אחת מבנות הקבוצה, לחלקנו יש ותק של שנתיים-שלוש במילם, אבל ותק הרבה יותר ארוך בהתמודדות עם המחלה, ומתוך הסיפור האישי של כל אחת אנחנו לומדות ומנסות להבין יותר על חיינו שלנו. יש לנו גם קבוצת ווטס-אפ. אנחנו לומדות זו מזו על דרכי התמודדות, מוסיפה ב, משתתפת נוספת, כשאני מקשיבה לאחת האימהות ואני שומעת כיצד היא פותרת קשיים, גם אם אלו לא בדיוק הקשיים שלי, זה פותח אצלי ערוצים חדשים. הקבוצה נתנה לי את היכולת לראות את הדברים לא רק מנקודת המבט שלי, היא עזרה לי לראות את הדברים ממבט רחב יותר, ולהתמודד עם מצבים באופן לא נקודתי. התחושה הכללית היא שאף אחד לא שופט, שאין פה ביקורת, יש בעיקר הזדהות ואמפתיה, אומרת ג. זה עזר לי להשתחרר ולחשוף, מה שלא עשיתי קודם לכן. אולי הייתה בי בושה. היה בי פחד ורתיעה מחשיפה. זה לא שהיום אני הולכת באמצע העיר וקוראת אני ובתי מתמודדות!, אבל הודות לבנות בקבוצה אני כבר לא מתביישת בזה. הבת שלי אומרת שזה כנראה מה שאלוהים נתן, וזה משהו שהיא חייבת לעבור כתיקון. אני מקבלת את זה, היום אני נמצאת במקום אחר. אני מניחה שלפני כמה שנים פשוט לא הייתי מגיעה למפגשים. פרספקטיבה שאיש מקצוע לא יכול לתת למדתי הרבה דברים חדשים בקבוצה הזו, שלא למדתי בייעוץ אישי שבו התמקדו בבת שלי או בעצמי, אומרת ד. בקבוצה יש יותר הבנה של מה זה מחלת נפש, מה זה סכיזופרניה. זו מעין פרספקטיבת על שאיש מקצוע לא יכול לתת. מה שמייחד את הקבוצה שלנו, בשונה מטיפול או מהנחיה של איש מקצוע, הם הקשרים. אנחנו קבוצת תמיכה, אפשר בכל שעה להרים טלפון אחת לשנייה, והעזרה היא מידית וזמינה, כי היא ניתנת ממישהו שעובר איתך את התהליך, בניגוד לפסיכולוג שזמנו תם אחרי 50 דקות. זאת המשמעות של הכלה. זר לא יבין זאת, קובעת ב. יש לי חברות של עשרות שנים, שעמן אני מדברת והן מזדהות איתי, אבל הן לא יכולות להבין כמו הנשים שנמצאות כאן. אני יכולה להגיד שהבושה ליוותה אותי הרבה שנים, בהתחלה קרביי התכווצו מהרעיון של השתתפות בקבוצה בגלל החשיפה. התנגדתי עד שנועה, מנהלת מילם כפר-סבא, פנתה אליי ולחצה שאצטרף. אני לא זוכרת בדיוק מה אמרה, אבל היא עשתה את זה בצורה מאוד מקצועית ונכונה, וזה הוכיח את עצמו כבר בפגישה הראשונה. במהלך השנים עברתי תהליכים והבושה לאט לאט התעדנה, היא ממשיכה. הייתי בטיפול אצל נועה במשך שנים, ורק בשנה האחרונה התחלתי להיפטר מהבושה. הפעם הראשונה שבה הבנתי שנפטרתי מהבושה היה כשזוג שכנים מהבניין שאל אותי מה אני עושה בחוץ ליד הספסל. עניתי להם שיש לי בת פגועת נפש, ושאני לא יכולה להיות בבית עכשיו. בזכות השינוי שעברתי ושבתי עברה, היום אני כבר לא על הספסל. בתי סובלת מהפרעת אישיות גבולית, וכל שנתיים יש גל חדש - שנתיים פציעה עצמית, שנתיים התפרצויות