רצח במשפחה היבטים של טיפול, משפט ומחקר

Transcription

1 מפגש העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה נקודת עיתון לקהילה המקצועית רצח במשפחה היבטים של טיפול, משפט ומחקר גיליון 3 תשרי תשע"ב ספטמבר 2011

2 מפגש העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה נקודת עיתון לקהילה המקצועית גיליון 3 תשרי תשע"ב ספטמבר 2011 תוכן העניינים מדורים מפגש טיפולי מפגש משפטי מפגש מחקרי מפגש ספרותי 3 דבר העורכים 4 לנרצחים אין יום אבל לאומי עו"ד דיקלה טוטיאן זייד 10 עיתונאים בעין הסערה ד"ר שירלי בן שלמה 14 "כולם בשביל אחד" ירדן חסן 20 תסמונת המוות בעריסה והקשר בינה לבין רצח תינוקות ד"ר ענבר הרטמן 23 לזכרה של מירי קליין חוה לוי 24 סמינר מומחים בין לאומי פרופ' הלל שמיד 25 אירופה פוגשת את ישראל במכון חרוב ליאת בן הרוש 26 להסתכל לטראומה בעיניים - תאור מקרה ד"ר סיגל קני-פז 30 "רצח מתוך רחמים - על מי מרחמים בסופו של יום"? עו"ד טל ויסמן בן-שחר 32 "לפעמים היא מבקשת לקרא לי אבא" - על סבים וסבתות המגדלים את ילדי ביתם שנרצחה על ידי בן זוגה זהר סהר 40 הכשרתם של רופאי ילדים בסוגיות הקשורות לילדים נפגעי הזנחה והתעללות פרופ' רמי בנבנישתי, מירב ידוב 42 קידום שיתוף הפעולה והתיאום בין שירותים בתחום הגנת הילד רחל סבו-לאל, ד"ר טל ארזי

3 נקודת מפגש עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה גיליון 3 רצח במשפחה היבטים של טיפול, משפט ומחקר צוות המערכת פרופ' הלל שמיד - יו"ר המערכת, מכון חרוב גב' נעמי גוטמן - עורכת ראשית, מכון חרוב ד"ר שירלי בן-שלמה, אוניברסיטת בר-אילן עו"ד טל ויסמן-בן-שחר, משרד המשפטים גב' טליה חסין, מכון מאיירס-ברוקדייל גב' זוהר סהר, משרד הבריאות גב' חוה לוי, משרד הרווחה והשירותים החברתיים גב' מיקי מילר, המחלקה לשירותים חברתיים, מודיעין עילית גב' הילה סגל, משרד החינוך עריכת לשון: ורדה בן-יוסף עיצוב גרפי והפקה: סטודיו אמיתי כתובת המערכת: מכון חרוב, קרן היסוד 38 ירושלים טל' , פקס nomig@haruv.org.il 3 נקודת מפגש

4 דבר העורכים גיליון זה מוקדש לנושא רצח במשפחה. בשנים האחרונות היינו עדים למספר גדל והולך של מקרי רצח במשפחה, של ילדים ושל נשים בידי בעליהן. הדעת מסרבת לקבל זאת, אך לצערנו הרב מקרי רצח מתרחשים הן במשפחות הסובלות ממצוקה מתמשכת והן במשפחות הנחשבות לנורמטיביות ואינן מוכרות לשירותי הרווחה. המעשה הנורא הזה מזעזע אותנו בכל פעם מחדש, במידה רבה מפתיע את כולנו, ואנחנו מתגייסים לא רק לסייע לנפגעים אלא גם לחפש אחר הסברים תאורטיים ואחרים היכולים לפרש את המעשה. אנשי תאוריה ואנשי מעשה מבקשים להתחקות אחר הסיבות והגורמים הדוחפים את המבצעים מעשים אלה, ואין הסבר אחד המספק תמונה בהירה ומובנת של התופעה. ההסברים לה מקורם בגישות פסיכולוגיות, פסיכיאטריות, קרימינולוגיות, סוציולוגיות, כלכליות וחברתיות. גישות אלה מביאות בחשבון את המצוקות שמבצעי הפשע הנורא נקלעו אליהן קנאה, רצון לנקמה אישית בבן-הזוג, התעמרות בקטין חסר הישע, סכסוך משפחתי וגירושים קשים שבהם נעשה בילד תהליך של החפצה והוא הופך לכלי משחק בידי אחד ההורים. בשנים האחרונות ) ( התרחשו בארץ 43 מקרי רצח של ילדים בתוך המשפחה ו- 132 מקרים של רצח נשים בידי בעליהן ) (, ולכן החלטנו לייחד גיליון זה של כתב העת לתיאור התופעה, להשלכותיה על בני המשפחה ולדרכי ההתמודדות עמה. המאמרים מציגים את ההיבטים השונים האישי, הבין-אישי, הארגוני והמערכתי. בהיבט המערכתי טרם יושמו המלצות הוועדה הבין-משרדית אשר עסקה בנושא, ותהליך החקיקה כבר נמשך זמן רב. טחנות הבירוקרטיה וטחנות הצדק טוחנות לאט מדי. מן הראוי שההמלצות שנועדו לשפר את התפקוד הארגוני ואת הקשרים הבין- ארגוניים ייושמו בטרם נהיה עדים לעוד מקרים של התעללות חמורה ולמקרי רצח של ילדים. טוב יעשו המופקדים על הנושא ברשויות הרווחה והמשפט אם יאיצו תהליכים אלה ויתגברו על הקשיים הבירוקרטיים והמשפטיים. כך יוכלו למנוע את הישנותם של מקרים אלה ואת הצורך לחפש הסברים לתופעה. כתב העת נקודת מפגש", ביוזמת מכון חרוב ובשיתוף פעולה עם עמיתים מארגונים שונים, ממשלתיים ולא- ממשלתיים, נועד לשמש במה שמעליה אנו מציגים לפני הקוראים את הסוגיות החשובות של התמודדות עם תופעת ההתעללות בילדים והזנחתם. כתב העת זכה לתגובות מצוינות של קהל הקוראים המוצאים עניין רב בכתבות ובמאמרים. אלה חושפים אותם לפעולתם של הארגונים בבניית תכניות שמטרתן לצמצם את ממדי התופעה, למנוע אותה ובמקרה הצורך לטפל באלה שנפגעו. ועתה בנימה אישית שעת פרידה! גיליון זה הוא הגיליון האחרון שלי, הלל שמיד, אחד העורכים שהיה שותף בהפקתו ובהוצאתו לאור לרגל יציאתי לשנת שבתון באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. אני נפרד מקהל הקוראים ומאלפי אנשי מקצוע העומדים על משמרתם ועושים פרופ' הלל שמיד נעמי גוטמן את עבודתם המקצועית מתוך נאמנות ומחויבות לילדים ולמשפחותיהם. למען אותם אנשי מקצוע פועל מכון חרוב שהיה לי הכבוד לעמוד בראשו כמעט ארבע שנים. המכון מציב אתגרים מקצועיים ביצירה, בפיתוח, בתיעוד ובהפצת ידע מתקדם לעובדים במערכות השירותים החברתיים, שירותי החינוך, הבריאות, הקליטה, המשפט ושירותים אחרים. המכון פועל מתוך הבנה שרק פיתוח ידע ורכישתו יסייעו לעובדים להתמודד טוב יותר עם האתגרים הרבים העומדים לפניהם-לפנינו. פעילות המכון היא רכיב חשוב בפיתוח התורה המקצועית שאנו נדרשים לה בתהליכים של קביעת מדיניות וקבלת החלטות בתחום המניעה והטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה. למכון שליחות חשובה, ואני משוכנע שהעומדים בראשו יעשו כל שביכולתם כדי להיענות לאתגרים בתחום פיתוח ידע חדש והקנייתו לאלה הזקוקים לו. אני מאחל לעובדי המכון המשך עשייה ברוכה ושמירה על סטנדרטים גבוהים של איכות ומצוינות המאפיינים את עבודת המכון עד כה. בברכה, נעמי גוטמן פרופ' הלל שמיד עורכת ראשית יו"ר המערכת 4 נקודת מפגש

5 לנרצחים אין יום אבל לאומי ביולי 2008 הגיע אילן גדו לדירת אשתו בנפרד, מצויד בסכין. הוא גמר אומר לגרום למותה ועשה זאת באכזריות בדירה אשר שימשה למגוריהם עו"ד דיקלה טוטיאן זייד המשותפים לעיני בנותיו הקטינות. על-פי כתב האישום שהוגש נגדו, דקר גדו את נגה ארצי ז"ל עשרות דקירות בכל חלקי גופה, דקירות קטלניות שגרמו למותה. גזר הדין, בן 31 עמודים, מסתיים בציטוט מתוך דבריה של ב תם בת העשר: 1...ואז ראיתי את אמא על הרצפה, ליטפתי אותה ואמרתי שאני אוהבת אותה ואז אמרו לי לצאת. ראיתי את הדקירות של הסכין, בגב שלה... ואז אמרו לי שאמא מתה... אין לי אמא ולא אבא." מדי שנה גובה הקטל הפנים-משפחתי מחיר דמים כבד. עשרות בני אדם מאבדים את חייהם, ועולמם של בני משפחתם, קרוביהם וחבריהם חרב. 2 לאורך שנים מדובר במאות אזרחי המדינה אשר נפגעו מעבירת רצח במשפחה. הפגיעה קשה ביותר, והיא מתבטאת בנזקים כבדים. השלכות הרצח ניכרות לא רק אצל הנפגעים הישירים הורי הנרצח, ילדיו או אחיו, אלא גם במעגל המשפחתי הרחב יותר ובמעגל החברתי. למרבה הצער, מי שנפגע וסבל נזקים ממשיים עקב הרצח לא בהכרח מתאים להגדרה על-פי חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א )להלן: החוק"(, 3 ולפיכך לא יזכה בזכויות המועטות מכוחו, שעיקרן זכות להגנה, לקבלת מידע ולהבעת עמדה בעניינים מסוימים. יתרה מזו: המציאות מלמדת כי בהיעדר ייצוג הולם אין כלל ודאות שהנפגע ידע כיצד לממש את זכויותיו בעצמו, ובמקרים רבים היעדר הידיעה על קיומן ימנע את מימושן ממילא. תפ"ח )חיפה( 5037/80 מדינת ישראל נ' אילן גדו, פדאור )33( )2009( 1 על-פי נתוני משטרת ישראל המופיעים באתר המשטרה: 2 סעיפים 22 2, לחוק זכויות נפגעי עבירה מגדירים מיהו בן משפחה. הגדרה זו, המשמשת מפתח להכרה בבן משפחת הנרצח לצורך קבלת זכויות, לוקה 3 בחסר ויש להרחיבה כך שתכלול בני משפחה נוספים. למשל, סבים שנכדם נרצח בידי חתנם וכן ידוע בציבור 'טרי' של הנרצחת הם היום 'שקופים' בעיני מערכת החוק והמשפט ולא יזכו בזכויות מכוח החוק. 5 נקודת מפגש

6 הזכות לייצוג משפטי על-פי שיטת המשפט בישראל, המדינה היא המנהלת את ההליך הפלילי והיא המתייצבת בבית המשפט לתבוע את העבריין כדי להגן על הערכים החברתיים שנפגעו עקב העבירה שביצע כלפי הנפגע )כגון הגנה על שלמות גופו של האדם ועל שלום הציבור וביטחונו(. 4 האינטרס של המדינה אינו חופף בהכרח לאינטרס של הנפגע, ולע תים הוא אף מנוגד לו, שכן הליך קבלת ההחלטות של המדינה כרוך בשיקולים של הרתעה, בשיקולים כלכליים, בשיקולי יעילות כגון הספק, ובשיקולי מדיניות שונים היוצרים ניגוד עניינים מובנה בין האינטרס של הנפגע לזה של המדינה. מהטעם הזה הפרקליט המייצג את המדינה אינו יכול להעניק לנפגע ייצוג הולם. אמנם החוק מכיר בצורך המהותי של ייצוג נפרד ובלתי תלוי לנפגע העבירה, אך זכות אלמנטרית זו אינה מוקנית לו על-ידי המדינה )שלא כייצוג הניתן לנאשמים ברצח, המוסדר בחוק הסנגוריה הציבורית(. כך נוצרת העדפת הרוצח על פני הנפגע, היות שלפי רצון הרוצח תספק לו המדינה ייצוג על חשבון משלם המ סים ואילו בני משפחת הנרצח יהיו זכאים לייצוג כל עוד יתכבדו לשאת בעצמם בעלות של ייצוג זה. נפגעי העבירה, שהבינו כי הם מודרים ממערכת המשפט ועניינם אינו זוכה לייצוג הולם, פנו לייצוג פרטי או לסיוע וולונטרי, כגון זה של מרכז נגה, מייסודה של הקריה האקדמית אונו הארגון הראשון והיחיד אשר חרט על דגלו ייצוג נפגעי עבירות המתה והוא פועל למען משפחות נרצחים בהתנדבות כשבע שנים. רק לפני כשנה וחצי חדלה המדינה מהתעלמותה המוחלטת כלפי חובותיה למשפחות הנרצחים, עת הכריז שר הרווחה על תכנית סיוע מיוחדת לנפגעי עבירות המתה, תכנית שתכלול בין השאר ייצוג משפטי במסגרת הלשכה לסיוע משפטי. יוזמה זו ת קנ ה לנפגעי עבירות רצח והריגה בלבד ייצוג למשך שנתיים, בתנאי שהעבירות נעשו לאחר ועל-פי מבחני הכנסה. עם זאת, תכנית זו היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, והיא החלה לפעול למעשה רק בימים אלה. התכנית איננה מחויבת מכוח חוק, והיא תלויה בהקצאה חוזרת של משרד הרווחה. נציין כי לא רק הנפגעים יצאו נשכרים אם עורך דין מטעמם יפעל למיצוי זכויותיהם, אלא גם הפרקליט שיתפנה לעבודתו העיקרית בשירות האינטרס הציבורי. זכויותיו העיקריות של הנפגע בהליכים הפליליים המתנהלים כנגד הנאשם. 5 מהלך המשפט זכויות הנפגע בהליך הפלילי דלות. הוא אינו צד להליך המתקיים, ואם יוזמן להופיע בבית המשפט יהיה זה כעד, ולפיכך הוא אינו שותף בתהליך קבלת ההחלטות אם להעמיד את החשוד ברצח לדין אם לאו ובגין איזו עבירה. 6 גם זכות הנפגע לעיין בכתב האישום ולקבל העתק שלו חלה רק לאחר שכתב האישום הוגש )ואם נפלו לשיטת הנפגע טעויות בכתב האישום יתגלה הדבר רק לאחר שהוגש כבר לבית המשפט, וגם אז לא מוקנית לו זכות לעתור לתיקונן(. לנפגע זכות לנוכחות בדיונים, גם כאשר אלה מתקיימים בדלתיים סגורות, והוא אף רשאי לצרף מלווה מטעמו. זכות זו אינה חלה כאשר הנאשם הוא קטין והדיונים מתקיימים בבית המשפט לנוער. 7 4 יש חריג אחד המאפשר לפרט להגיש, בעבירות קלות, קובלנה פלילית בהתאם לסעיפים לחוק סדר דין הפלילי ]נוסח משולב[ התשמ"ב 1982 )להלן: "חסד"פ"(. 5 לנפגעים יש עוד זכויות בהליך הפלילי, כגון הזכות להגנה מפני הפוגע או מי מטעמו, וכך לא יימסרו פרטיו לידיעת הנאשם. כאשר מדובר ברצח במשפחה יקשה לממש זכות זו, שכן מפגש בין הצדדים הוא בלתי נמנע גם אם הנפגע יפעל למנוע מפגש זה בבית המשפט )סעיפים 8 7, לחוק(. לנפגע עומדות זכויות למידע גם בתום ההליך הפלילי ובמהלך ריצוי עונשו של העבריין ו/או שהותו של הרוצח בבית חולים לחולי נפש וזכויות להבעת עמדה בפני ועדת השחרורים הדנה בקיצור עונשו, וכן לעניין חנינה )סעיפים 20 19, לחוק(. 6 זכות למידע ולעיון בכתב אישום בהתאם לסעיפים 8-9 לחוק. לנפגע יש זכות להגיש ערר על החלטה לסגור את התיק בהתאם להוראת סעיף 64 לחסד"פ. 7 במקרה זה צריך לפנות אל בית המשפט בבקשה להתיר את נוכחות בני משפחתו של הנרצח בדיונים. הליך זה, המצריך סיוע של עו"ד, גורם לנפגעים עגמת נפש מרובה; פרט לסבך הבירוקרטי, יש מקרים שבית המשפט לא ייעתר לבקשה כלשונה, והוא עשוי להטיל מגבלות )כגון נוכחות של אחדים מבני המשפחה בלבד, איסור על קבלת פרוטוקול ו/או נוכחות בליווי בא כוח בלבד(. 6 נקודת מפגש

7 הסדר טיעון אחת הזכויות המשמעותיות ביותר שיש לנפגע, בכל הקשור למשפט המתנהל כנגד הנאשם ברצח, היא הזכות להביע עמדה בעניין פרטיו של הסדר טיעון המתגבש בפני הפרקליט המנהל את התיק בטרם יקבל החלטתו 8 ואף להשיג על החלטתו בפני פרקליט בכיר ממנו במעין זכות ערר. הזכות חשובה ביותר בשל השכיחות הגבוהה של הסדרי טיעון במערכת המשפט הישראלית. אף שאי אפשר להציג נתונים מדויקים, ההערכות הן שכ- 80% מכלל התיקים הפליליים מסתיימים בהסדר טיעון. עם זאת, עמדת הנפגע איננה מחייבת את הפרקליטות לפעול לפיה, ולע תים היא תיוותר בעלת משקל ערכי ומוסרי בלבד. כך למשל, פגיעה בזכות הנפגע, כגון אי-יידועו בדבר הסדר טיעון אלא לאחר שנחתם, אינה מהווה הפרה המצדיקה ביטול ההליך. העובדה שמדובר בפגיעה מהותית בזכויות הנפגע אין בה כדי לפגום בחוקיות ההליכים או לגרום לביטולם, ולכל היותר יראו בה עבירה משמעתית בהתאם לסעיף 21 לחוק. אמנם הפסיקה קבעה כי על בית המשפט לברר אם הוראות החוק בעניין זה אכן קוימו, אך עדיין יש קושי רב במימוש זכות זו כדבעי. למעשה, הסדר טיעון משמעותו כבילת ידי בית המשפט ל"מלאכת שפיטה" שנעשית בידי הפרקליטות ובידי הנאשם וסנגוריו, נוכח ההלכה שבית המשפט אינו נוטה להתערב אלא במקרים חריגים מאוד. 9 כך במקרים רבים מוחלפת עבירת הרצח בעבירת הריגה, וגם עובדות כתב האישום המתארות את ביצוע הרצח יתוקנו בצורה מלאכותית כדי להתאימן להסדר הטיעון באופן שיצדיק ענישה מקלה. לעבירת הרצח קבוע עונש של מאסר עולם חובה, ואין בית המשפט רשאי לסטות ממנו אלא בנסיבות מיוחדות, אולם לאחר ההסדר מוגבל שיקול הדעת של בית המשפט בעבירת ההריגה למאסר מרבי עד 20 שנה. כך אירע במקרהו של הנאשם לליק לוי, שבמקור יוחסה לו עבירת התעללות בב תו התינוקת ורציחתה. בסוף ההליך נחתם בין הפרקליטות לנאשם הסדר טיעון שבמסגרתו הומרה עבירת הרצח בעבירת הריגה, והעונש אשר הוטל עליו בגין קטילתה היה 20 שנות מאסר בלבד לעומת מאסר עולם חובה אילו הורשע בעבירת רצח. 10 על מורת רוחו של בית המשפט מהמלאכותיות שיוצר הסדר הטיעון אפשר ללמוד מדבריו: המאשימה הקלה עם הנאשם במסגרת ההסכם להסדר הטיעון באותה עת שהמירה את עבירת הרצח שייחסה לו בעבירת הריגה... אין מקום... להקלה נוספת בעונש מעבר להקלה המופלגת בה זכה בהסכם". פעמים רבות, גם כאשר ניתנת לנפגע הזדמנות ממשית, יקשה עליו להביע עמדה מושכלת מהטעם הפשוט שאין לו הידע המשפטי הנדרש כדי לחלוק על דעתו המקצועית של הפרקליט המטפל בתיק. יתרה מזו: גם כאשר הנפגע מיוצג על-ידי עורך דין הבקיא בדין, הוא או שלוחו מנועים מלעיין בחומר החקירה. 11 לפיכך הם ניזונים בעיקר ממוצא פיו של הפרקליט, והוא, מטבע הדברים, צד בעל אינטרס המעוניין בקיומו של ההסדר. במצב דברים זה, שלנפגע זכויות דלות בהליך הפלילי, נמנעת ממנו האפשרות להביע עמדה מנומקת ומבוססת, ואין ביכולתו לוודא כי אכן מוצה הדין עם הנאשמים. תסקיר נפגע, הצהרת נפגע ו/או עדות במסגרת טיעונים לעונש. במרבית המקרים הנפגע לא יישמע ואף לא ייראה בבית המשפט, אלא במסגרת הטיעונים לעונש. הואיל וברוב המקרים משפחות ההרוגים אינן עדות בבית המשפט, שלב הטיעונים לעונש הוא השלב המרכזי שבני המשפחה יוכלו להשתתף בו. 12 פרקליט המבקש כי בית המשפט יתחשב בנזק שנגרם לנפגע עקב הרצח יכול להזמין את הנפגע להעיד, להגיש הצהרה כתובה מפיו של הנפגע ולבקש כי בית המשפט ימנה קצין מבחן שיערוך תסקיר של מצבו של הנפגע והנזקים שנגרמו לו. 13 ואולם, היות שהדבר נתון לשיקול דעתו של הפרקליט, פעמים רבות אפשרויות סעיף 17 לחוק. 8 הלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון בהרכב מורחב בע"פ, 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, נז )1(, 577, קובעת כי על בית המשפט לכבד את 9 ההסדר אלא במקרים שבהם נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה, ההופך את ההחלטה לבלתי מאוזנת באופן קיצוני, וגם אם נתקבלה החלטה לסטות ממנו, הענישה שעליה יחליט בית המשפט לא תהיה בפער גדול מהענישה שהוסכמה על-ידי הצדדים. 10 תפ"ח )ת"א( 1011/05 מדינת ישראל נ' לליק לוי, תק-מח 2007)1(, 828 )2007(. 11 בג"ץ 4792/09 פלסטין מעאלי נ' פרקליטות מחוז מרכז, פדאור )16( )2009(. 12 לחשיבותם של תסקירי נפגע: פוגץ', ד', "'מהפכת הקורבנות' היום שאחרי, לקראת מודל המכיר בשיקולי ענישה פרטיים?" שנתון הקריה האקדמית תשס"ד-תשס"ה, כרך ד' נקודת מפגש

8 אלה לא תיושמנה בפרט כאשר הנפגע איננו מיוצג. השפעת נוכחותו של הנפגע בהליך באה לידי ביטוי בהרשעתו של יחזקאל יאיר ברצח אשתו ואם שלושת בניו במכות פטיש רבות בראשה. עדותו של הבן אורי היא שהביאה לכך שבית המשפט פסק פיצויים לזכות שלושת בניהם בהליך הפלילי. 14 הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין )לרבות רכיב הפיצוי( נדחה. 15 פיצוי הנפגע מושג בהליך הפלילי או בתביעה אזרחית מידי הרוצח, אך לא מידי המדינה המתנערת מחובתה לסייע לשיקום הנפגעים. פרט לקצבה מיוחדת שזכאים לה ילדים שנתייתמו עקב מעשה אלימות במשפחה, אין כל פיצוי, שיפוי סיוע או שיקום. 16 קטינים נפגעי רצח והוריהם קטל פנים-משפחתי גובה את חייהן של נשים יותר משל כל בן משפחה אחר. על-פי נתונים רשמיים של משטרת ישראל, בעשור האחרון )משנת 2001 ועד שנת 2010( נרצחו 132 נשים בידי בן-זוגן. 17 במצב זה, של רצח האם בידי האב, עולות שאלות רבות ודילמות מורכבות בקשר לילדים אשר נותרו יתומים מאימם בעוד אביהם צפוי להישלח למאסר ממושך. החלטות הנוגעות לקטינים ולדאגה לצורכיהם הבסיסיים, כגון מקום מגוריהם המיידי, מזונותיהם, קבלת טיפול רפואי, רישום למוסדות חינוך, ניהול הליכים משפטיים ומימוש זכויותיהם, לרבות הזכויות ברכוש כל אלה מעלים את הצורך במינוי מיידי של אפוטרופוס אשר טובתם היא שתנחה את צעדיו ותעמוד לנגד עיניו. הליך מינוי אפוטרופוס הוא הליך משפטי אשר צד לו הוא בא כוחו של היועץ המשפטי ממשרד הרווחה. הליך זה מצריך ייצוג ועלותו בצ דו. במסגרתו תידרש עמדת משרד הרווחה לשאלת זהות המבקש להתמנות אפוטרופוס לקטינים ויכולתו למלא תפקיד זה. ההליך ממושך בעוד המענה צריך להינתן מייד לאחר הרצח. ילדים נפגעי רצח במשפחה אינם זכאים על-פי חוק לייצוג עצמאי, ובהיעדר ייצוג שכזה הם חשופים ללחצים של בני משפחה. מטבע הדברים המשפחה נקלעת לסיטואציה טרגית והרסנית המקשה עליה להכריע בעניינים כגון הקשר עם אביהם היושב בכלא, אצל מי יגדלו ומה יהיה מעמד המשפחה שקלטה אותם. כך גם בניהול נכסי הקטינים. רכוש אימם שנרצחה אינו עובר לידיהם באופן אוטומטי, ויש צורך בנקיטת הליכים מיידיים כדי להבטיח כי רכוש זה יגיע לידיהם ולא לידי מי שנטל בידיו את חייה של האם. הליך קבלת צו ירושה בנסיבות אלה צפוי להתנגדות מצד המדינה, לנוכח ההליך המשפטי הממושך שהרשעת האשם ברצח כרוכה בו. בעוד הילדים היורשים זקוקים לצו ירושה כדי לקבל את רכוש אימם שנרצחה, הרוצח יכול להשתמש באין מפריע בנכסים שבבעלות משותפת לשני בני הזוג. ישנם אף מקרים שבהם הרוצח לא יורשע בעבירה שביצע עקב התאבדותו או עקב אי-כשירותו לעמוד לדין, ואז לא יהא פסול מלרשת, כהגדרת סעיפים 7 5, לחוק הירושה, 13 הצעה לתיקון הוראת סעיף 187 לחסד"פ, באופן המאפשר עריכת תסקיר נפגע לנפגעי עבירות אלימות, הוגשה לכנסת ישראל על-ידי ח"כ זהבה גלאון ביוזמת מרכז נגה, והסעיף אכן תוקן בשנת תשס"ז. 14 בהתאם לסמכותו לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לפצות את הנפגע עד לסכום מרבי של 258,000 ש"ח בגין כל עבירה. 15 תפ"ח )ת"א( 02/1178 מדינת ישראל נ' יחזקאל בן נעים יאיר תק-מח )1(, )2004(. ראו גם גזר הדין המשלים מיום , פורסם בנבו. 16 חוק התגמולים )ילד שנתייתם עקב מעשה אלימות במשפחה( התשנ"ה נתוני הזכאות מפורטים באתר המוסד לביטוח לאומי. כאמור, תכנית משרד הרווחה כוללת סיוע בטיפול פרטני,. כיום זוכים הנפגעים לתמיכה מועטה במסגרת קבוצתית המוצעת על-ידי ארגון משפחות נרצחים, אשר זכתה במימון משרד הרווחה רק מאמצע שנת נקודת מפגש

9 התשכ"ה )להלן: חוק הירושה(. בעניין זה הונחו על שולחן הכנסת ה- 18 שלוש הצעות חוק כדי לתקן את המעוות 18 ולמנוע הברחת נכסים ושימוש בהם על-ידי הרוצח. להחלטות אלה יש השפעה מיידית ומכרעת על הקטינים הנאלצים להיפרד מההורה שנרצח ומהורה שהוא בגדר נוכח נפקד, ואזכור אהבתם אותו מעורר התנגדות טבעית. במקרים רבים חל נתק בין בני משפחת הנרצחת לבני משפחת הרוצח, וכך נאלצים הילדים להיפרד גם מבני משפחת האב, לרבות סבתא וסבא שלא עשו להם כל רע. במקרים שבהם הילדים נמצאים בחזקת משפחת האב הרוצח, משפחתה של הנרצחת סובלת כפליים גם עקב ניתוק הילדים מהם. משרדי הממשלה השונים ובתי המשפט אינם ערוכים לטפל במקרים רגישים אלה, הדורשים התייחסות שונה ומובחנת מכלל האוכלוסייה. ע' ויתרה על זכותה להינשא ולהפוך בעצמה לאם, והיא מקדישה את חייה לגידול ארבעת ילדי אחותה ז"ל שנרצחה בידי אבי הילדים; במקרה זה לא נוהלו הליכים פליליים, מכיוון שנקבע כי האב החשוד ברצח היה לא שפוי בעת ביצוע הרצח ולא כשיר לעמוד לדין, והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ע' נאלצה להתמודד עם קשיים רבים ללא סיוע של ממש מידי הרשויות. אף מעמדה כ"משפחה אומנת" הוסדר רק לאחר מאבק בן עשור חרף היות המשפחה מוכרת לשירותי הרווחה. גם עופר דמתי, שגידל את שתי בנות אחותו, איילה דמתי ז"ל שנרצחה בידי בעלה, אבי הבנות, במכות פטיש בראשה עת ישנה ע מן, 19 נאלץ להתמודד עם קשיים בירוקרטיים ואטימות ממסדית. כאשר פנה עופר בבקשה לקבל סיוע מהביטוח הלאומי עקב הנסיבות החריגות, הוא נדרש לשלם חוב של איילה ז"ל, חוב שבוטל רק לאחר מאבק עיקש. הוא נדרש לנהל מאבק נוסף כדי לקבל סיוע בדיור, ולמרבה האירוניה, ועדה עליונה שדנה בבקשתו לא מצאה נסיבות המצדיקות הענקת סיוע של ממש. זה המקום לחזור אל הדוגמה שפתחתי בה מאמר זה, הירצחה של נגה ארצי ז"ל. אחיה, יוסי ארצי, ובני משפחתו נאלצו לשנות את מקום מגוריהם היות שלאחר הרצח הפכו הוא ורעייתו מהורים ל- 3 ילדים להוריהם של 6 ילדים המתגוררים כולם בדירת 3 חדרים ללא כל סיוע מיידי. החלטתם של אח י הנרצחים להפוך לאפוטרופוסיהם של אחייניהם בכל אחד מהמקרים לעיל הייתה החלטה מיידית, אך היא אינה מובנת מאליה. המציאות מראה כי הם יהיו אלה שיפנו במהלך השנים בבקשות ובהליכים משפטיים שונים עבור הילדים, ובהיעדר ייצוג משפטי מתאים, יקופחו זכויות הילדים כנפגעים על-פי החוק, ובכלל זה זכותם לקשר עם בני משפחתם, זכותם לטיפול נפשי ופעמים רבות גם זכויותיהם ברכוש. רצח במשפחה חושף את בני המשפחה לפגיעה נוספת לא רק מעצם הדרתם מההליכים המשפטיים אלא גם מהיותם חשופים לעין הציבור, חשיפה הגורמת לפגיעה מתמשכת בפרטיותם. ההתעניינות הציבורית במה שמכונה פרשת הרצח" חושפת לע תים מידע אישי שאיננו רלוונטי לעניין, וכך פעמים רבות הם מוצאים עצמם בעמדה מתגוננת נוכח פרסומים שגויים או שקריים. מיטל פיטי ז"ל נחנקה למוות על מדרגות בית הוריה. החשוד ברצח התאבד בביתו שלו באמצעות נשקו הצה"לי האישי. כיוון שבעת ביצוע העבירה שירת הרוצח בשירות סדיר, הוא נקבר כחלל צה"ל בחלקה צבאית. במקרים דוגמת זה, של רצח והתאבדות, הליכי העמדה לדין של הרוצח אינם נמשכים. במובן זה התמודדות בני משפחה של נרצחים קשה ומורכבת עוד יותר מבחינה חברתית, שכן אין קביעה משפטית ברורה של זהות רוצח יקיריהם, המתאבד אינו מוקע באופן חד וברור כמי שהורשע ברצח, ובני משפחת הנרצחת אינם זוכים בהכרה. כאבם של יוסי ולבנה פיטי, הוריה של מיטל ז"ל, מתעצם בכל יום זיכרון 17 בהתאם לנתוני משטרת ישראל המופיעים באתר המשטרה ההשוואה ראו גם נתוני הקטל הפנים-משפחתי לשנים , ל.א לחימה באלימות בנשים. 18 ראו ע"י ח"כ זהבה גלאון )פ/ 3277/18 ( בסיוע מרכז נגה, מירי רגב )פ/ 2978/18 ( וח"כ משה מטלון )פ/ 2117/18 (. 19 ת"פ 4033/98 מחוזי )ת"א( מ"י נ' חנוך הופטמן. 20 תמ"ש )ירושלים( עזבון המנוחה ענת אלימלך נ' עזבון דוד אפוטה פדאור )22( )2011(. 21 ביום התקבל חוק הגנת הפרטיות )תיקון מס' 11( )פרסום תצלומו של נפגע או נפטר(, התשע"א- 2011, האוסר על הצגת תמונה של גופת נפטר, וזאת רק כאשר ניתן לזהותו. אין די בתיקון זה כדי להגן על כבוד הנרצח או בני משפחתו. 9 נקודת מפגש