זעם, שנתיים של התאבדויות. עכשיו היא בתקופה אחרת ובמקביל אני בתובנות שלי, אני כבר לא מרשה הרבה דברים. ב מספרת שחלתה בסרטן השד לפני ארבעה חודשים, ושגם עם המחלה הזאת עזרה לה הקבוצה להתמודד. לקחתי את זה מאוד מאוד בקלות. זה כאין וכאפס לעומת הכאבים עם הבת שלי, הסרטן פשוט קטן עליה, היא אומרת. היא מתייחסת למחלה בצורה שונה, כי היא יותר חזקה עכשיו ויש לה חוסן נפשי יותר מאשר קודם. אין מנוס, אנחנו חייבות להתחזק בשביל להמשיך להתמודד, מחזקת ג. אנוש ומילם הם מפעלים קדושים לכל אחת מהבנות סיפור משלה, והן משתפות זו את זו בחופשיות, מבלי להשמיט פרטים. לי יש לי בת שמתקרבת לגיל 52. כשהמחלה התפרצה אצלה, בגיל 38, הרגשנו שהיא מואסת בכל. היא הפסיקה לחייך והפסיקה לטפח את עצמה. לאט לאט המצב שלה התפתח לדיכאון עמוק, ובהגדרה המקצועית, דיכאון מג ורי, מספרת ג. בתי בת 41, ואני חושבת שאצלה הסיפור התחיל בחוסר יכולת להתמודד עם הסביבה בגיל 23. בשלב הזה היא הייתה כבר אחרי שני תארים באוניברסיטה, ואז החלה הידרדרות עם הכחשה מאוד גדולה וצורך באשפוז כפוי, מספרת ד. לאורך השנים היא נטלה תרופות והפסיקה, והיו תקופות של בריחה ואלימות. לפני ארבע שנים, בעקבות אירוע אלים שבו הייתה מעורבת, היא פנתה לטיפול רפואי בבית החולים ומשם הופנתה לבית חולים פסיכיאטרי. שם הצליחו לקדם אצלה את התובנה שהיא חולה, ולא שהעולם הוא זה שלא מתנהל כשורה. היא הסכימה לטיפול תרופתי, וחזרה לקשר עם המשפחה. לפני חודש בתי עברה לגור בדירה לבד, והדירה ממש יפה. כל כך שמחתי! חשבתי שיהיה בלאגן, ופתאום זה נראה כמו מתוך מגזין עיצוב. הקבוצה הזו נוצרה כשכבר הבנו את המחלה, ולאחר שבתי קיבלה על עצמה את הטיפול, היא ממשיכה. אני אומרת את זה פה פעם ראשונה היו לי הרבה פעמים מחשבות של נו, זה כבר מאחורי, והיה לי קשה לשמוע את ההתמודדות של חברות שלי בקבוצה אחרי תקופה כזו של משבר אצלי. הבנתי שאני משחזרת את חוויות העבר, ותוך כדי מבינה ומקבלת את השנים הארוכות שבהן חייתי עם המון רגשות אשם על מה שעשיתי ומה שלא עשיתי. התמיכה הזו בקבוצה נורא חשובה לי. נועה ידעה לבנות את הקבוצה הזאת מהנשים הספציפיות האלה בהצלחה גדולה, מציינת ג. פה יש לנו מקום נוח למפגש, המשך בעמוד הבא... 20

21 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) קבוצת התיאטרון של סניף אנוש ירושלים על במה אחת עם תלמידי ניסן נתיב הצגה חגיגית ומרגשת של קבוצת התיאטרון של אנוש ירושלים בשיתוף בי"ס למשחק ניסן נתיב התקיימה בחודש נובמבר במסגרת חגיגות 25 שנה לבית הספר קבוצת התיאטרון היא פרי שיתוף פעולה בין עמותת אנוש לניסן נתיב. הקבוצה פועלת לאורך השנה ומונחת על ידי סטודנטים למשחק. בקבוצה חברים ארבע שחקנים, המתמודדים עם פגיעה נפשית, חברי