10 כאשר הם נחשפים לפרסומים המציגים את החשוד ברצח ב תם כמי שלא עשה רע לאיש. משפחת אלימלך, שיקירתם ענת ז"ל נרצחה בידי דוד אפוטה, נאלצה להתמודד עם פרסומים שלפיהם ענת היא שרצחה את דוד אפוטה ואחר כך התאבדה. פרסומים אלה הובילו, בין היתר, לקבורתה בחלקת מתאבדים חרף הירצחה. עוול זה הוא שהניע את אביה לנקוט הליכים משפטיים ולתבוע את עזבונו של הרוצח, כדי להביא לקביעה משפטית כי דוד אפוטה הוא רוצחה של ענת ולא להיפך. 20 ראוי לציין כי בחוק הגנת הפרטיות אין הגנה מלאה על פרטיותו של המת, ובנושא זה הוגשו לאחרונה לא מעט הצעות חוק פרטיות עקב פרסומים פוגעניים של תמונות ו/או פרטים אישיים ביותר של מי שנרצח. כך למשל, השימוש החוזר ונשנה בתמונותיה של רוז פיזם ז"ל, בעת שגופתה נמשתה מהירקון בתוך תיק האדום, וכך גם פרסום תמונות מזירות רצח המתעדות פינוי גופת נרצח, שרגע קודם לכן היה אדם חי ואהוב, בתוך שק ניילון שחור. פרסומים שכאלה מאלצים את בני משפחת הנרצח לחזות שוב ושוב במראות הקשים ולחוות שוב את אובדנם. 21 סיכום נפגעי העבירה הם בבחינת אזרחים מופלים לרעה. בעוד המדינה הכירה בזכותם של נפגעי תאונות דרכים ונפגעי פעולות איבה, בזכויות לפיצויים של מי שנפגע במהלך שירותו הצבאי או במהלך עבודתו, בזכותם של חשודים ונאשמים לייצוג ובזכויותיהם של אסירים משוחררים לשיקום נפגעי העבירה הם אוכלוסייה מודרת מזכויות בסיסיות. הנפגעים אינם זוכים להתייחסות של ממש וקולם אינו נשמע. מותם הטרגי של יקיריהם איננו מצוין ביום זיכרון לאומי, הם אינם זוכים בחיבוק חברתי ולא בהכרה בהיותם קבוצה בעלת צרכים ייחודיים. גם הניסיון למצוא מזור לבעיותיהם של הנפגעים באמצעות הליכים משפטיים מוביל לפתרון חלקי ונקודתי בלבד, ובמקרים רבים, חרף הענקת זכויות מכוח הדין והפסיקה אלה לא תמומשנה. יתרה מזו: בהיעדר זכויות בסיסיות, כגון הזכות למימון ייצוג משפטי, הזכות לשיפוי ופיצוי, טיפול הולם ושיקום מידי המדינה, הדרך להשגת מענה לצורכיהם הייחודיים של בני משפחת הנרצח ארוכה. התעלמותה המתמשכת של מדינת ישראל מצרכים אלו של הנפגעים תמשיך להרחיב את מעגל הנפגעים. אפשר לשנות את פני הדברים בהכרה סטטוטורית במעמדם הכולל של נפגעי העבירה, ובעיקר בכך שהפגיעה מצריכה לא רק טיפול משפטי ונפשי מיידי אלא טיפול ארוך טווח, ובצד זה הכרה בצורכיהם הכלכליים. בכך יש לא רק מעשה משקם לנפגע הספציפי שיקבל את הסיוע הכלכלי, כי אם נקיטת עמדה ציבורית-חברתית וצעד כלכלי ומוסרי נכון. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בילדים נפגעי עבירות רצח במשפחה. 10 נקודת מפגש

11 עיתונאים בעין הסערה אביבה לורי ) הארץ"(, אורלי וילנאי )ערוץ 10( ויואב יצחק )NEWS1( על תפקיד התקשורת בעיצוב דעת הקהל בעניינים של התעללות והזנחה ד"ר שירלי בן שלמה השנה היא המדינה כולה מזועזעת מהטרגדיה שנחשפה זה עתה במהדורות החדשות על אודות אם, מרינה דוידוביץ, שברגע של טירוף הטביעה למוות את שתי בנותיה )בת 5 ובת 7(. אביבה לורי, אז עיתונאית בעיתון מעריב", נשלחה על-ידי עורך העיתון ל'חזית', כדי לספר את סיפורה של המשפחה מהעיר כרמיאל, שעולמה חרב. הנסיעה הזאת זכורה ללורי כ"נסיעה אל הלא נודע". היא השתתפה בלוויה של הבנות, אבל הרגישה שהיא עדיין אינה יודעת מהו הסיפור שמאחורי הרצח והחליטה להמשיך מבית העלמין אל בית האבלים. היא אומרת: זו לא הייתה החלטה פשוטה. מצד אחד התפקיד שלי, כעיתונאית, היה לספר את הסיפור, ומצד שני הרגשתי אי-נוחות גדולה לדחוף את עצמי לבית שמנסה לעכל את הטרגדיה הגדולה שנחתה עליו זה עתה. כשהגעתי אל הבית היה כבר חושך בחוץ, לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי מקסימום יזרקו אותי". לורי מדגישה את הרגישות התרבותית הנדרשת מעיתונאי כשהוא מגיע לסקר אירוע מסוג זה: כאשר הגעתי אל בית האבלים, המשפחה סעדה סעודת אבלים שכללה וודקה ודג מלוח, הצטרפתי אליהם. הם שיתפו אותי במה שעובר עליהם באותם רגעים. כאשר הרגשתי שיש לי מספיק חומר עיתונאי נפרדתי מהמשפחה, אבל אז הסבתא מצד האבא רצה אחריי. רצתה להמשיך לדבר. האירוע הזה", היא אומרת, היה שיעור עיתונאי חשוב במפגש עם המשפחות שבהן נפגעים ילדים המשפחות צריכות לדבר ורוצות לדבר לא פחות משאנחנו רוצים לספר". לורי, היום חברת מערכת עיתון הארץ" ומורה לתקשורת בסמינר הקיבוצים, עסוקה בשאלה עד כמה העיתונאים מנצלים את המשפחות שאינן מודעות לכאב הגדול שלהן. היא אומרת: נראה שמדובר במו"מ הדדי בין העיתונאי לבין המשפחה שנעזרת במי שמתעניינים בה". המפגש האינטימי עם המשפחות הפוגעות או הנפגעות שמתארת לורי מעלה שאלות בקשר לתפקיד התקשורת האם התקשורת צריכה רק לדווח על המציאות או להיות גם זו שמתערבת במציאות ומעצבת אותה? לורי אומרת: אני מאמינה בתקשורת שמתווכת לקורא את המציאות, אבל לא מבנה אותה עבורו. ברור שכל מה שאני כותבת עובר גם דרכי, אבל אני משתדלת לתת לגיבורים לספר את הסיפור, התובנות שלי צריכות להיות מובלעות בטקסט". העיתונאית אורלי וילנאי, המשדרת הן במדיום הטלוויזיוני והן במדיום הרדיופוני, מציגה זווית מעט שונה מזו של לורי: מעצם היותי עיתונאית יש לי כוח לשנות דברים ואין לי פריווילגיה לא להתערב. הגבול היחיד הוא החוק 11 נקודת מפגש

12 אביבה לורי אורלי וילנאי יואב יצחק והמוסר, אבל ברגע שאני שומרת עליהם חלה עליי כעיתונאית החובה להתערב במציאות". עם זאת, היא מסייגת דבריה ואומרת: כאשר מועלים בפניי סיפורים הקשורים במצבי סיכון בתוך המשפחה, אני מאוד נזהרת. במקרים אלו אני יכולה להשתמש בכוח העיתונאי שלי כדי להפנות את מי שזקוקים לעזרה לאנשי הטיפול המתאימים". וילנאי מעידה על עצמה שעשתה זאת כאשר ראתה בתים שהייתה בהם הזנחה קשה של הילדים. בעבר, כאשר רצתה לסייע לילדה שברחה מבית הוריה, היא התקשרה לקו החירום בכל מקרה", היא אומרת, אני אעשה הכול כדי לחבר את המאזינים או הצופים למי שעשוי לסייע להם פיזית ונפשית, והמוטו הוא שהוצאה מהבית היא מוצא אחרון". הגישה של וילנאי בקשר למעורבות של התקשורת מתבטאת גם ברצון שלה לספק לצופים ולמאזינים, שהיא מכנה לקוחות", ידע כיצד אפשר למנוע מצבים של סיכון וסכנה. היא מספרת על הקשר עם לילך שם טוב, ששלושת ילדיה נרצחו בשנת 2010 בידי אביהם: אני מנסה להבין מלילך אם היו סימנים מוקדמים שאפשר היה לראות". וילנאי, אם לילד צעיר, מדברת על המורכבות של המעורבות האישית בסיפורים הקשורים באלימות במשפחה: האירועים הקשים שאליהם נחשפתי כעיתונאית גרמו לי לשאול את עצמי שאלות בקשר לעולם שבתוכו אני מגדלת את בני. השאלות החלו לעלות עוד בזמן שהייתי בהיריון ורצתי בין סיקור אסון ורסאי לסיקור פיגועים בערים השונות. לאחר שבני נולד הכול הפך להיות יותר מפחיד, הרגשתי צורך לדעת לאן לעולם לא אתן לילד שלי להגיע, להבטיח לעצמי שאספק לו סביבה מג נה". העיתונאי יואב יצחק, מו"ל ועורך של אתר החדשות 1, NEWS מאמין בתפקיד האקטיבי של העיתונאי בעיצוב המציאות: לעיתונאים יש תפקיד מכריע בעיצוב דעת הקהל. הציבור ניזון מהתקשורת, אין לו בדרך כלל מקור אחר לשאוב ממנו מידע. טיפול נכון בסוגיות חברתיות יכול לדחוף את רשויות האכיפה והטיפול לעשות מעשה". יצחק הגשים הלכה למעשה את החזון שלו בקשר לעיתונות אקטיביסטית כאשר עזב לפני כעשור את העיתונות הכתובה והקים אתר חדשות עצמאי במטרה לא להיות חשוף לצנזורה של חומרים עיתונאיים מסוימים". יצחק מרבה לעסוק בסיפורים עיתונאיים הקשורים לילדים בסיכון ובסכנה ובמשפחותיהם ועושה זאת, לדבריו, הן באמצעות העיתונאים שלי והן באמצעות 1200 בלוגרים )כותבים חופשיים( שעוסקים בתחום של רווחה, אכיפה ומשפט, וכותבים מאמרי דעות המעצבים את דעת הקהל. זוהי זרוע משפיעה מעבר לזרוע העיתונאית, שכוחה מוגבל". הצנזורה היחידה שהוא מטיל על עצמו קשורה לעניינים הנדונים בדלתיים סגורות או, לחלופין, לאיסור חשיפת זהותם של ילדים מעצם היותם קטינים. ככל שחלות על הדיווח העיתונאי יותר הגבלות, כך היכולת להעביר מסר מוגבלת יותר", הוא אומר. אני שואלת את יצחק כיצד הוא מתמודד ברמה האישית עם הסוגיות הקשות שהוא חושף, והוא אומר: עיתונאי הוא קודם כול אדם, אחר כך אזרח ורק בסוף עיתונאי. השאלה היא מאיזו פוזיציה אתה נכנס לתוך הסיפור. אני עוסק בסיפור עיתונאי רק אם אני מרגיש כאדם שנעשה עוול". כמו וילנאי, גם יצחק מעיד על עצמו שהוא שומר על קשר עם גיבורי הסיפורים שלו: מאחר שאני נכנס לסיפורים העיתונאיים קודם כול כאדם, המעורבות שלי מובילה לא פעם לחיבורים אישיים. זכור לי מקרה מלפני מספר שנים שבו היה סכסוך גירושין קשה בתוך המשפחה. במהלכו אישה האשימה את בן זוגה כי חטף את בתם המשותפת. על רקע זה נכנס האב למאסר. ליוויתי את הסיפור מקרוב והבעתי את דעתי בקשר להתמודדות הרשויות עם המקרה, אבל המעורבות בחיי המשפחה הייתה כל כך אינטנסיבית, שהפכתי להיות חלק מהמשפחה בשנים שלאחר מכן, ואפילו השתתפתי בחתונות של בני המשפחה 12 נקודת מפגש

13 לאחר שעברו תהליך של שיקום". אני שואלת את יצחק, המזוהה בעיקר עם חשיפות בתחום הפוליטי והכלכלי האם יש הבדל בין העיסוק העיתונאי בתחומים אלו לבין העיסוק בתחומי הרווחה? יצחק: יש אנשים שהם שחקני נשמה כל מה שהם נוגעים בו זה מתוכם, ואני אחד מהם. כשאני צריך לדווח באתר שלי על טרגדיות בתוך המשפחה, זה הרבה יותר מסובך בשבילי מאשר לדווח על עוד טייקון שביצע עבירות פליליות". עם זאת, יצחק חושב שעיתונאי חייב לדעת לעשות הפרדה ולדעת את הגבול בין החיים הפרטיים שלו לבין החיים של מרואייניו. הוא מסביר: הרקע שבתוכו צמח העיתונאי קריטי למידת המעורבות שלו בתוך הסיפור. יש עיתונאים שהעיסוק שלהם במצבי סיכון וסכנה אצל ילדים קשור לכך שהם עצמם היו ילדים במצוקה. הם פונים למקצוע מתוך רצון לתקן את העבר של עצמם, הם מתריעים על סכנות כדי שלא יקרה לילדים של היום מה שקרה להם בעבר. מאוד קשה להם לעשות הפרדה הם מדווחים מדם ל בם, לאנשים אלו מאוד לא פשוט". שאלתי את שלושת העיתונאים מה הם חושבים על התפקיד של התקשורת במניעה של התעללות בילדים והזנחה של ילדים. אביבה לורי אומרת: אני כעיתונאית מדווחת, אבל אין לי יכולת למנוע את מה שצפוי. מרינה דוידוביץ מכרמיאל, כמו הורים רבים אחרים, עושים את המעשה הנורא ברגע של טירוף. לא בטוח שהתקשורת הייתה יכולה להתריע על מקרים מסוג זה. אפשר כתקשורת לקדם את המניעה של מקרים מסוימים, לטפל במקרים אחרים, אבל לא כשמדובר במקרי הקצה". אורלי וילנאי אומרת: אחת הבעיות הקשות של עולם התקשורת היום זה השיח הרדוד; מתעסקים בסוגיות חברתיות רק כשקורה משהו, וגם אז באים ממקום של האשמה. אנחנו חייבים כתקשורת למצוא את הדרך להעביר מסרים חברתיים באופן שוטף, לסייע לאנשים לדעת את הזכויות שלהם מול הרשויות, דבר שכמעט שלא קורה כיום". יואב יצחק שותף לתחושה של וילנאי בקשר לשיח העיתונאי הרדוד: התקשורת היום היא יותר ויותר אקטיביסטית אבל גם הרבה יותר שטחית, ואז היכולת להביא לתיקון עוולות פוחתת במיוחד כשמדובר במצבים דרמטיים כמו אלימות כלפי ילדים והזנחתם. פעם מה שנכתב בתקשורת היה משפיע בצורה דרמטית על דעת הקהל, היום התקשורת הרבה יותר פופוליסטית ולפיכך היחס הציבורי אליה השתנה לרעה". אחת התחושות הקשות העולות מול הטיפול של התקשורת בנושא האלימות כלפי ילדים, ובעיקר במקרי הקצה של ילדים שנרצחים בתוך משפחתם, היא האשמת אנשי הטיפול והאכיפה בכך שידעו ולא עשו דבר. שאלתי את העיתונאים מה דעתם בנושא. אביבה לורי מבטאת עמדה חד- משמעית שאנשי טיפול אינם אשמים במה שלא יכלו למנוע. אבל לדבריה יש להם אחריות ללמוד איך לדבר עם אמצעי התקשורת: בעולם רב-ערוצי כמו זה שבו אנו חיים מה שלא מדווח לא ידוע. אנשי טיפול חייבים ליזום הופעות בתקשורת, להוביל אג'נדה חברתית באמצעות כלי התקשורת, ובעיקר ללמוד איך להיות חלק מהמשחק התקשורתי. לצערי, כאשר אנשי טיפול מתראיינים הם נשמעים לא פעם מתנצלים או מתגוננים במקום להביע עמדה איתנה בקשר לגבולות האחריות שלהם". 13 נקודת מפגש