אנוש. במסגרת ההצגה הועלו מונולוגים המבוססים על טקסטים וחומרים אישיים של המשתתפים. כמו כן הוצגה לפני הבאים תערוכת צילומים של משתתפי הקורס. בסניף אנוש ירושלים פועל מרכז ענת לאומנויות. בשנה האחרונה פתח מרכז ענת מסגרות ייחודיות של אמנות בקהילה. השנה עתידים להצטרף אליה קבוצת קולנוע מבי"ס ע"ש סם שפיגל וקבוצת רדיו בשיתוף החוג לתקשורת של האוניברסיטה העברית. מדבריה של יהודית, משתתפת בפעילות:..."חשוב להופיע על הבמה בפני קהל, בשבילנו זו בריאות לשמה... מקווים להמשיך בפעילות". מאת: איריס פשדצקי, רכזת מועדון חברתי, סניף ירושלים חברי קבוצת התיאטרון ממרכז ענת ירושלים על הבמה תפיסת הסינרגיה כבסיס לסדנאות מקצועיות אחד המאפיינים המרכזיים במילם אשדוד הינו תפיסת הסינרגיה יצירת שלם הגדול מסך חלקיו. זאת, באמצעות עבודה מערכתית בשילוב מסגרות השיקום המטפלות בבני המשפחה והמתמודד, כדי למצוא מענה המותאם ביותר לצרכים העולים. אחד מכיווני הפעולה המרכזיים למימוש תפיסה זו הינו בניית סדנאות לאנשי מקצוע ולמתנדבים. סדנאות אלו מהוות כר פורה ובסיס להעמקת הידע והקשר בין מילם לגורמים השונים. כחלק מראייה זו נבנו במהלך השנה שתי סדנאות: 1( סדנה למתנדבי ער ן ולמתנדבי סניף אנוש נס ציונה ער ן הוא שירות הומניטרי המציע עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט, תוך הקפדה על סודיות ואנונימיות. המתנדבים הם אנשים המגיעים מרקע מקצועי מגוון ועוברים הכשרה המקנה להם מיומנות להגשת עזרה ראשונה נפשית. סניף אנוש נס ציונה מרכז מספר רב של מתנדבים, המעניקים שירות למתמודדים במסגרות הפעילות המגוונות בתחום חברה ופנאי ובתחום התעסוקה. שיתוף הפעולה הזה נולד מתוך הצורך של המתנדבים משתי המסגרות להרחיב ולהעמיק את ההבנה לגבי ליווי והתמודדות עם משפחות ככלי עבודה נוסף במסגרת התנדבותם. מתוך הבנת מורכבות הקבוצה והצרכים המגוונים של משתתפיה, בנה צוות מילם אשדוד סדנה ששילבה חלקים חווייתיים וחלקים של הבנה וניתוח סיטואציות משפחתיות. נערך דיון מעמיק, אשר אפשר למשתתפים להעלות סוגיות מתוך העשייה בשטח ולקבל כלים להתמודדות בליווי השוטף כמתנדבים. 2( יום חשיפה למנהלי שירות השיקום באשדוד ובאזור הדרום - מפגש זה נבנה מתוך מטרה להניח על שולחן הדיונים את נושא המשפחות כאג נדה שיש לשלבה במערך הטיפול והשיקום של מתמודדים נפגעי נפש וכחלק בלתי נפרד מעבודת השיקום היומיומית. יום החשיפה כלל: הרצאה וסקירת שירותי מילם. הצגת מקרה, דיון בקבוצות קטנות ושיתוף במליאה. הצגת תוכנית קש ת כחלק ממענה למשפחות. המפגש אפשר למשתתפים להעלות שאלות וסוגיות רבות הקשורות מצד אחד להיבטים בהתערבויות הנערכות עם מתמודדים ובני משפחותיהם, ומצד שני להיבטים הקשורים לגבולות המענה שניתן על ידם והשלב שבו רצוי להפנות משפחה להמשך טיפול במילם. אין ספק כי אירוע זה תרם להבנה מעמיקה יותר של תחום המשפחות ובתוך כך, להידוק הקשר של שירותי השיקום עם המרכז למשפחות באשדוד. מאת: אורנה קורלנדר, מנהלת מילם אשדוד המשך מעמוד קודם... שלא מצריך הכנות. בניגוד לבתים שלנו, זה מקום ניטרלי יש לנו בית במילם. אני חושבת שעמותת אנוש ככלל ומילם בפרט, הם מפעלים קדושים, מוסיפה ב. אנחנו מבינות משהו במערכות הגדולות, ואנחנו רואות שעדיין לא מבינים את המקום של המשפחה במצב של מחלה, במחלת נפש ובמחלות אחרות בכלל, אומרת ד. כשמישהו חולה במשפחה, זה כאילו כל המשפחה חולה, והטיפול צריך להיות בכולם. זה בעצם מה שאנוש עושים. מערכת הבריאות משרתת את החולה, אבל מה שקורה כאן הוא מאוד מאוד חשוב. אם מגדילים ראש ועושים את מה שנועה עשתה פה, מצליחים לעזור בעלויות מינימליות ולקבל תפוקה ענקית. מאת: נועה ארסט, מנהלת מילם כפר-סבא 21

22 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש לחיות עם סכיזופרניה בשנת 2014 * ד ר אמיר טל מהי סכיזופרניה? מקובל להגדיר סכיזופרניה כקבוצה של הפרעות שונות אשר משפיעות באופן ניכר על איכות ואינטגרציה של תהליכי חשיבה, רגשות והתנהגות של האדם. בהמשגה רפואית, הסימפטומים מחולקים לרוב לשלוש קטגוריות מרכזיות: סימפטומים שליליים, סימפטומים חיוביים וסימפטומים קוגניטיביים. סימפטומים שליליים כוללים היעדר של תהליכי חשיבה, רגש והתנהגות נורמטיביים כגון ירידה במידת היוזמה וההנעה של האדם, היעדר עניין בסביבה, השטחה רגשית, חוסר יכולת לחוש הנאה ותנועתיות מופחתת. סימפטומים חיוביים כוללים עודפות חושית כגון שמיעת קולות, מחשבות שווא כגון רדיפה, התנהגות חריגה והפרעות מחשבתיות כגון תחושה שאחרים מחדירים מחשבות של האדם. סימפטומים קוגניטיביים כוללים קושי לעבד ולהבין מידע, קשיים בריכוז ובקשב ובעיות זיכרון ויכולים לכלול גם תפיסות ומחשבות לא רגילות שעלולות להביא לאיבוד קשר עם המציאות. סכיזופרניה מופיעה באופן שווה בקרב גברים ונשים ופורצת לרוב בגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת. השכיחות של סכיזופרניה נעה בין 0.7% ל- 1% באוכלוסייה והיא מדורגת כאחד מעשרת הגורמים המובילים בעולם למוגבלות. המחקר בעשורים האחרונים מצביע כי שיעור ניכר של אנשים עם סכיזופרניה יכולים לחיות חיים בעלי משמעות ולהתקדם לקראת מטרות אישיות למרות המחלה ותסמיניה. סכיזופרניה חשב מסלול מחדש סכיזופרניה אתגרים והזדמנויות המחקר והעדויות של אנשים עם סכיזופרניה, בני משפחותיהם ואנשי המקצוע מעידים כי ישנם עדיין אתגרים רבים בכל הנוגע לשיפור בריאותם, איכות חייהם, זכויותיהם ורווחתם של אנשים עם סכיזופרניה. להלן תיאור קצר של מספר אתגרים מרכזיים, וההזדמנויות