14 אורלי וילנאי אומרת: אני מצרה על ההאשמות כלפי אנשי הטיפול. מדובר במגזר שלא מתוגמל הן ברמה הכלכלית והן ברמה החברתית. כל כך קל לזרוק רפש, אבל חלק גדול מהדברים שקורים אינם בשליטתם של אנשי הטיפול. אנחנו צריכים לספק להם רשת ביטחון ולא להאשים אותם". יואב יצחק אומר: גורמי הטיפול אינם אשמים שאין להם משאבים לטפל בכל הבעיות המונחות לפתחם. עם זאת, כמו שאסור להאשים באופן גורף אסור להיות במצב שבו לא מתייחסים למקרים שלגורמי טיפול ואכיפה היה ידע מסוים והם לא פעלו כדי למנוע את מה שהיה צפוי. למשל, שופט שמשחרר אדם שברור שיש סכנה גדולה שיפגע בילדיו או באישתו". דבריהם של לורי, וילנאי ויצחק, שלושתם עיתונאים ותיקים העובדים במדיות תקשורתיות שונות, מאירים את התפקיד החשוב שיש לעיתונאים בעיצוב המציאות של ילדים העוברים התעללות והזנחה. מציאות זו מעוצבת על-פי תפיסתם המקצועית, אבל קודם כול, כפי שהגדיר זאת יצחק, מעוצבת מעצם היותם בני אדם שלע תים פוחדים ממה שהם מדווחים עליו, לע תים כועסים על גיבורי סיפוריהם, לע תים מזדהים עם כאבם ובעיקר מוצפים מהעוצמה שיש בחומרי הנפץ האנושיים שהם מדווחים עליהם. מבט אמפירי על סיקור מקרי רצח והתעללות בתקשורת הישראלית ברק-ברנדס, ס' וגפן-קושילביץ, ש' )2010(. איפא רוז?!: בחינת סיקור רציחתה של רוז פיזם בעיתונות הישראלית כמקרה בוחן לייצוגי אלימות נגד ילדים. מסגרות מדיה: כתב עת ישראל לתקשורת, , החוקרות בדקו את תפקודה של העיתונות הכתובה בישראל באמצעות מקרה בוחן: פרשת היעלמותה ורציחתה של הילדה רוז פיזם, פרשה שעמדה במוקד השיח הציבורי והתקשורתי בישראל בחודשים אוגוסט ספטמבר.2008 מטרת המחקר הייתה לבחון את הייצוג של אלימות כלפי ילדים במשפחה בתקשורת הישראלית, וללמוד ממנו על האופן שהתקשורת מבנה בעיה בקרב הציבור בישראל. במסגרת המחקר נותחו 170 פריטי מידע שהופיעו בחלק החדשותי של העיתונים הארץ" ו"ידיעות אחרונות". פריטי המידע שנאספו נותחו ניתוח תוכן איכותני וניתוח ויזואלי. ממצאי המחקר: יש דמיון רב בין העיתונים בהיקף העיסוק בפרשה ובתזמון: שניהם הגיבו בהרחבת הסיקור על-פי האירועים וההתפתחויות הדרמטיות בפרשה ובצמצומו בשלבים שבהם לא היו גילויים חדשים או התפתחויות בחקירה. הסיקור בשני העיתונים התאפיין בדרמטיזציה גבוהה. תרמו לה היקפו הנרחב של הסיקור, האמצעים הוויזואליים )כותרות גדולות, שימוש רב בתמונות( ואופיו הרגשי מאוד של הסיקור. הסיקור התאפיין בשלושה נרטיבים: נרטיב בלשי-דרמטי הפרשה נידונה כסיפור בלשי מובהק, החל בידיעה על היעלמותה של רוז ובקשת עזרה מהציבור במציאתה, החשדות נגד אביה החורג / סב ה ואימה, ההתפתחויות בחקירתם והחיפושים הנרחבים אחר הגופה ועד מציאתה. נרטיב השונות / חריגות השיח התקשורתי הפנה אצבע מאשימה, ברמת המיקרו, כלפי כל אחד מבני המשפחה וכלפי המשפחה כולה וראה בה יחידה חברתית מעוותת ולא מתפקדת. המסר היה שאירוע כזה קורה רק במשפחות חריגות. נרטיב הקורבנות נרטיב מנוגד המפחית מאשמתם ומאחריותם של ההורים והמשפחה המורחבת ומפנה אצבע מאשימה כלפי הממסד. סיכום המחברות מדגישות כי העיסוק באלימות כלפי ילדים אידיאלי" מבחינת התקשורת: עקב היותם של ילדים קורבנות חסרי ישע, באלימות כלפיהם יש פוטנציאל דרמטי רב. הסיקור העיתונאי בפרשת רוז פיזם א פשר הצצה חריגה, חדירה של ממש לפרטיותה של המשפחה; הסיקור א פשר גם דיון ציבורי פומבי באלימות כלפי ילדים ובד בבד בבעיות ובדילמות של יום-יום בחיי המשפחה. 14 נקודת מפגש

15 "כולם בשביל אחד" על יחס המערכת לרצח במשפחה ירדן חסן בשנים האחרונות נדמה שרצח במשפחה הפך מאירוע של מקרים נדירים, בשולי החברה, לתופעה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה. ברור כל רצח מזעזע, אולם רצח במשפחה מעורר בנו רגשות עזים יותר. מאז קיץ 2008, שאז נרצחה רוז פיזם בת הארבע, אותו קיץ שנרצחו בו גם אלון ומיכאל, האסונות הולכים ומתרבים. הדמיון בין המקרים מזעזע, ואפקט הדומינו מדאיג עוד יותר. ב חוקק בישראל חוק העונשין המחייב כל אזרח בכלל ואנשי מקצוע בפרט לדווח כאשר יש חשש שילד נפגע בידי הוריו או בידי האחראי לו. הבסיס לחוק נוצר בעקבות הרצח של הילדה מורן בטבריה, כשנה קודם לכן. מורן הוכתה למוות בידי דוד שלה, ההורים היו מוגבלים והדוד לקח את האחריות לידיו", תרתי משמע. הוא היה אדם אלים, על מורן היו כל הזמן סימנים של מכות, אך אנשי המקצוע ראו והעלימו עין, לא התערבו. בסופו של דבר הגיעה מורן אל בית החולים מחוסרת הכרה, ולאחר מכן מתה. לרצח הזה היה הד גדול כל כך, עד שמיד התכנסו וחוקקו את חוק העונשין. החוק מבטא את המאמץ למנוע רצח או התעללות ובעצם מדגיש את הערבות ההדדית. עם זאת, נראה שהוא לבדו איננו מספיק. המערכת הממסדית כולה התגייסה ונדרשה לתת מענה למצב ההולך ומחריף. לעצור ולחשוב איך, ואם בכלל אפשר, רגע לפני שמתרחש רצח למנוע אותו ולהציל חיי אדם. איתור ומניעה מערכת החינוך שיח מתמשך" מערכת החינוך היא המערכת הראשונה שפוגשת את הילד בכל שלבי החיים. מדובר במערכת ענפה של גנים ובתי ספר שבהם הילדים נראים באופן 15 נקודת מפגש

16 נורמטיבי. פעמים רבות מערכת זו נדרשת לשאלה איך ילד ישב בגן או בכיתה ולא שמתם לב לאותות? איפה היה בית הספר?.. הילה סגל, העומדת בראש היחידה למניעת התעללות בילדים ובני נוער בשפ"י, שירות פסיכולוגי ייעוצי, רואה כאן אחריות רבה: חלק נכבד ממלאכתה של מערכת החינוך הוא איתור ילדים בסיכון וסכנה. כיוון שיש לנו מערכת ציבורית חינוכית, כל ילדי ישראל נמצאים במסגרות החינוכיות, והדבר מחייב. עלינו להכיר ולזהות התנהגויות בעייתיות ומצבי סיכון. אכן, העבודה נעשית, כ- 60 אחוזים מהמקרים המדווחים לרווחה מדווחים מבתי הספר." הילה מספרת: ישנה קשת רחבה של עבודת מניעה. חוזר מנכ"ל משרד החינוך מחייב בשעה שבועית במערכת לילדים שנקראת כישורי חיים' ומסייעת לילד להבין ולהפנים מהו מצב משפחתי נורמלי, מהי חוויה נורמטיבית, מהם גורמי התמיכה שיש לו, כיצד לזהות מצב לא תקין ולבקש עזרה. השפה מותאמת לשכבת הגיל והתכנים מותאמים לשלב ההתפתחותי של הילד. זוהי תשתית שמאפשרת לנו לעבוד עם הילדים על כל מיני מצבי חיים ומהווה הזדמנות לאתר ולזהות את מצב הילדים." הילה מבהירה את חשיבות הנושא: אנחנו נקרעים בין המרוץ לספק ציונים ובין מחויבויות רבות אחרות, אך השעה הזו חשובה לנו מאוד. זה לא מובן מאליו שמקדישים שעה כזו לשיח מתמשך ותהליכי." כיצד אוספים רמזים? אנחנו צריכים לזהות כאשר הילד נעדר מבית הספר, כשיש שינוי בהתנהגותו, כשהורים לא מקיימים קשר ישיר ורציף עם המערכת, כשהילד לא מדבר וקשה לתקשר א תו או שיש קושי בבניית אמון אלו סימני מצוקה." האם יש הכשרות המסייעות לאתר סימני מצוקה מעין אלו? בכל שנה נעשות הכשרות למאות מורים וגננות בהקשרים הייחודים לקבוצת הגיל שהם עובדים עמה. ישנם יותר ויותר יועצים ופסיכולוגים בתוך בית הספר, וכל דמות מחויבת להתמקצע בתחום שלה ולהיות נגישה לשאר אנשי הצוות כדי להנחות ולסייע במצבי משבר וסיכון. גם לאותם אנשי מקצוע בתוך בית הספר יש למי לפנות ליחידה שלנו במשרד החינוך." מערכת הבריאות עיניים רגישות" מערכת הבריאות היא מערכת כללית ולא מתייגת הפוגשת את האוכלוסייה בכל שלב בחייה, ובעיקר במצבי טראומה, מפגשים שעושים אותה לבעלת תפקיד מרכזי בסוגיית האיתור. זהר לביא, סגנית מנהלת המחלקה לטיפול באלימות במשרד הבריאות, מדגישה: מערכת הבריאות רואה תפקיד משמעותי באיתור נפגעי אלימות. יש עבודה אינטנסיבית בזיהוי ואיתור, והמטרה היא להגביר את המודעות בתוך מערכת הבריאות למצבי סיכון וסכנה." מס"ר, המרכז הארצי לסימולציה רפואית, פועל במרכז הרפואי שיבא בתל השומר משנת המרכז נבנה, בין היתר, כדי להכשיר את הצוותים וללמד אותם לזהות ולאתר מצבי סיכון וסכנה. ההדמיות במס"ר מותאמות למה שנפגשנו א תו בשטח. התרחישים הללו אפשריים", מבהירה לביא. כאשר איש מקצוע נפגש עם קטין, עליו לזהות נורות אדומות. צריך עיניים רגישות מאוד, לדעת איך לשאול את השאלות ובאמת לרצות לקבל תשובה". לביא ממשיכה: לפני כשלוש שנים יצא ספר שנקרא לדבר את השתיקה', ובעקבותיו פיתחנו ערכת הדרכה שמפרטת את הסימנים לאיתור נפגעים. ערכת ההדרכה מיועדת לאנשי מקצוע מכל התחומים הטיפוליים." עוד מערכת שמסייעת באיתור היא מערכת שיתוף מידע ממחושבת, שמטרתה לבדוק אם קטין שהגיע לטיפול אושפז קודם לכן בבתי חולים אחרים. אנחנו יודעים שקטינים החווים התעללות עוברים פעמים רבות ממסגרת אחת לשנייה, וכך אפשר לראות אם היו פניות בעבר לבתי חולים. עלינו להרחיב את הראייה ולשתף פעולה פה כולנו קצת לוקים בחסר." לביא מבהירה: הידע צריך להיות חזק מאוד אצל אנשי המקצוע כדי לזהות פגיעה. לע תים זו סיבה רפואית ולע תים זו התעללות שנראית כמו סיבה רפואית. כאשר מגיע ילד עם פגיעת ראש, לא ברור אם יש הזנחה, פגיעה או שהוא נפל. זה מורכב מאוד. ישנה ועדת אלימות במקרים של קטינים, הכוללת צוות רב-מקצועי ומשמשת גורם מרכז שדן במצבים אפורים ומתווה מדיניות של טיפול." האם אנשי מקצוע, כגון רופאים ואחיות, רואים באיתור חלק מתפקידם? לפני עשר שנים נשאלו שאלות רבות בנוגע לכך. היום זה כבר חלק מההבנה של מערכת הבריאות, ולכן לא נשאלת השאלה הזו. אף איש מקצוע לא יגיד שהוא לא מטפל באלימות במשפחה. הנהלים שיצאו בשנים האחרונות ועצם קיומה של המחלקה למניעת אלימות במשפחה מחזקים זאת." 16 נקודת מפגש

17 סוגיות אתיות מה עושים במצבים אפורים? הילד מגיע לטיפת חלב פעמיים עם ישבן אדום האם יש על מה לדווח? כיצד מקפידים על חיסיון טיפולי ועם זאת מגנים על הילד? איפה עובר הגבול הדק?.. השאלות הללו הן חלק מעבודתם היומיומית של אנשי הטיפול, ועליהם לנווט בין חוקים שונים שלע תים אינם מאפשרים להם ליצור רשת ביטחון מספקת עבור הילדים. אחד הקשיים המרכזיים בהגנה על הילד הוא שיתוף הפעולה המוגבל בין המערכות השונות בשל החיסיון הטיפולי מחד גיסא, ומאידך גיסא הלשון הערטילאית של חוק חובת הדיווח, המחייב לדווח כאשר ישנו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין". בשל כך התכנסה בפברואר 2010 ועדה בין-משרדית, והיא המליצה ליצור שיתופי פעולה מקיפים בין המערכות השונות. לשם כך נדרש שינוי חוקתי שיאפשר העברת מידע מקדים בצורה רחבה יותר. שינוי החוק טרם בוצע. הילה סגל, שותפה בוועדה הבין- משרדית, מחדדת את הבעייתיות: כשעשו בדק בית, גילו שלכל רשות היה מידע שאינו חייב בדיווח, אבל החיבור בין פיסות המידע שהחזיקה כל רשות יכול היה להתריע על מצב של סכנה. בוועדה הבנו שיש כאן מורכבות גדולה של חיסיון מול חובת דיווח, קונפליקט בין שמירה על פרטיות לבין הגנה על הילד וטובתו. המלצת הוועדה היא לאפשר חקיקה שתרחיב את הנוהל, שיוגדרו איתותים ונורות אדומות שעליהם יש לדווח, כדי שיהיה אפשר לאסוף מידע מעוד רשויות." חווה לוי, עו"ס ארצית לחוק הנוער טיפול והשגחה, מביעה דעתה בסוגיה זו: הסוגיה של העברת מידע היא סוגיה מורכבת, והיא קשורה בעיקר לעבודת המניעה. לפני שמתרחש אירוע, העברה וקבלה של מידע בין הגורמים השונים הכרחית, כי לפעמים אחד ועוד אחד זה שניים, אך כשמדובר בחיי אדם זה הרבה יותר." כיצד יוצרים רשת ביטחון המגנה על הילדים וכיצד מאתרים את המקרים? חווה משיבה: הצעת החוק נועדה ליצור רשת ביטחון בין כל הגורמים המעורבים. אם כולם יהיו מרושתים יהיה אפשר לחשוב יחד מה נכון ומה לא נכון, מה שכרגע בעייתי יותר לעשות, בגלל המגבלה בחוק." האם יש היום שיתוף פעולה בין המערכות השונות? כיום זה קורה דרך ועדות תכנון טיפול, בצוותים רב-מקצועיים, בעיקר באותם מקרים של אלימות במשפחה שכבר אותרו. זה קורה פחות במצבים מוקדמים." אחת מהמלצות הוועדה הבין-משרדית מפברואר 2010 היא קבלת אחריות אמ תית של אנשי המקצוע כלפי ילדים בסיכון וסכנה ולא רק בדיווח גרידא." כיצד הדבר בא לידי ביטוי בפועל? יש אנשי מקצוע המסתפקים בדיווח ורואים בו את גולת הכותרת, לא פועלים באופן מעשי מתוקף תפקידם לטובת הילד. כלומר, הדיווח עומד בפני עצמו והם מתקשים מאוד להיות במקום שמקבל אחריות, כותב עובדות, מעביר הלאה לבירור. אני רואה אנשי מקצוע ש'עומדים על שתי רגליים אחוריות' ופוחדים נורא. המסר שלהם הוא שחררו אותנו מהעניין הזה. הקושי גדול מאוד. אנשי המקצוע נמנעים מללכת עם זה עד הסוף." האם את יכולה לשער ממה נובע הקושי? יש חרדה גדולה מאוד מתגובות של המשפחה שעליה מדווחים, והיא מותאמת למציאות. אנשים מגיבים לפעמים באלימות קשה מאוד כשיש עליהם דיווחים. גננות או מורות מפחדות שההורים יבואו וידפקו להם בדלת. אנשים לא אוהבים להגיע למשטרה ולתת עדות או להגיע לבית משפט, אלא מעדיפים להישאר מאחור. פעמים רבות אנשי המקצוע חוששים לשאול את השאלות, להיות אסרטיביים וזה בעצם לטמון את הראש בחול. מדובר בדיני נפשות ויש פה שני צדדים יש משמעות להחלטה לדווח ויש משמעות להחלטה לא לדווח." הילה סגל מגיבה על הדברים: הדילמה בין חיסיון טיפולי לבין חובת דיווח היא דילמה קשה. כרגע הידיים של המערכות קשורות וההסתכלות של אנשי המקצוע היא בדלת אמותיהם. חלילה לא ממקום של העלמת עין." זהר לביא מחזקת את דבריה: פעמים רבות במצבי סכנה כל אחד רואה משהו 17 נקודת מפגש

18 קטן ולא בהכרח את כל התמונה. לא תמיד אפשר להניח שיקרה דבר נורא כל כך. רופא הילדים ראה שהילדה מתנהגת באופן משונה, האחות מטיפת חלב ראתה שהם הגיעו מעיר אחרת, אבל אם היו עושים אחד ועוד אחד היו רואים שיש פה סכנה. כרגע מבחינה חוקית יש דברים רבים שמונעים זאת." ברגעים שאחרי כשילד נרצח בידי הוריו, ההד הציבורי שיש לזה עושה את שלו. זה הופך לאבל לאומי באיזה שהוא מובן. אנשים מסתובבים חפויי ראש, מבוישים, שואלים את עצמם איך זה קרה לנו? איך זה קרה אצלנו?.. כשאחד מבני הזוג נרצח, נשארים ילדים. הם לא יודעים כל כך מי הם ומה הם, עם מי הם אמורים להזדהות עם הקורבן או עם הרוצח? הם שואלים את עצמם: האם גם אני אהיה קורבן לרצח או שגם אני אהיה רוצח? גם אם בן הזוג שרצח לא התאבד, הוא בבת אחת נעלם להם מהחיים. בבת אחת אין להם בית. משרד הרווחה פאזל מורכב" חווה לוי משתפת: כשילד נרצח בידי אחד מההורים שלו, ברבים מהמקרים לא היו עוד ילדים. אם אין שם עוד אחים או בני משפחה קטינים, ההמלצה היא לעשות מיד בדיקה וחקירה מה בדיוק קרה שם. לצערי, למרות התחושה הקשה, אין לנו הרבה לעשות מעבר לכך. אם יש ילדים, נמצא סידור לילדים, נעבוד על חוויית הטראומה שהם עברו, על החרדות שלהם מפני רצח חוזר. יש מורכבות רבה סביב הנושא של הפרסום, ואנחנו רוצים להגן על הילדים ולאפשר להם התפתחות תקינה במצב הטראומטי שהם נתונים בו. אנחנו לא נאפשר זיהוי של הילדים, כי בכל מקום זה ירדוף אותם." תארי את ההתערבות כאשר אחד מבני הזוג נרצח במצבים הללו אנחנו מיד מתערבים, המשטרה קוראת לנו מה רגע לה רגע', ואנו מגיעים כמה אנשי מקצוע יחד אל המקום שהילדים נמצאים בו. כאשר נשארים ילדים ללא אחראים עליהם, זה מחייב אותנו לפעול ולהגן על הילדים עד שימונה להם אפוטרופוס חוקי. אנחנו צריכים למצוא את המקום שיהיה הכי טוב לילד באופן ישיר. אם יש אנשים שמכירים את הילד, כמו גננת, פסיכולוגית, יועצת, מיד נחבור אליהם. נעבוד יחד עם מי שהילדים מכירים כדי להידבר עמם וניתן את הטון המקצועי-סמכותי. כל אירוע הוא שונה, זה פאזל מורכב ואנו עושים את ההתאמות בכל פעם מחדש. המסר שלנו למשפחות הוא אנחנו כאן. האירוע שקרה לכם הוא אירוע שאיננו בשגרה. יש פה ילדים ואנו צריכים להגן עליהם'. זו אמירה משמעותית, כי לא כולם מסכימים שנתערב, אך טובת הילדים היא מעל הכול. אנחנו לא מתדיינים אם נתערב או לא, אלא אפשר להתדיין על איך." חווה ממשיכה: ההנחיה היא לעבור את השבעה, ומיד אחרי השבעה מגבשים ועדה לתכנון טיפול והמלצות טיפוליות, יחד עם המשפחה. צריך לקבוע מקום השמה ומינוי אפוטרופוס. מודיעים למשפחה לאחר גיבוש ההמלצה, ועו"ס לחוק הנוער פונה לבית משפט כדי לאשר את ההחלטה. לפחות בשלב הראשון אנחנו בוודאי נאפשר לילדים להיות אצל משפחה מורחבת, כי הילדים צריכים מקום שיהיה להם נוח ומוכר." אחת הסוגיות המרכזיות היא היכן הילד ישמר את שתי הדמויות ההוריות שלו. לדוגמה, במקרה שהאבא רצח את האימא וישב בבית סוהר, והילד המשותף היה פעוט בן שנה וחצי, התנהל מאבק ממושך בבית המשפט בין הסבים והסבתות משני הצדדים מי יקבל את הפעוט", מספרת חווה. אם הילד ילך למשפחה של האבא, ייתכן שייחשף לכך שהאימא אשמה בכך שנרצחה. אנחנו לא רוצים שהוא ייחשף לזה. אנחנו רוצים שהילד ישמר את דמות ההורה שנרצח וגם את דמות ההורה שרצח. אלה הם ההורים שלו בסופו של דבר, הילד צריך לדעת מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך וכיצד לעשות עיבוד לאירוע הטרגי שעבר. אני לא יכולה למנוע ממנו את החלקים הכואבים של מה שהוא עבר, אני יכולה לעשות כמיטב יכולתי את עבודת השיקום ולתת לו כלים להתמודד עם זה." איזה טיפול הילד מקבל? מערכת החינוך ומערכת הרווחה פועלות יחד חזק מאוד. כל ילד יקבל את מה שמתאים לו. ההמלצה שלנו היא להסביר לילד בכל גיל, לפי רמת ההתפתחות שלו, את מה שקורה ומה שקרה. לא לשקר לילד ולא לצייר תמונה אחרת. הילד יגדל ויוכל לחפש פרטים באינטרנט ולהבין בדיוק מה קרה. אנחנו צריכים לספר לילד סיפור מדויק, לפי יכולתו לקלוט את זה. ילד בן שנה וחצי לא ילך לטיפול, אבל האפוטרופוס יקבל הדרכה והכוונה. לא פשוט להיכנס לתפקיד הזה." חווה ממשיכה: כשמדובר בילד בגיל מבוגר יותר, קודם כול צריך לעבד את ההלם הגדול של מה שהוא עובר. מדברים על תכניות טיפול בשלבים מאוחרים יותר. צריכים להיות מסוגלים לתפוס בזמן החלטה שאיננה נכונה. לדוגמה, היו שני ילדים שנקלטו אצל דוד שלהם, ובמהלך 18 נקודת מפגש

19 השבעה התברר שהדוד לא מתאים לתפקיד. בתוך השבעה עשינו הערכת מצב והחלטנו להוציא את הילדים מהבית." מה גורם לכך שמתקבלת החלטה להוצאת הילדים מהבית? זה קורה במקרים קיצוניים מאוד, כאשר ההערכה היא שהילד חייב לקבל הגנה וטיפול בהתמודדות עם האירוע וכאשר הוא נקלע לקונפליקטים בין המשפחות. הנטייה היא להשאיר את הילד בחיק משפחתו." האם ניתן סיוע כלכלי? אם ילד זקוק לטיפול או לסידור חוץ- ביתי, מערכת הרווחה מממנת זאת." האם אתם מלווים את המשפחה גם בהמשך? בהתחלה אנחנו נמצאים ברמת אינטנסיביות גבוהה מאוד, ממש התעקשות' שאנחנו כאן, ובהמשך רמת האינטנסיביות יורדת בהתאם למקרה. יש מקרים שאנו מעורבים עד שהילדים מגיעים לגיל 18, ויש מקרים שיש התנגדות גדולה, בעיקר מצד הילדים, ואנחנו נצא מהתמונה מהר יותר. המניע המרכזי הוא טובת הילד." אילן שריף, מפקח ארצי לנושא אובדן ושכול מטעם השירות לרווחת הפרט והמשפחה, מקדם מיזם חדש מרכז סיוע למשפחות נפגעי עבירה. בנובמבר 2009, בעקבות המלצות ועדה בין- משרדית, החליטה הממשלה להושיט לנפגעי עבירה סיוע מעשי ולא רק במתן מידע. הקבוצה הראשונה שנבחרה היא קבוצת משפחות של נרצחים. אילן מספר: הממשלה הלכה צעד אחד קדימה והחליטה להקים מרכז סיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה על רקע פלילי. הכוונה היא לטפל בבני משפחות שהם אזרחים חפים מפשע המתמודדים עם מצבים משפחתיים מורכבים ועם אובדן קשה. ישנן בעיות אישיות, לימודיות, משפחתיות, תעסוקתיות כמעט בכל רובדי החיים." בימים אלו ממש המרכזים אמורים להתחיל את פעילותם. בחודשים האחרונים הוקם מערך בשלושה מרכזים: באר שבע, תל אביב וחיפה. בשנה הבאה עתידים לקום מרכזים גם בירושלים ובנצרת. מרכזי הסיוע יקבלו את שמות הנרצחים מהמשטרה ויעשו כל מאמץ להגיע אל הנפגעים", ממשיך אילן. הסיוע שיינתן הוא בשני כיוונים: ייעוצי-טיפולי ומשפטי. נעשית בדיקה מהם צורכי המשפחה ויש הפניה לגורם טיפולי או ייעוצי מתאים. במקביל ישנו שיתוף פעולה הדוק עם משרד המשפטים, כדי שהנפגעים יקבלו סיוע משפטי. בראש כל מרכז עומד עו"ס שמנהל אותו, עורך אבחנה לגבי המשפחה ומחליט מהו סל הסיוע הנדרש." משרד החינוך לעטוף את הילד" כשילד נרצח יש שבר גדול במערכת הבית-ספרית. פעמים רבות הצוותים החינוכיים והילדים חשים אשמה גדולה מאוד, החרדה מציפה והילדים מסתובבים עם שאלות קשות. כשאחד מהוריו של ילד נרצח, המערכת החינוכית נדרשת לספק לו סביבה חמה, תומכת ויציבה. כשקורה מקרה, ישנם שיתופי פעולה ברמת הרשות ועובדים בצורה מהודקת מאוד", מתארת הילה סגל. ברמה המידית זו התגייסות משותפת. ברוב המקרים מגיעים מיד למקום פסיכולוג חינוכי ומנהל בית ספר. מארגנים מעגלי תמיכה כדי לעטוף את הילד, שלא יהיה לבד, שבכל יום יהיה א תו חבר." מה עושה המערכת כאשר הילד חוזר לבית הספר? כשהילד חוזר לבית הספר, העבודה נעשית בכמה מעגלים עם הילד עצמו, בכיתה שלו, בשכבת הגיל ובכל בית הספר. לילד עצמו יש תמיכה יומיומית של היועצת מצד אחד דורשים מהילד לעמוד במטלות החינוכיות, כדי לאפשר לו לתפקד, ומצד שני מבינים את המצב ומנסים להקל. במקרה שילד עובר מקום מגורים, נערכת חפיפה בין המערכות וממליצים לשמור על קשר חברתי כדי להפוך את המעבר לפחות טראומטי. הכול נעשה יד ביד עם הילד, בהתאם למה שהוא זקוק לו, והליווי נמשך לאורך זמן. ישנן הנחיות לפעילות בכיתות, לשיח על האירוע, לשיקולי הדעת מה ואיך לעשות. נוסף על כך נעשית עבודה עם הצוותים החינוכיים כדי שהם יוכלו לתפקד." משרד הבריאות למידה מתוך מקרה" כשמתרחש רצח, פעמים רבות ההסתכלות היא בדיעבד, לצערנו. לא תמיד אפשר לצפות את הרצח מראש, ולאחר שקרה תפקידנו הוא בעיקר למידה ותחקיר", אומרת זהר לביא. כלומר, לנסות ללמוד מה קרה בדיוק שהוביל לרצח, ומי, אם בכלל, היה מעורב או מכיר את המקרה מתוך מערכת הבריאות. זוהי למידה מתוך מקרה." המוסד לביטוח לאומי בראש סדר העדיפויות" זהבה זלמן, עובדת ותיקה במוסד, אמונה על התיקים בתחום אלימות במשפחה ומטפלת בהם במסירות וברגישות: ברגע שאני מקבלת תיק כזה, זה הדבר הראשון שאני עושה, 19 נקודת מפגש

20 זה בראש סדר העדיפויות שלי", היא מדגישה. מזעזע שבמשך השנים המקרים כבר לא נדירים כבעבר." האם ישנה קצבה מיוחדת? כל ילד שמתייתם מהוריו מקבל קצבת שארים. בשנת 95 נחקק חוק תגמול על פי חוק התגמולים ולפיו ניתנת קצבה ליתומים בעקבות רצח במשפחה. כלומר, ילדים שהתייתמו עקב אלימות במשפחה מקבלים את שתי הקצבאות. התשלום מגיע לאפוטרופוס של הילד והוא מחליט מה לעשות בו. נוסף על כך יש קצבת ילדים שכל ילד מתחת לגיל 18 מקבל. בשנה שעברה האריכו את מתן הקצבה עד גיל 24 אם הוא מגויס לצה"ל או לומד לימודים על-יסודיים." כיצד מקבלים את הקצבאות? יש טופס תביעה שמגישים, נפתח תיק ואני מקדמת את זה הלאה, לפרקליטות, כדי לאשר שאכן הייתה אלימות במשפחה." מדוע יש צורך לפנות אליכם כדי להגיש תביעה ולא נעשה איתור של הילדים? נעשה איתור. הנוהל אומר שצריכים לפנות אליי בהגשת התביעה, אך בעצם יש איתור. אני מאתרת את הילדים דרך אמצעי התקשורת ופונה לשירותי הרווחה כדי להגיע אל הילדים כדי שיגישו את התביעה. אני משתדלת מאוד שהתביעות יוגשו ואני מנהלת מעקב בשיתוף עם עו"ס לחוק הנוער. אך זה לא הנוהל. הנוהל הוא שעו"ס ינחה אותם להגיש תביעה. בפועל, לפעמים תביעות מוגשות רק לאחר כשנה. המנגנון עדיין לא משומן." מה מונע מהמנגנון להיות משומן'? שירותי הרווחה צריכים לאסוף יותר ידע בנוגע לזכויות הילד. לאנשי המקצוע שפוגשים את הילדים אין ידע מספיק, הם צריכים להיות בעלי הידע בנושא הזה ולהנחות את הילדים ואת המטפלים בהם להגיש את התביעות. חבל שזה לא קורה מספיק. פעמים רבות אני מתקשרת ומגלה להם ל מה הילד זכאי. זה עדיין לא הגיע לאחרון העובדים." איך זה קורה, לדעתך, במקרה מזעזע כל כך כמו רצח במשפחה? קודם כול דואגים לסידור של הילד, רק אחר כך דואגים לכסף. ברגע שהילד מסודר ויש לו מקום, אפשר להתפנות ולהגיש תביעה כדי לקבל כסף." צעד קדימה מילות סיכום נראה שכל מערכת לעצמה וכולן יחד משלבות כוחות למען הילדים ועושות כל מאמץ לדאוג לטובתם ולשלומם, ובכל זאת יש עוד ועוד מקרים של רצח במשפחה. המערכות השונות נדרשות לצעוד עוד צעד קדימה, לפקוח עיניים ולרצות לראות, לדעת לזהות סימני מצוקה, להעז ולדווח; לצאת מדלת אמותיהן, להרחיב שיתופי פעולה, לשנות חקיקה; לעמוד לצד הילדים בכל עת מתוך ברית של ערבות ואחריות. לזכור את החובה והזכות של התפקיד שבחרו למלא. אני חושבת שצריך להשקיע בדיבור על העניין הזה כל הזמן, לפרסם ולשווק", אומרת חווה לוי. אני חושבת שאחת הבעיות היא שאנחנו אומרים מה לא לא אלימות, אבל לא אומרים מספיק מה כן, איך כן. לדעתי, חשוב מאוד לתת כלים לחינוך וליצירת קשר, כדי להגיע למצב שהורה וילד או בני זוג יהיו מסוגלים לתקשר ולשים גבולות לא דרך אלימות. התהליך מורכב והדרך עוד ארוכה." כשמתבוננים ברצח במשפחה מההיבט של הילדים, מתחדדת תמונת המציאות הכואבת: במקום שבו הילדים צריכים להיות בטוחים ומוגנים יותר מכול בבית ובחיק משפחתם הם אינם מוגנים אלא נפגעים. העובדה הזאת מעוררת שאלות: האם אפשר להציל את כולם? האם אפשר לייצר תחליף לבית, לאבא, לאימא? נראה שהתשובה לשאלות הללו איננה חיובית. עם זאת, אחריות רבה מונחת על כתפי אנשי הטיפול, על כתפי המערכת כולה ועל כתפינו כחברה וכבני אדם. 20 נקודת מפגש