המתלוות אליהם, בהקשר זה: 1. חוסר אינטגרציה בין מערכות בריאות הנפש, הרפואה הכללית ומערך השיקום בקהילה. בשנת 1994 נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המחוקק הכיר בצורך של צמצום מיטות האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים תוך הגדלת מספר מיטות אשפוז פסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים. מטרתו של מהלך זה היא לייעל את תהליך הטיפול והשיקום של המטופל, למנוע מקרים של חוסר תיאום בין גורמי הטיפול השונים ולצמצם את הסטיגמה הקיימת כלפי הטיפול הנפשי. למרבה הצער יישום חוק ביטוח בריאות ממלכתי בתחום בריאות הנפש עדיין לא עבר מן הכוח אל הפועל, דבר אשר פוגע בזכותם של אנשים עם סכיזופרניה בפרט ומחלות פסיכיאטריות ככלל לקבל שירותי בריאות שוויוניים ואיכותיים בישראל. בשנה האחרונה מסתמנת התקדמות לקראת יישום הרפורמה בשירותי בריאות הנפש. תמותה מוקדמת ותחלואה נלווית. המחקר מצביע כי אנשים עם סכיזופרניה סובלים ממחלות גופניות רבות יותר ומתים צעירים יותר מאחרים. ישום הרפורמה בבריאות הנפש, הכשרה ממוקדת בתחלואה פסיכיאטרית לרופאי המשפחה ולרופאים מומחים בבתי חולים כלליים, ותיאום יעיל יותר בין הגורמים השונים יכולים לשפר את בריאותם ולהאריך את תוחלת חייהם של אנשים רבים עם סכיזופרניה. 2. הבנת הסיבות למחלה ופיתוח דרכי אבחון וטיפול. למרות ההתפתחות הטכנולוגית בעשורים האחרונים, לא הייתה התקדמות משמעותית בנוגע להבנה של הסיבות, להרחבה של דרכי האבחון ודרכי הטיפול בסכיזופרניה. יש צורך להשקיע משאבים במחקר אשר יאפשר הגדרה טובה יותר לסכיזופרניה, יקדם את הידע בנוגע לסיבות להתפרצות המחלה, יחזק את הבנת המכניזם הביו-פסיכו- סוציאלי העומד בבסיסה ויאפשר פיתוח טיפולים חדשניים ויעילים יותר להשלכותיה הרבות. 3. סיוע לבני משפחה. סכיזופרניה מתפרצת, כאמור, בגיל צעיר, דבר אשר מייצר נטל כבד על בני המשפחה של האדם. מהמחקר עולה כי בני המשפחה משקיעים בממוצע יותר מ- 15 שעות שבועיות בטיפול בבן המשפחה. בני משפחה רבים מדווחים על רמות גבוהות של מצוקה, מתח, דיכאון, אי סיפוק בחיים, בעיות בריאותיות ובעיות כלכליות כתוצאה מנטל התמיכה ביקיריהם. לנוכח העובדה כי ברוב המקרים בני המשפחה הם התומכים המרכזיים באדם עם הסכיזופרניה וכי הצוות המטפל נשען על שיתוף הפעולה שלהם, חוסר בתמיכה בבני המשפחה מהווה פגיעה משמעותית בתהליכי הטיפול והשיקום של האדם וביכולת של הצוות המקצועי לסייע לקידום תהליכים אלה. לכן, מומלץ לעבות את השירותים הקהילתיים הניתנים לבני המשפחה ולהציע תכניות הכוונה, ליווי ותמיכה ייעודיים לבני המשפחה. 