21 תסמונת המוות בעריסה והקשר בינה לבין רצח תינוקות ד"ר ענבר הרטמן מוות בעריסה infant( Sudden )death syndrome, SIDS הוא המונח המגדיר מוות פתאומי, לא צפוי, בעת השינה, של תינוק שגילו פחות משנה; מוות שאינו מוסבר בחקירה יסודית של המקרה, ובכלל זה נתיחה מלאה, בדיקת זירת האירוע ונסיבות המקרה, וסקירת ההיסטוריה הרפואית של הילד Jenny( Isaac, 2006.)& שכיחות התופעה בארצות הברית כ ל- 1,000 לידות חי, וזו נחשבת לסיבת המוות השכיחה בתינוקות בריאים Good,( Adams,.)& Defranco, 2009 גורמי סיכון ידועים אצל הילד הם משקל לידה נמוך, ציוני אפגר נמוכים )בלידה(, מחלה וירלית שהתרחשה לאחרונה ומין זכר. גורמי סיכון ידועים אצל האם הם מצב חברתי-כלכלי ירוד, שימוש בסמים, מעקב הריוני לא סדיר וגיל צעיר. עוד גורמים חשובים הם אבטלה, צפיפות דיור וחד-הוריות. מבחינה נסיבתית ידוע כי שימוש במוצץ וחיסונים במועד יכולים להפחית את הסיכון למוות בעריסה, אך החשוב ביותר הוא מנח התינוק בעת השינה שכיבה על הגב נחשבת לבטוחה ביותר מאז שנות ה- 90. כמו כן מומלץ להשכיב את התינוק על משטח נוקשה יחסית, ללא חפצים רכים סביב, וללא חימום יתר של גוף התינוק או של הסביבה. על התינוק לישון לבדו במיטה או בעריסה. ההמלצה לשכיבה על הגב הביאה להפחתת מקרי המוות בעריסה בכ- 50%-70%. על-פי המחקרים האחרונים, למרות ההמלצות האלה, 92% ממקרי המוות בעריסה היו כרוכים בשכיבה על הבטן, עם ההורים במיטתם או במקום אחר שאינו העריסה. הנושא של שינה משותפת אינו חד-משמעי משום שלשינה כזאת יש גם יתרונות, כגון יצירת קשר אם- תינוק והנקה במשך זמן רב יותר, ויש מחקרים Brand,( Ruys, de Jonge, )Engelberts, & Semmekrot, 2007 הטוענים כי שינה כזאת מסוכנת רק עד גיל ארבעה חודשים. בכל מקרה אסור לתינוקות לישון עם ילדים אחרים במיטה, או עם מבוגר על כורסה. המנגנון של אירוע מוות זה אינו ברור, והוא שנוי במחלוקת. בשנות ה- 70 היה נהוג לחשוב שמדובר בהפסקת נשימה, ומכאן צמחה תעשיית ניטור הנשימה בשנתו של התינוק. עם הזמן התברר שבמקרה הראשון שבו נטען כי זה היה המנגנון, הודתה האם לבסוף כי הרגה את תינוקה. ככל הנראה פועל כאן שילוב של גורמים, על-פי מודל הסיכון המשולש : פגיע ות מסוימת של התינוק, השפעת גורם חיצוני כדוגמת שכיבה על הבטן, והתרחשות האירוע בתקופת חיים קריטית שלב הינקות. התופעה של הפגיע ות הראשונית טרם הובהרה. אחד הדברים הידועים הוא חשיפה לעישון מהרחם ועד הינקות. עם חלוף השנים התברר כי הפסקות נשימה, אחת או יותר, אינן מעלות את הסיכון של תינוק למוות בעריסה, וכי מוניטורים ביתיים אינם מפחיתים את הסיכון לכך. בעבר חשבו כי אירועים מסכני חיים לכאורה life ALTE (Apparent )threatening events הם סימן מקדים או מנבא למוות בעריסה. מדובר בהתקפים של הפסקת נשימה עם שינוי בצבע העור של התינוק, שינוי בטונוס השרירים שלו וחנק או השתנקות. במהלך השנים התברר שאין קשר סיבתי ברור ביניהם )למעט במשפחות שבהן שני תינוקות שנפטרו באופן פתאומי, כפי שיתואר להלן(. אירועים אלה שכיחים פי חמישה ממוות בעריסה. האבחנה של מוות בעריסה נעשית על דרך השלילה, כלומר בטרם תיקבע, יש לשלול אבחנה מבדלת רחבה, כדוגמת זיהום, הפרעות במאזן מלחי הדם, הפרעת נשימה או הפרעת לב, הפרעות מטבוליות וכן התעללות. אבחנה של התעללות שגרמה למוות נעשית קודם כול באמצעות תשאול ובדיקה גופנית לסימני חבלה, ולאחר מכן באמצעות נתיחה שלאחר המוות, וכן בסקירת שלד ובדיקת רעלים. אם הגיע ילד חי )עקב,)ALTE מתבצעת גם בדיקה של קרקעית העין לזיהוי דימומים האופייניים לתסמונת התינוק המנוער, סקירת מוח ממוחשבת,)CT( ולע תים אף צילום וידאו נסתר של הילד עם הוריו באשפוז. רצח תינוקות. על-פי מחקרים שונים, שיעורם של מקרי הרצח בתוך מקרי המוות הפתאומי הולך ועולה עם השנים, מ- 10%-2% ב עד 21 נקודת מפגש

22 20%-40% לאחרונה. יש גם מחקרים המציינים שיעור של 1%-5%. המחקרים לא בדקו בצורה מובנית את כל מקרי המוות בתינוקות בתקופה מסוימת ואם היה חשד להתעללות עד למחקרו של סטנטון באנגליה )2003.)Stanton, מחקר זה בדק 69 משפחות )72 מקרי פטירה( ומצא שרק בשתיים מהן היה חשד להתעללות או לתסמונת מינכהאוזן על-ידי שליח )שיעור נמוך בהרבה, כמובן(. בשתי המשפחות נפטרו שני אחים; החשד למוות בעריסה היה מוצדק במקרי הפטירה הראשונים גם בדיעבד, ולתינוק שנפטר אחריהם היו כמה ALTE לפני כן. נוסף על מקרה של ילד קודם שנפטר באופן דומה, יש לחשוד ברצח במקרי ALTE רבים בנוכחות מבוגר אחראי אחד בלבד, במות תינוק שגילו יותר מחצי שנה, במוות של ילד נוסף בהשגחת אותו אדם, במוות סימולטני של תאומים, או כשיש בנתיחה עדות לדימום שמקורו בריאה שקדם לפטירה. מדואו הבריטי )1990 )Meadow, היה אחד הרופאים הראשונים שתיאר חניקה מכוונת של תינוקות, וקבע כי אפשר לזהותה על-פי חזרה של מקרים באותה משפחה, הודאה של ההורה או עדות נראית או מצולמת למקרה. בכמה ממקרים אלה הייתה עדות למעשה של תסמונת מינכהאוזן על-ידי שליח, שבה האחראי לילד, לרוב א מו, גורם לו למחלה או בודה מל בו תסמינים כדי לזכות בתשומת לב של הצוות המטפל. סאות הול al.,( Southall et 1982( היה הראשון שהראה כי הפסקות נשימה של פגים אינן גורמות למוות בעריסה בעתיד. הוא גם צילם בווידאו הורים המנסים לחנוק למוות את ילדיהם, שאושפזו בשל הפסקות נשימה לכאורה. בכך למעשה מיסדו חוקרים אלה את ההכרה שהורים מסוגלים לחנוק את ילדיהם למוות כצורה של התעללות, ואם ילדיהם מובאים מתים לבית החולים ועל גופם אין סימן כלשהו לחבלה, קשה להבחין בין מקרה כזה למוות בעריסה. ואולם אמינותם התערערה, והדבר אף גרם לשלילת רישיונם &( Krous, Chadwick,,)Runyan, 2006 עם שחרורה של סאלי קלארק, אישה שנשלחה למאסר עולם לאחר שהורשעה ברצח שני בניה התינוקות. מדואו טען במשפטה כי הסיכוי ששני ילדים מאותה משפחה ימותו מוות בעריסה הוא אחד ל- 73 מיליון )ריבוע הסיכון למוות בעריסה(. היא זוכתה לאחר שהצליחה להוכיח כי אין כל ביסוס סטטיסטי לטענה זו. אכן, לע תים קשה מאוד להבחין, אפילו בנתיחה, בין חנק תינוק, למשל בשקית ניילון או כרית, לבין מוות בעריסה 2006( Isaac,.)Jenny & האבחון קשה גם בשל היעדר שיתוף פעולה בין הרשויות המשטרה, בתי החולים ושירותי הרווחה. ההגדרות של רצח והתעללות משתנות גם הן ממקום למקום ומרשות לרשות, ולכן ברור כי מספר הדיווחים על מוות מהתעללות קטן מהמספר האמ תי של המקרים. כמו כן יש מקרים של יילודים בני יומם שנרצחים ללא ידיעת הרשויות, בייחוד אם נולדו מחוץ לבית חולים. במקרה של רצח יילודים, הפוגעת היא לרוב האם הנתונה במצב פסיכוטי או דיסוציאטיבי, לע תים אישה שהכחישה את הריונה ואף סבלה בילדותה מהתעללות גופנית או מינית. רבים מהתינוקות לא נולדו בבית חולים, וכשמדובר ביילודים, השכיחות גבוהה יותר דווקא בבנות. בגיל שבין יום לשנה דווקא האבות או האבות החורגים צפויים יותר לפגוע בתינוקות. תינוקות החיים לא עם הוריהם הביולוגיים נתונים בסיכון יתר. במקרים רבים ההורים מספרים 22 נקודת מפגש

23 שהתינוק נפל, או שהם מצאו אותו כשהוא אינו מגיב. ידוע כי פגיעה מכוונת היא הסיבה המובילה למוות מהיפגעות בשנה הראשונה לחיים. במקרי ההתעללות חבלת ראש היא הסיבה העיקרית למוות. חבלות אלו מאופיינות בגיל היפגעות צעיר יותר ובעוצמת חבלה חזקה יותר מבחבלה עקב תאונה. האבחנה שלהן קשה יותר, משום שפעמים רבות אין סימן חבלה חיצוני בגופו של הילד או בראשו. הילד מובא לרופא כשהוא מראה אי-שקט, רמת תגובה ירודה או כשהוא כבר מת. יותר משליש ממקרי המוות מהתעללות הם תוצאה של הזנחה, למשל הרעבה, היעדר טיפול רפואי מציל חיים, השגחה לא נאותה או חשיפת הילד לקור, חום או רעלים בסביבתו. המוות יכול להיגרם גם מזיוף תסמינים על- ידי הורים )תסמונת מינכהאוזן על- ידי שליח שתוארה לעיל( המביאים את הילד לבדיקות ולהליכים רפואיים מיותרים. עם זאת, שכיחים יותר מעשי רצח בחנק או בהרעלה. בישראל שיעור התמותה של תינוקות הוא כ ל לידות חי, מעט פחות מבארצות הברית אך יותר מבצרפת וביפן. 6% מהמקרים מוגדרים מוות בעריסה. בלוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המתעד נתונים אלו )למ ס, 2010(, המילים רצח או התעללות אינן מופיעות כלל בתוך סיבות המוות הרבות, ובוודאי שלא מצוין שיעור התינוקות שמתו מסיבות אלה מתוך כלל התינוקות שנפטרו. על-פי החוק במדינות מערביות רבות, תינוק המובא מת לחדר מיון אמור לעבור נתיחה שלאחר המוות כדי לשלול התעללות, אך בארץ אין חוק דומה, ולרוב הדבר אינו מתבצע. אם אין סימני חבלה על גופו של התינוק, או כל סיבה אחרת למוות, הסיבה שנקבעת היא מוות בעריסה. נראה אפוא שבישראל יש הערכת חסר של מספר התינוקות הנרצחים בידי הוריהם, והם מאובחנים כתינוקות שמתו בעריסה שלא על-פי ההגדרה הרפואית שהובאה בתחילת המאמר. סיכום התסמונת מוות בעריסה היא תסמונת נדירה למדי שגורמי הסיכון לה ידועים ועל-פיהם גובשו המלצות למניעתה: הימנעות מעישון בהיריון או בסביבת התינוק, השכבת התינוק לישון על הגב, במיטתו, על משטח נוקשה ללא חפצים רכים סביבו, ללא חימום יתר, ורצוי עם מוצץ. אבחנת התסמונת נעשית לאחר שנשללו גורמים אחרים למוות פתאומי של התינוק, ובכלל זה התעללות. החשד ברצח במקרה של מוות פתאומי של תינוק )במקום מוות בעריסה( מתעורר אם יש על גופו סימני חבלה, אך גם אם היו מקרי מוות דומים במשפחה. יתרה מזו: אם מופיעים ALTE בתינוק שנולד לאחר מות אחיו ממוות בעריסה, יש לדווח לרשויות כדי למנוע מוות נוסף באותה משפחה. במהלך הבירור חשוב להיות חשדניים, אך גם זהירים. מחד גיסא, אם התרחש פשע במשפחה ולא התגלה, הילדים האחרים נתונים בסיכון רב. מאידך גיסא, אם מאשימים לשווא הורים בהרג ילדם, נגרם להם סבל רב. במקרה זה ההורים מרגישים מואשמים אפילו מעצם בדיקת הנושא, ובוודאי מהטלת החשד בהם. עם זאת, הבדיקה הכרחית לא רק כדי לגלות אם בוצע רצח, אלא גם כדי לברר אם יש במשפחה מחלה סמויה, ואם הרגלי השינה של התינוק לא היו נכונים. מקורות למ ס הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה )2010(. שיעורי תמותת תינוקות לפי סיבות נבחרות, דת וגיל. שנתון סטטיסטי לישראל Adams, S.M., Good, M.W., & Defranco, G.M. (2009). Sudden infant death syndrome. American Family Physician, 15, 79 (10): Chadwick, D.L., Krous, H.F., & Runyan, D.K. (2006). Meadow, Southall, and the General Medical Council of the United Kingdom. Pediatrics, 117 (6): Jenny, C., & Isaac R. (2006). The relation between child death and child maltreatment. Archives of Disease in Childhood, 91 (3): Meadow, R. (1990). Suffocation, recurrent apnea and sudden infant death. The Journal of Pediatrics, 117: Ruys, J.H., de Jonge, G.A., Brand, R., Engelberts, A.C., & Semmekrot, B.A. (2007). Bed-sharing in the first four months of life: A risk factor for sudden infant death. Acta Pediatrica, 96 (10): Southall, D.P., Richard, J.M., Rhoden, K.J., Alexander, J.R., Shinebourne, E.A., Arrowsmith, W.A., Cree, J.E., Fleming, P.J., Goncalves, A., & Orme, R.L. (1982). Prolonged apnea and cardiac arrhythmias in infants discharged from neonatal intensive care units: Failure to predict an increased risk for sudden infant death syndrome. Pediatrics, 70: Stanton, A.N. (2003). Sudden unexpected death in infancy associated with maltreatment: Evidence from long term follow up of siblings. Archives of Disease in Childhood, 88 (8): נקודת מפגש

24 לזכרה של מירי קליין חוה לוי מירי קליין ראש צוות, עו"ס לחוק הנוער מרכזת ועדת החלטה ועוד במחלקה לשירותים חברתיים בטבריה נרצחה בידי בעלה. וגם אם עברו מאז כמה חודשים ואני כותבת על כך, זה עדיין לא נתפס. שוב אני משחזרת לעצמי את ההודעה הלקונית בחדשות השעה 20:00 על עוד" רצח במשפחה, ביישוב מסד שבגליל התחתון )בבוקרו של אותו היום נרצחה אישה בידי בעלה גם בקריית אתא(, את שיחות הטלפון שבאו מיד אחריה וכבר בישרו מי היא האישה הנרצחת. מירי קליין. ואני לא מאמינה. מירי נרצחה בידי בעלה. ההלם והתדהמה היכו באחת. איך אפשר להכיל כאב גדול כל כך על מי שרוב חייה המקצועיים הייתה במקום שמציל חיים אבל את חייה שלה... את מירי הכרתי והערכתי מעבודתנו המשותפת, עת שימשתי פקידת סעד מחוזית לחוק הנוער ופיקחתי גם על עיריית טבריה. פגישותיי ושיחותיי עם מירי, כמו עם חבריה פקידי הסעד לחוק הנוער במחלקה, היו אינטסיביות. מירי קליין התייעצה לע תים קרובות בסוגיות שונות, התלבטה, התחבטה בשאלת הדרך הטובה לעבוד עם הילד, עם הנערה, עם המשפחה. ניסתה להפוך כל אבן בדרכה כדי להצליח אך גם סללה את הדרך, עם שתי רגליים על הקרקע". היא לא פחדה להגיד את דברה בכל פורום. הלכה עם האמונות שלה ודבקה בהן. מירי קליין ז"ל אהבתי מאוד את התכליתיות והענייניות שלה כשדנה בעניינם של ילדים. ניסתה להרוויח בזמן הקצר את המקסימום, כאילו ניסתה להשיג, להספיק. לא מעט פעמים היו בינינו שיחות בשעות לא שגרתיות מאוד. אני עוד זוכרת איך הוצאתי אותה בערב שבת מהופעה של ריטה כי הגיע דיווח דחוף על אירוע חמור, והיה צריך להעביר ילדים למרכז חירום. מירי רק ביקשה לחכות עוד כמה דקות עד לסיום ההופעה, כי לא רצתה לקלקל לבני המשפחה שהיו א תה. אחר כך כבר עבדה ללא ליאות עד ליום המחרת בהגנה על הילדים. רבים המקרים שטיפלה בהם, אך קצרה היריעה מלספרם. ובכל הזמן שחלף מאז מנקר אצלי רגש האשמה. בשיחותינו הרבות דיברנו על עבודה וקצת על משפחה ואף פעם לא ידעתי, לא שיערתי איך בחייה הפרטיים היא מתמודדת עם אירועים דומים. בעצמה. אני לא מפסיקה לחשוב עד כמה היכולת שלנו לסייע לקולגות שלנו מוגבלת. היא תלויה במוכנותם לספר לנו, לשתף אותנו, לחשוף, ובעיקר לא להתבייש לבקש עזרה!!! מירי עשתה כל שביכולה להגן על אחרים. והלוואי שהיינו יכולים להעביר לה מסר שחבל שלא ביקשה קצת על עצמה. וחבל שלא ידענו כדי להושיט לה עזרה. יהי זכרה ברוך! 24 נקודת מפגש

25 סמינר מומחים בין-לאומי פרופ' הלל שמיד בהמשך למפגש המומחים הבין-לאומי בנושא פרקטיקה ומדיניות של רווחת הילד המבוססת על ראיות מבט בין-לאומי לעתיד", שהתקיים בישראל במאי 2010, התקיים במאי 2011 מפגש במכון צ'אפין הול" Chapin(,)Hall מכון למחקר ומדיניות באוניברסיטת שיקגו. במפגש השתתפו אחד עשר מומחים ממדינות שונות, בהן ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וישראל. המומחים הציגו את עבודותיהם בתחום השימוש במחקרים מבוססי ראיות, עבודות שיהוו פרקים בספר העומד לצאת לאור באחת מהוצאות הספרים החשובות בעולם. הדיונים בסמינר התבססו על הפרקים שהכינו המומחים, והם יוחדו הן להיבטים התאורטיים של השימוש בראיות והן להיבטים של הטמעת השימוש בראיות בתהליכים טיפוליים ובתהליכי קביעת מדיניות לרווחת הילד. בסיום המפגש התקיים יום עיון משותף למכון צ'אפין הול ולמכון חרוב, ואף הוא יוחד לסוגית ההטמעה והיישום של ראיות מחקריות המכוונות לשפר את הטיפול בילדים בסיכון. ביום העיון השתתף מר בריאן סמואלס מארצות הברית, נציב המחלקה לבריאות ושירותי אנוש במינהל הילדים, הנוער והמשפחות, שמונה לתפקיד זה על-ידי נשיא ארצות הברית מר ברק אובמה. מר סמואלס הביע את תמיכתו בהאצת התהליכים של הטמעת השימוש בראיות בקביעת מדיניות. הוא דיווח למשתתפים ביום העיון על מאמציו להנחיל את השיטה בסוכנות הרווחה שהוא מופקד עליה. מר סמואלס הודה למכון חרוב ולצ'אפין הול על היוזמה לעריכת המפגש ויום העיון והביע את תקוותו שמפגשים דומים יתקיימו בעתיד למען רווחתם של הילדים. המפגש הסתיים בתקווה להמשך שיתוף פעולה עם רשת החוקרים הבין- לאומיים הנחשבים למנהיגים מובילים בתחום רווחת הילד בכלל ורווחתם של ילדים נפגעי התעללות והזנחה בפרט תחום ההתמחות של מכון חרוב. המשתתפים בסמינר המומחים הבין-לאומי 25 נקודת מפגש

26 אירופה פוגשת את ישראל במכון חרוב ליאת בן הרוש משלחת של אנשי מקצוע בכירים העוסקים ברווחת הילד בארצותיהם הייתה אורחת של מכון חרוב בתחילת חודש אפריל אחד עשר אורחים ממדינות שונות באירופה בלגיה, קפריסין, לוקסמבורג, שוודיה, שווייץ, אוסטריה, צרפת, אירלנד, סלובקיה, פולין ורומניה באו לישראל כדי להיפגש עם עמיתיהם במערכת הרווחה. מכון חרוב הציב כמה מטרות לביקורה של המשלחת בארץ: החלפת ידע בין עובדים בכירים וקובעי מדיניות בישראל ובאירופה בתחום של התעללות בילדים והזנחתם. הצגת תכניות השירות בישראל לטיפול בילדים נפגעי התעללות ובמשפחותיהם. קיום דיון משותף לישראל ולמדינות אירופה בדילמות ובאתגרים שהמדינות ניצבות לפניהם ובדרכי ההתמודדות עמם, קביעת מדיניות, יצירת סטנדרטים של איכות ומקצועיות בטיפול בילדים נפגעי התעללות, וכן פיתוח מענים מתקדמים לילד ולמשפחה. יצירת הזדמנויות לשיתופי פעולה בפיתוח ידע ומחקר. תכנית הביקור התמקדה בעשייה המקצועית בישראל, והיא כללה הרצאות ודיונים עם נציגי הארגונים הממשלתיים והלא-ממשלתיים ועם מומחים בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות. האורחים ביקרו גם במסגרות השונות לטיפול בילדים בסכנה, כגון מרכז הגנה, מרכז חירום ומעון רב-תכליתי. במהלך ההרצאות והדיונים נחשפו חברי המשלחת למגוון של נושאים, ובהם "התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון", "ילדים ומשפט: יוזמות חקיקה", סוגיות בעבודה עם חברות רב-תרבותיות והתמודדות עם תופעת ההתעללות בחברות סגורות בישראל. חברי המשלחת נפגשו עם אנשי מקצוע מתחומים שונים ונחשפו לתפקידים ולמשימות שהם ממלאים: תפקיד הרופא ומערכת הבריאות בהתמודדות עם תופעת ההתעללות וההזנחה, תפקיד המשטרה וחוקרי המשטרה, תפקיד משרד הרווחה והשירותים החברתיים בקביעת מדיניות ובטיפול, תפקיד חוקרי הילדים והעובדים הסוציאליים בשירותי הרווחה. לפני האורחים הוצגה גם פעילותם של ארגונים המקדמים זכויות של ילדים, ובהם "המועצה לשלום המשלחת מאירופה וצוות חרוב הילד" ו"אל"י" האגודה להגנת הילד. בשיח ובדיונים המעניינים שהתנהלו בין האורחים לאנשי המקצוע בארץ תיארו האורחים את מדיניות הגנת הילד בארצותיהם, את ההיבט החוקי והמשפטי וכן את דרכי ההתערבות והטיפול במקומותיהם. כמו כן הציגו נתונים סטטיסטיים על היקף התופעה והתרחבותה. המסקנה של המשתתפים בביקור הייתה ש"סדנא דארעא חד הוא"; רבות מהתופעות והדילמות, ובעיקר האתגרים שמדינת ישראל מתמודדת עמם בנושא הגנה על ילדים, מוכרים היטב לנציגי המשלחת מאירופה. ברוח זו סוכם על הצורך להדק את שיתוף הפעולה בין המדינות כדי להחליף ידע ומידע על הדרכים להתמודדות אפקטיבית יותר עם תופעת האלימות במשפחה, ובעיקר עם התופעה של התעללות בילדים חסרי ישע והזנחתם. בימים אלה מתגבשת תכנית עבודה להמשך ולהעמקה של שיתוף פעולה עם נציגי המדינות שביקרו בארץ. 26 נקודת מפגש

27 מפגש טיפולי להסתכל לטראומה בעיניים תיאור מקרה: טיפול בילד בן 7 שאימו נרצחה בידי אביו ד"ר סיגל קני-פז אסף ועומר, 1 שני אחים בני 7 ו- 5, איבדו את אימם באופן שהדעת אינה תופסת. הם התחילו את שגרת יומם כרגיל; אימא ליוותה אותם למסגרות החינוך, חזרה הביתה, התארגנה ויצאה לעבודה. אלא שבדרכה המתין לה מי שבעבר היה בעלה והיא התגרשה ממנו זה מכבר, ורצח אותה בדם קר. בצהריים נותרו שני הילדים ללא אם לשארית ימי חייהם, האב נתפס ונשלח לכלא וסבתם מיהרה להגיע מרוסיה כדי לקבור את ב תה ולגדל את שני נכדיה. מדובר בטיפול המפגיש את המטפלים עם כאב בלתי נסבל של ילד צעיר שאיבד את אימו באופן טראומטי, בנסיבות אלימות; ילד שחש תערובת של פחד וגעגועים אל אבא שנשלח לכלא; סבתא שעזבה את כל מה שהיה לה ברוסיה כדי לחיות בישראל מתוך התמודדות עם אובדן ב תה, עם מעבר תרבותי ובירוקרטיה מתישה ועם הצורך להיות משענת רגשית לנכדיה. העוצמות העולות בחדר הטיפול והעיסוק בטראומה מעוררים מגוון של רגשות ודילמות רבות. זו משימה כמעט בלתי אפשרית, להעלות את כל אלו במאמר אחד. אביא לפניכם רק כמה נושאים ותכנים מרכזיים שיאפשרו לגעת בסוגיות הכרוכות בטיפול בטראומה ואובדן בחדר הטיפול כגון העברה והעברה נגדית בין ילד שאיבד את אימו למטפלת, דיבור על טראומה בתוך המשפחה, עבודה על ויסות רגשי בחדר הטיפול ועוד. הליווי של אסף בטראומה הקשה והמורכבת התאפשר לי, בין השאר, בזכות ההדרכה של פרופ' אליסיה ליברמן ופרופ' פטרישיה ואן הורן שליוו אותי במסגרת תכנית למידה לטיפול בטראומה בגיל הרך של מכון חרוב. המסגרת הטיפולית בחרנו לטיפול זה במבנה גמיש וייחודי. הוחלט על מפגשים אינדיווידואליים בשעות מקבילות: כשאני פוגשת את אסף אנדריי פוגש את עומר. בתום המפגשים הפרטניים אנחנו נפגשים שוב כולנו שני המטפלים, שני הילדים והסבתא לחצי שעה נוספת, שבה מתאפשר לילדים להידבר עם הסבתא בתנאים נוחים ומוגנים על-ידי שני אנשי הטיפול. נוסף על כך נקבעו מפגשי הדרכה בין הסבתא לאנדריי אחת לשבוע. בתחילה אתאר את השלבים השונים של הטיפול ועיבוד הטראומה, ובהמשך אעסוק בייחודו של המערך הטיפולי שנקבע. סכין זה מסוכן?" המתקפה המפגשים הראשונים שלי עם אסף עסקו הרבה מאוד במתקפה עליי ובניסיון לרפא אותי. אסף העלה, כבר מן ההתחלה, את הדרמה שהתחוללה במשפחתו. בתחילה היינו שנינו מחזיקים דמויות של רובוטים המתקיפים זה את זה ידי תמיד על התחתונה ואסף מנצח ומביס אותי. אחר כך ביקש ממני אסף לשכב על הרצפה והחל אוסף יצורים קטנים )דמויות קטנות מפלסטיק, בהן מפלצות, רובוטים וכדומה(; היצורים איימו לתקוף אותי, ובסופו של דבר אסף דחף אותם מתחת לחולצתי )מבלי להרימה( וביים קולות שמדמים את היצורים הקטנים טורפים אותי. בבימוי אסף ביקש ממני להישאר בשקט. למפגשים אלו היה טקס קבוע, עד שבאחת הפגישות נכנס אסף לחדר ובחן את לבושי והתאכזב, כיוון שבאותו יום הייתה חולצתי מהודקת בתוך מכנסיי ולא התאימה" לסצ נת הטרף. בסופה של כל סצנה כזאת הוציא אסף את היצורים וביקש ממני להתיישב על כיסא. אז החל שלב הריפוי: אסף ביקש לבדוק את מצבי באמצעות כלי הרופא, נתן לי גולות קריסטל שביקש להכניס ל"פופיק" בבטני וטען כי הן ירפאו אותי. אתה עושה מאמץ רב לרפא אותי, אסף, כפי שהיית רוצה לרפא את אימא", אמרתי. אסף הגיב לאחר כמה מפגשים ואמר: כן, למה הרופא לא מרפא?" אימא נפגעה כל כך קשה שהרופא לא הצליח לרפא אותה. הלב שלה הפסיק לפעול", אמרתי. אסף הביט בי ושאל: איפה הלב?" דיאלוג זה סימן את ההתחלה של יצירת 1 הפרטים האישיים של בני המשפחה שונו כדי להסתיר את זהותם. עם זאת, חשוב לציין כי הסבתא יודעת על כתיבת המאמר. 27 נקודת מפגש

28 מפגש מחקרי נרטיב של האירוע הטראומטי, מתוך ניסיון של ילד צעיר להבין מה קרה לאימא ברמה הפיזית מה קרה לגוף שלה ולאן נעלמה? שאלות בהקשר של מוות עולות גם כך בגילו של אסף, אך במקרה הזה הן מקבלות משמעות ממשית 2003( Lieberman, Van.)Horn, Compton, & Ippen בשלב מסוים אסף ביקש ממני לשכב על הרצפה ולהיות בשקט, לעצום עיניים. למות. בעזרת ההדרכה שליוותה אותי למדתי לא לפחד לדבר על הנורא מכול. הרי הוא כבר קרה, וכעת חשוב מאוד לתמלל אותו וליצור היגיון במה שנראה חסר היגיון בעליל )& Lieberman,Van Horn 2005(. אסף ואני שיחקנו ודיברנו את האירוע, בעת שאסף מתקיף אותי, מכניע אותי, ממית אותי, שואל מה מסוגלת סכין לעולל ומה זה אומר שאימא מתה. אסף הפתיע אותי בכל פעם ביכולתו להביא את הדרמה כולה אל תוך החדר, ובעיקר הדהים אותי האומץ שגילה בניסיון להבין את המציאות לאשורה. האומץ שלו הוא שגייס אותי לענות בתשובות ישירות, לא מתחמקות ולא כאלה שינסו לייפות את המציאות. למה?" הצעקה על אובדן האם אסף החל להביא אל חדר הטיפול קטעי סיפורים מן החוויות המשותפות עם אימא: סיפורי יום-יום שבהם הוא נתן לי את תפקיד האם המבשלת, נחה, עובדת. המשחק נע כל העת בין כאילו" לבין הסיפור האמ תי,Gil( 2006(, וכך גם אני חשתי במעברים בין מי שקיבלה תפקיד לשחק" את אימא לבין מי שאסף מתייחס אליה כאל אימא. בתקופה זו החל אסף צועק בחדר בקולי קולות משהו שנשמע לי יותר כמו זעקה של חיה. הסבתא סיפרה כי אסף צועק כך גם בבית וגם במקומות ציבוריים ושאלה כיצד לנהוג. כאן זיהינו אצל הסבתא תחילתה של הבנה המאפשרת לבחון את הסיבה להתנהגויותיהם של הילדים. בשלב ההוא היה לי קשה לומר לסבתא מה פשר הצעקה; יכולתי רק לשתף אותה בתחושתי שזו צעקת כאב עמוקה על אובדנה של אימא ועל אכזריות העולם. הסבתא הזילה דמעה, התחברה לכאב של אסף ואמרה: גם לי מתחשק לצעוק לפעמים". זה היה רגע מכונן; הסבתא יכלה להתחבר מתוך הכאב שלה אל הכאב של אסף. הבנה זו היא שתאפשר בין השאר את הריפוי של אסף ועומר.)2008,Lieberman & Van Horn( סיפרתי לסבתא שאצלי בחדר אני מלווה את הצעקה במילים: זה לא פייר!" למה???" ושאולי היא יכולה לחבק את אסף ברגעים אלו ולומר לו את מה שהיא חשה שהיא מבינה. בשבועות הבאים המשכתי ללוות את הצעקות של 28 נקודת מפגש

29 טיפולי מחקרי מפגש אסף בחדר. באחת הפגישות כשאסף צעק אמרתי: זה לא פייר! למה אימא שלי מתה? זה לא פייר! אני מתגעגע!" באותו רגע הרכין אסף את ראשו והניח אותו עליי ואמר בשקט: אני מתגעגע לאימא". הצעקות בחדר פחתו מאותו יום, ועל פי הדיווחים של הסבתא הם גם פסקו במקומות ציבוריים. לכמה זמן אימא מתה?" הכאב כאן, והוא יישאר הצעקות פחתו ופינו מקום להכרה באובדן של אימא ולגעגועים אליה. באחת הפגישות, כעשרה חודשים מתחילת התהליך הטיפולי, פנה אליי אסף ושאל: אימא מתה להרבה זמן?" ברגע זה הרגשתי שאסף שואל אותי: תגידי, סרט האימה הזה והגעגועים יהיו פה לתמיד?" בשלב זה נראה כי אסף עסוק פחות בשחזור האירוע הטראומטי ויותר בכאב ובגעגועים המלווים את ההכרה שאימא לא תשוב לעולם. באחת מפגישותינו ביקש אסף שאעצום את עיניי ואתאר חפצים שונים בחדר מתוך זיכרוני בלבד, מבלי לראותם. הרגשתי שאסף מספר לי עד כמה הוא מתאמץ להעלות את דמותה של אימא בזיכרונו ומשתף אותי בקושי הרב ובחרדה המלווה אותו כאשר הוא מתאמץ, ולא תמיד מצליח, להיזכר בדמותה של אימא ככל שעובר הזמן מאז נעלמה. אהבה חונקת" על תפקידי כמטפלת מול אסף המפגש עם אסף ואחיו עומר, שני ילדים שובי לב שאיבדו את אימם, עורר בנו, המטפלים, את פנטזיית ההצלה להיות להם להורים, בייחוד בתחילת הקשר, כשעדיין לא הכרנו היטב את הסבתא ואת יכולותיה ההוריות. אצל אסף עלו כלפיי יחסי העברה בהיותי אישה, על המשמעויות הכרוכות בכך בהיעדר אם ממשית, ועומר, בטיפולו של אנדריי, העלה רבות את הגעגועים לאבא ואת המתנות שאבא היה שולח לו. אסף היה בא אל המפגשים, רץ לקראתי ודורש חיבוק. הוא היה מסוגל להסתכל בי במבט אוהב ולומר לי בפשטות אני אוהב אותך" או את יפה", ביטויי קרבה התואמים את השלב הפסיכולוגי- התפתחותי של גיל זה ושל תחושות האובדן. עם זאת, אהבה זו דמתה לע תים ליחסים במערכת זוגית אלימה )לב- ארי ויאירי, 1996(, והיא לוותה לא אחת בהתנהגות תוקפנית. למשל, אם לא מילאתי אחר הוראותיו של אסף במהירות מספקת הוא רדה בי, כעס וצעק, ובאחד המפגשים אף אמר: אם לא תעשי את זה כך, אני אכעס מאוד, אני אהרוג אותך". אמירה כזאת דורשת התייחסות של ממש בטיפול בילד שאביו רצח את אימו, שכן לא מדובר רק במלל המבטא כעס ותוקפנות, אלא במלל מפיו של ילד שמציאות חייו היא בדיוק זו שביטא בדבריו אבא כעס ולכן הרג את אימא. באיום של אסף להרוג אותי הוא בודק אם גם בתוכו קיימים חלקים של האב התוקפן, הרוצח. משום כך רגעים אלו הם רגעים קריטיים להתייחסות במסגרת הטיפול, הזדמנות לעבור מן הרמה הסימבולית אל המציאות של אסף, קרי: אתה כל כך כועס עליי ונזכר במה שאבא עשה לאימא כשהוא כל כך כעס עליה, אבל מה שאבא עשה זה מעשה נורא ואסור, שבגללו הוא נמצא בכלא, ואני לא אתן לך לעשות שום דבר כזה". כוונתה של אמירה כזאת לבנות סופר-אגו לילד שאביו הוא רוצח ואימו נרצחה, ולנסות להבנות זהות נפרדת של הילד, כזאת שלא תושפע, עד כמה שאפשר, מזהות התוקפן או הקורבן. באחד המפגשים, לאחר אמירה של אסף על געגועיו לאימא, הוא החל מנסר" חלקים ממני, ובכל פעם הוריד חלק יד, רגל, ראש, וביקש להחליף את עיניי מעיניים כחולות לחומות. לפי הבנתי אסף ביקש להחליף חלקים ממני ולהפוך אותי לאימו; מה שהתחיל כאקט תוקפני התחלף בכמיהה וברצון להיזכר באימא. כך בכל חלק שאסף הוריד" ממני בנינו יחד תמונה של אימא, ואני למדתי עליה דרך עיניו של אסף. עם השלמת דמותה" של אימא פנה אלי אסף ואמר )לאחר עשרה חודשי טיפול(: למה אני ועומר באים לכאן?" כשעניתי: כדי לדבר על אימא, כדי להיזכר באימא", אמר אסף: אם הייתה אימא, לא היית את". כמה צדק... ברגעים אלו אני מבינה בבירור כי אני לא תחליף לאימא, אלא רק דרך להיזכר בה, וכדבריו של אסף אם אימא הייתה בחיים, כלל לא היה צורך בי... המפגשים המשותפים עם הסבתא כאמור, בתום השעות הטיפוליות עם כל אחד מן הילדים, אנו נפגשים לחצי שעה נוספת, למפגש משותף של שני המטפלים, שני הילדים והסבתא. מטרת המפגש לאפשר, באמצעות התיווך שלנו, את הדיבור על החוויה הקשה של הילדים יחד עם סבתא, מתוך חיבור בין שפות תרבויות ורגשות )& Lieberman,Van Horn 2008(. לאסף הסברתי כי הוא יכול להביא במפגש שאלות לסבתא, ובכל פעם אנדריי ואני ביקשנו רשות מן הילדים להביא לפני סבתא דברים שעלו במפגשים הפרטניים. היום, כעבור שנה מתחילת הטיפול, אנדריי ואני חשים כי למפגשים אלו ערך טיפולי רב. חשוב לזכור כי הסבתא חוותה אובדן של בת, נאלצה לעזוב את ארצה ועבודתה 29 נקודת מפגש