4. סטיגמה. אנשים עם סכיזופרניה סובלים מיחסי ציבור גרועים. המחקר מצביע כי בעשורים האחרונים המודעות של הציבור לסכיזופרניה עלתה באופן משמעותי אולם הסטיגמה והרצון לריחוק חברתי מאנשים עם סכיזופרניה עלו גם הם באופן משמעותי. כאשר בוחנים את הממצאים עולה כי התפיסה כי אנשים עם סכיזופרניה אלימים ומסוכנים בהשוואה לאנשים ללא סכיזופרניה אחראית ברובה לעלייה ברמת הסטיגמה. כאשר בוחנים את ההשפעה של סימפטומים הקשורים לסכיזופרניה, נמצא כי אנשים עם סימפטומים פסיכוטיים פעילים הקשורים לרדיפה ולשליטה )למשל, קולות המצווים על האדם לתקוף מישהו( עלולים להתנהג באופן אלים בהשוואה לאנשים שלא חווים סימפטומים אלה. המחקר מצביע כי אנשים עם סכיזופרניה המצויים בטיפול אינם אלימים יותר ממי שאינם חולים באותה אוכלוסייה; משמע, אין הבדל ברמות האלימות בין אנשים עם סכיזופרניה שהטיפול נגיש וזמין להם לבין האוכלוסייה הכללית. פיתוח של תכניות הסברה ותכניות מגוונות לצמצום סטיגמה, לעתים בשיתוף עם אמצי תקשורת ההמונים, מהווה מרכיב מרכזי בפיתוח היכולת של אנשים עם סכיזופרניה לממש את שאיפות החיים שלהם וליהנות משוויון הזדמנויות בתחומי חייהם השונים. 5. מוגבלות והדרה חברתית. ההתפרצות המוקדמת של מחלת הסכיזופרניה, היחס החברתי ולעתים המקצועי כלפי אנשים עם סכיזופרניה, הציפייה לדחייה חברתית והקצאת משאבים נמוכה לאוכלוסייה זאת גורמת לכך שאנשים רבים עם סכיזופרניה סובלים ממוגבלות רבת שנים, הדרה חברתית ומצב חברתי-כלכלי ירוד ביותר. ההשלכות של מגמות אלה כפולות: מן הצד האחד, אנשים עם סכיזופרניה סובלים מהסימפטומים של המחלה וממצב חברתי כלכלי בעייתי, ומן הצד האחר, המשק הישראלי מאבד בכל שנה מאות מיליוני שקלים עקב תפוקה נמוכה של אוכלוסייה גדולה זאת והגברת הישענותם על קצבאות מהמדינה. לסיכום, חשוב להכיר באתגרים הרבים אשר ניצבים בפני אנשים עם סכיזופרניה בישראל ולהמשיך ולקדם את זכויות האדם שלהם, בריאותם, רווחתם ואיכות חייהם, כך שהם יוכלו להגשים את מטרות חייהם ולהיות אזרחים תורמים ונתרמים, לטובתם, ולטובת החברה הישראלית בכלל. אני מבקש להודות לפרופ יצחק לבב מאוניברסיטת חיפה על הסיוע בתהליך כתיבת המאמר. * הכותב הוא מנהל מחקר ופיתוח בקבוצת שכולו טוב, מנהל רשת מדעי החברה בישראל וחבר נבחר באגף לצמצום סטיגמה בארגון הפסיכיאטרים העולמי 22

23 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) מוצרי העמותה ביריד בנק הפועלים לעמותות כבכל שנה, הציבה גם השנה עמותת אנוש דוכן עם מוצרים המיוצרים על ידי המתמודדים בסניפים ביריד שעורך בנק הפועלים לעמותות, ביוזמת שרי אריסון. בדוכן השנה הציגה עמותת אנוש את סדרת הקונספט jar in a - מתנות לכל עת בתוך צנצנת, המיוצרות בשיתוף פעולה מקסים של מרכזי התעסוקה של עמותת אנוש ברחבי הארץ. בסדרת מוצעים למכירה: Spa in a jar Tea Party In a jar" Shana Tova In a jar jar Garden In a ועוד... השנה, בזכות הצלחתה של סדרת jar in a נשברו שיאי המכירה של העמותה בכל הזמנים. יו ר בנק הפועלים יאיר סרוסי שביקר בדוכן בירך בברכת שנה טובה את כל המתמודדים והמתנדבים ושריין את הגעתו לאירוע ההתרמה של אנוש שיערך ב- 8/12/14 בבניין האופרה הישראלית בתל אביב. בתמונה: ד"ר הלה הדס מנכ לית אנוש עם יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי "בוטיקיה" - חנות האופניים החברתית הראשונה בישראל נפתחה בסניף אנוש רמת גן חנות האופניים החברתית הראשונה בישראל - בוטיקיה נפתחה בספטמבר בסניף אנוש רמת גן, בהנהלת יוסי פוקר. החנות הוקמה כיוזמה חברתית ראשונה מסוגה בארץ, המקדמת שילוב בקהילה של מתמודדים עם פגיעה נפשית מעמותת אנוש, תוך שיתוף פעולה עם חברת BOTTECCHIA ISRAEL שאפשרה לעמותה להיות זכיינית של מוצריה. החנות הינה ללא מטרת רווח וכל ההכנסות מועברות למתמודדים וכך ניתנת להם הזדמנות לפרנסה מכבדת. בחנות מוצעים שירותי תיקון וטיפול המופעלים כולם על ידי המתמודדים, בוגרי קורס באופן אחר, קורס למקצועות מכונאות האופניים של סניף עמותת אנוש ברמת גן. כמו כן, מציעה החנות אופני רכיבה משלל סוגים, ואביזרי רכיבה באיכות גבוהה ובהנחה גדולה לרגל הפתיחה. שי, מוכר בחנות האופניים ובוגר הקורס באופן אחר מספר האינטרקציה שלי היום עם אנשים שונה לגמרי וכששואלים אותי מה אני עושה, אני לא צריך לחשוב פעמיים על העיסוק שלי. אני מספר שאני מכונאי ומוכר בחנות אופניים, זה בונה לי את הביטחון העצמי. אם בעבר הייתה לי בעיה בחשיפה ובחשיפת העיסוק )או האין עיסוק( שלי, מה שגם גרם לי להימנע מאינטרקציות חברתיות, היום אני פחות חושש והרבה יותר פתוח חברתית. מלי קניאס, מנהלת אשכול רמת גן ופתח תקווה בעמותת אנוש, מספרת: בחצי שנה האחרונה הקמנו בסניף רמת גן מערך הכשרות בתחום מכונאות האופניים והמטבח. במסגרת המערך הוקמה חנות האופניים המקצועית ועגלת קפה מפנקת- שניהם פתוחים לקהל הרחב. צוות העובדים מורכב ממסיימי הקורסים ומנוהל ע י אנשי מקצוע מובילים מענף האופניים והקולינריה. בסיום תקופת ההכשרה משתלבים הבוגרים בחנויות אופניים, במסעדות, מלונות ובתי קפה מובילים. מוסיפה קניאס: הצלחת הפרויקטים והשתלבות מסיימי הקורסים בשוק העבודה החופשי, שניהם הוכחה ניצחת עבורנו, עבור מקבלי השירות ועבור החברה כולה שהשמים הם הגבול וכי עלינו לחתור כל העת לשילוב מתמודדי הנפש בקהילה ובחברה. בוטיקיה, שדרות הצבי 3, סניף אנוש רמת גן. שעות פתיחה: א -ה בין 10:00-19:00 וביום ו בין השעות: 9:00-14:00. טל: בתמונות: חנות האופניים בוטיקיה בסניף רמת גן 23

24 העמותה הישראלית לבריאות הנפש (ע.ר) העמותה הישראלית לבריאות הנפש "להתאחות" רומן חדש בהוצאת גוונים המתאר את חייה של הסופרת מיכל דסקל )סדובסקי( בצילה של מחלת נפש ממנה סבל אחיה הכתיבה החזירה אותי לעצמי והשיבה לי את דורון שהיה לי לפני שהמפלצת הסכיזופרנית לקחה אותו מיכל דסקל )סדובסקי( הוציאה לאור ספר חדש המתאר את חייה שלה ושל בני משפחתה, בצל מחלת הנפש ממנה סבל אחיה דורון, בהבזקים מהילדות ועד הסוף המר. הספר מבוסס על השיחות שניהלה עם הפסיכולוגית שלה. להתאחות צופן בחובו כפל משמעות. האחת, טיפול פסיכולוגי שעברה הכותבת סייע באיחוי ובריפוי הפצעים שפצעה המפלצת הסכיזופרנית. השנייה, להתראות אחות )להת אחות(. דרך כתיבת הספר האח נפרד ממנה פעם נוספת, והזיכרונות מהתקופה שקדמה למפלצת הופכים שוב דומיננטיים. שנים רבות מדיי שמרתי הכל בבטן, לא יכולתי לדבר על זה ", מספרת מיכל, ה זה היה דורון, אחי הגדול, שסבל מסכיזופרניה פרנואידית. המחלה התפרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי, ובעצם ליוותה אותנו כחמש עשרה שנים, עד שהוא החליט שדי ושם קץ לחייו. הכתיבה החזירה אותי לעצמי והשיבה לי את דורון שהיה לי לפני שהמפלצת הסכיזופרנית לקחה אותו. רק לאחר מותו הצלחתי לספר לפסיכולוגית שלי את הסיפור שלו, ועכשיו כאן בספר להתאחות. מספרת מיכל: אנשים, לרבות בני משפחה וחברים משבחים את הכתיבה והחשיפה החשובה. מכנים את המעשה אמיץ. בכל זאת, יש סטיגמה על מחלות נפש, הרבה בושה והסתרה ולמרות זאת, בחרת להיחשף, הם מחמיאים. החשיפה לא הייתה פשוטה בכלל, אבל היום אני מבינה, שההסתרה גבתה ממני מחיר גבוה הרבה יותר. מתוך הספר: אז כן, בפגישה קצרה ותכליתית על כוס קפה מר הציגה הדוקטור בפני ההורים את גברת סכיזופרניה. מבעד למסך הדמעות הקולקטיבי השתקפה מפלצת נטולת גינונים ולב, שהשתלטה על הנפש של דורון. מפלצת שעיוותה את גופו ונטלה את הברק מעיניו. היא מילאה אותו והוא נעלם. היא אכלסה את לבו, מוחו, רגליו, ידיו, עיניו ופיו. היא שחתה לו בדם. התקדמה לאט ולפעמים מהר מדי לכבד, לטחול, לכליות, לכל מקום. מהיום יש לה גם שם: ס כ י ז ו פ ר נ י ה. )עמ 107( * ניתן לרכוש את הספר בחנויות סטימצקי ו צומת ספרים. בתמונה: שער הספר להתאחות "רק בגלל הרוח בתוכי, במוחי, בנשמתי... שלומי שבת בערב ההתרמה השנתי של עמותת אנוש לרגל חודש בריאות הנפש הישראלי בהנחיית צופית גרנט נשיאת העמותה יום שני, , בשעה 19:00, בבית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב 24 אירוע ההתרמה השנתי של אנוש העמותה הישראלית לבריאות הנפש, יתקיים ביום שני , בבית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב למען נפגעי נפש ובני משפחותיהם. הערב יהווה את שיאם של אירועי חודש בריאות הנפש הישראלי. שלומי שבת במופע מלא ומרגש. צופית גרנט, נשיאת חוג הידידים של אנוש תנחה את האירוע.