30 מפגש מחקרי בגיל שישים, לעבור לארץ חדשה, עם תרבות אחרת ושפה אחרת. אנדריי גור, שליווה את הסבתא, מכיר את התרבות שהיא באה ממנה ואת השפה, ובה בעת הוא גם משולב ומעורה לחלוטין בחברה הישראלית לעובדה זו הייתה חשיבות מכרעת בהצלחת ההדרכה. אם בתחילת הטיפול נמנעה הסבתא מלדבר וטענה שאין מקום להעלות את הכאב כי זה רק מקשה, הרי היום, שנה לאחר תחילת התהליך הטיפולי, הסבתא באה עם שאלות, מבקשת לשמוע מהילדים מה הם מרגישים ואינה מחמיצה אף פגישה טיפולית, שלה או של הבנים. באחד המפגשים המשותפים הראשונים, כחודשיים לאחר תחילת הטיפול, אמר אסף לסבתא שהוא ועומר מוכנים לעבור ביחד א תה לרוסיה, כי הם רואים שהיא בוכה בסתר ויודעים שהיא מתגעגעת. הסבתא, בעודה מנסה לעצור את דמעותיה, אמרה ברוסית, בתרגומו של אנדריי לעברית, שהיא אינה רוצה לחזור לרוסיה, שטוב לה היכן שיהיה לילדים טוב ושהיא בוכה מכיוון שהיא מתגעגעת לאימא - ב תה. עומר רץ לחבק את הסבתא ולא מש ממנה. אלו בדיוק הרגעים שאליהם כיוונו בבניית המפגשים המשותפים. עוד דוגמה היא מפגש שבו העז עומר להעלות את געגועיו לאבא רגש שלסבתא היה קשה מאוד לשמוע עליו ובוודאי לקבלו, אך מרגע שאנחנו, המטפלים, נתנו לגיטימציה לגעגוע לאבא, שגם הוא נעלם, על אף המעשה הנורא שעשה, הייתה הסבתא מסוגלת לשמוע את עומר בשקט, גם אם לא להגיב. בהדרכה ניתן לסבתא הסבר על האמביוולנטיות הקיימת אצל הילדים ביחס לאבא פחד וכעס מן ה'מפלצת' שכך לקחה להם את אימם, אך גם געגועים ושאלות על היעלמותו מחייהם. היום, שנה לאחר האירוע ותחילת הטיפול, הילדים שיפרו מאוד את הרוסית שלהם. הסבתא מחכה למפגשים המשותפים כדי לשמוע מה יש לילדים לומר לה, והמשפחה כבר מצליחה להביע רגשות גם בבית ולא רק בחדר הטיפול. השימוש שאנחנו עושים היום במפגשים המשותפים נועד גם להראות לסבתא את כוחם הרב של אסף ועומר כאחים, למרות המריבות, ולבאר לה את משמעותו של המשחק המשותף שלהם. סיכום שחזור הטראומה אינו תם ונשלם לעולם; מטבע הדברים בכל שלב חדש במחזור החיים ישובו קונפליקטים ואתגרים חדשים ויעלו את הטראומה ויחפשו צד חדש של החוויה. ואולם העבודה העיקרית בשלב השני באה אל קיצה כאשר המטופל משיב לעצמו את ההיסטוריה שלו ומתמלא תקווה מחודשת וכוחות מחודשים למעורבות בחיים... בנקודה זו הנפגע עומד לפני משימות חדשות: שיקום חייו בהווה והגשמת שאיפותיו לעתיד." )הרמן, 1995(. מקורות כך כתבה הרמן )1995( בספרה הידוע טראומה והחלמה". במקרה של אסף ועומר, ילדים כה צעירים שנחשפו לטראומה מתמשכת של אלימות ואיבדו את אימם בזמן שנראה כי האלימות נפסקה, הטראומה מבחינתם אינה אירוע השייך לעבר בלבד אלא סיפור שהפך לחלק אינטגרלי מחייהם בהווה ובעתיד. הסבתא והילדים יצטרכו למצוא את הכוחות לרצות לחיות, לשאוב כוחות מן האהבה שיש להם להציע זה לזה, לשאוף לעתיד שיש בו מקום ללמידה, למשחק, להנאה. בצד אלו תצטרך להיעשות עבודה טיפולית משמעותית על אותם חלקים שהילדים יבקשו לזהות בעצמם כחלקים של אבא התוקפן או של אימא הקורבן. אסף ועומר יצטרכו לענות לעצמם על שאלות רבות הנוגעות לאכזריות ורוע, לחולשה ונטישה, שאלות על טיבו של העולם שאני מוצאת עצמי עסוקה בהן בטיפול באסף. מבחינת אסף ועומר, החיפוש אחר התשובות לשאלות הללו אינו פילוסופי בלבד הוא נוגע בחייהם נגיעה ממשית ויומיומית. לב-ארי, ר' ויאירי, ד' )1996(. אסור להרים ידיים, נשים מוכות בישראל. רמת גן: קשת. הרמן, ג' )1995(. טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד. Gil, E. (2006). Helping abused and traumatized children. The Guilford Press, U.S.A. Lieberman, A.F., & Van Horn, P. (2005). Don't hit my Mommy!: A manual for child-parent psychotherapy for young witnesses of family violence. Washington, D.C.: Zero to Three Press. Lieberman, A.F., & Van Horn, P. (2008). Psychotherapy with infants and young children: Repairing the effects of stress and trauma on early attachment. The Guilford Press, U.S.A. Lieberman, J., Van Horn, P., Compton, N.C., & Ippen, C.,G. (Eds.) (2003). Losing a parent to death in the early years: Guidelines for the treatment of traumatic bereavement in infancy and early childhood. Washington, D.C.: Zero to Three Press. 30 נקודת מפגש

31 מפגש משפטי עו"ד טל ויסמן בן-שחר רצח מתוך רחמים על מי מרחמים בסופו של יום? ב בשעות הלילה נסעה אולגה בוריסוב עם בנה בן הארבע לחוף הים בעיר בת ים, במטרה לשים קץ לחייו. בשעה 1:00 לערך נטלה בוריסוב את בנה הישן ונכנסה עמו לים, בידיעה שכניסה לים בשעה זו עלולה לסכן את חיי שניהם. כשהגיעה אל מים עמוקים החלה לטבוע עד שלא יכלה להחזיק עוד בידו של הילד והוא טבע. בוריסוב התכוונה לשים קץ גם לחייה שלה, אולם לא הצליחה להוציא את תכניתה אל הפועל ויצאה מן המים. הילד נמשה וניסיונות החייאתו כשלו. בוריסוב הסבירה את המעשה שעשתה כניסיון להציל את בנה מחיי בדידות וסבל, כפי שהיא עצמה חשה באותה עת. אולגה בוריסוב סבלה לאורך שנים מבעיות נפשיות רבות שבגינן פנתה לקבל סיוע מגורמים פסיכיאטריים שונים. במשך שמונה השנים האחרונות היו חייה דיכאוניים וסגפניים, מנותקים מן הסביבה, והמצב הוחמר לאחר לידת בנה. בשנת 2007 אובחנה לראשונה מצבה פסיכוטי והיא מסוכנת לעצמה ולזולתה, לא סכנה מיידית. במרס 2008 אושפזה לאחר ניסיון אובדני והסבירה כי הסיבה למעשה הייתה, בין היתר, דאגה לבריאות בנה. באותה תקופה אובחן בנה נקבע שהוא סובל מעיכוב התפתחותי והומלץ לשלבו במסגרת חינוכית מיוחדת. 31 נקודת מפגש

32 מפגש משפטי גורמי הטיפול בבוריסוב המליצו כי היא תהיה נתונה למעקב פסיכיאטרי בקהילה, בשילוב טיפול תרופתי. בוריסוב לא המשיכה במעקב ולא נטלה את תרופותיה כסדרן. במאי 2008, עת שהתה עם בעלה במוסקבה בביקור אצל אמה החולה, נפל הילד מקומה חמישית ואושפז עם חבלות גוף רבות. נפילה זו העצימה אצל בוריסוב את המחשבה כי בנה לא יהיה לעולם מקובל בחברה וכי הוא מסוכן לעצמו. בעקבות מקרה זה חלה הרעה במצבה הנפשי של בוריסוב, היא החלה לצרוך אלכוהול בכמויות גדולות, לצד כדורי שינה ותרופות פסיכיאטריות שנטלה. התביעה הכללית ביקשה להתחשב במצבה המיוחד של האם: בשל הרקע הפסיכיאטרי הידוע של בוריסוב, לא יוחס לה שיקול דעת צלול. הוסכם על הצדדים שטרם העבירה היה יחסה של בוריסוב לבנה תקין, וכי היא עשתה את המיוחס לה בכוונה, גם אם מעוותת, להציל אותו מחיי סבל הצפויים לו עקב מצבו. היה אפשר לשקול את הרשעתה ברצח ולפנות לסעיף של ענישה מופחתת, אולם בנסיבות העניין החליטה הפרקליטות לעשות עמה חסד ולא להטיל בה סטיגמה של רוצחת. בהתחשב בנסיבות המיוחדות שמקצתן תוארו לעיל, במסגרת הסדר טיעון הודתה בוריסוב בהריגת בנה, והתביעה עתרה לשמונה שנות מאסר. בית המשפט המחוזי קבע כי בוריסוב הואשמה והודתה בעובדות קשות אשר אין בינן ובין עבירת הרצח פער של ממש. עם זאת קיבל בית המשפט את עמדת התביעה שביקשה להימנע מהרשעת האם בעבירת רצח וגזר עליה שמונה שנות מאסר בפועל. באפריל 2011 ערערה בוריסוב על גזר הדין לבית המשפט העליון, והטענה המרכזית שהעלתה הייתה שבית המשפט המחוזי לא ייחס משקל ראוי לכישלון המערכת הטיפולית במניעת האירוע. בא כוחה טען כי שנה טרם ביצוע העבירה אושפזה בוריסוב בבית חולים פסיכיאטרי, אולם יכולתה לשמש אם לא נבדקה. לדעתו, הגורמים הטיפוליים נכשלו כשל מערכתי בכל הנוגע לעניינה של בוריסוב, הן מבחינת מצבה הנפשי בעת העבירה והן מבחינת מצבה בתוך המשפחה. השופט רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון, בדק וסקר בפסק דינו את השתלשלות העובדות בטיפולן של הרשויות במצבה הנפשי של בוריסוב ובטיפולן בבעיות ההתפתחות של בנה המנוח. בשולי דבריו כתב: "מבלי להפנות אצבע מאשימה כלל לכיוון כזה או אחר, יתכן שמידע מוזן הדדי בין המטפלים במערערת )בבוריסוב( ובילד עשוי היה בראשונה להביא להדלקת נורית אדומה, אולי להוצאת הילד מחזקתה של המערערת...". בסופו של הדיון דחה בית המשפט העליון את ערעורה של בוריסוב והיא נושאת עונש של שמונה מאסר. התופעה של המתת ילדים בידי הוריהם איננה נדירה, ובדוח שהוגש לכנסת נמסר על שישה מקרים בשנים מקרה זה, כמקרים רבים אחרים, מזכיר ומדגיש את הצורך וההכרח בשיתוף פעולה מרבי בין הרשויות השונות, הגופים המטפלים והגורמים המעורבים במקרה הספציפי. כאנשי מקצוע הפוגשים יום-יום בנפשות הפועלות, חובה עלינו לחשוב ולפעול במרץ למניעת הרצח הבא. 32 נקודת מפגש

33 מפגש מחקרי "לפעמים היא מבקשת לקרוא לי אבא" על סבים וסבות המגדלים את ילדי ב יתם שנרצחה בידי בן-זוגה מאת זהר סהר 1 פתח דבר אלימות כלפי נשים ותוצאותיה הקשות הובילו בעשורים האחרונים לידי הכרה שאי אפשר להניח לבעיה זו כאילו הייתה תופעה פרטית ומשפחתית, ויש לראות בה בעיה חברתית )איזיקוביץ, פישמן, מש וגוסינסקי, 2002(. רצח של נשים בידי בן-זוגן הוא הביטוי החמור ביותר של בעיה חברתית זו. השימוש במונח רצח נשים" )femicide( מבקש לייחד תופעה זו במאפיינים משלה, שכן הרצח נובע מתוך הפוליטיקה של היחסים בין המינים,Campbell(,Sharps,Glass Garcia, ;2007,Bloom &,Laughon.)2007,Soria, & Hurwitz מרבית המחקרים בנושא רצח נשים עוסקים בניסיון לזהות גורמי סיכון לרצח. למרות העיסוק המחקרי הנרחב בבעיות של אלימות כלפי נשים ורצח, וההכרה בהשפעות הקשות של תופעות אלה על הקורבנות המשניים ההשלכות של רצח נשים בידי בן- זוגן על הורי הנרצחות, על ילדיהן ועל הוריהן המגדלים את הנכדים הנותרים לא נחקרו לעומק בארץ ובעולם; הן נדחקו לאורך שנים מהתודעה הציבורית, המחקרית והטיפולית ;2006,Biroscak, Smith, & Post( Wickie, & ;2000,Dolan & Doyle.) ,Marwit מאמר זה עוסק בבעיית רצח נשים בידי בן-זוגן ומתמקד בנקודת מבטם של הורי האישה הנרצחת, המגדלים את ילדי בתם שנרצחה. מטרת המאמר להעלות אל קדמת הבמה אוכלוסייה מוזנחת" זו. סקירת הספרות רצח הוא אירוע דחק טראומטי, בעיקר בעבור בני המשפחה. ממחקרים עולה כי לרצח השלכות שליליות על תחומי חיים שונים של בני המשפחה של קורבן הרצח: האישיים, התפקודיים החברתיים, הזוגיים, הרגשיים והמשפחתיים Baliko(,Tuck & ;2008,Stetson ;2009b,2009a,Miller 2003(. נמצא כי הם חווים תגובות של אובדן טראומטי בשיעור גבוה מאחרים, והם בקבוצת בסיכון לפתח פוסט-טראומה ותגובות אבל מורכבות שבעטיין ממשיכים לחוש מצוקות רגשיות קשות ללא הקלה לאורך שנים,Adams(,Murphy ;2002 Raphael ;2003,Lohan & Johnson &,Wooding.)2004 מקצתם של רגשות אלה קשורים לאופיו הפלילי של האירוע החושף את בני המשפחה לחקירות משטרה, לתהליך משפטי, למעורבות של מערכת בתי הסוהר, מערכת בריאות הנפש ומערכות אחרות וכן לסיקור תקשורתי,Hardesty( &,McFarlane,Campbell.)1998,Rock ;2008,Lewandowski ילדים שאימם או אביהם נרצחו בידי ההורה השני מתמודדים עם טראומת האלימות ואובדן שני ההורים בד בבד עם עזיבת ביתם הפיזי, מעבר לבית מגורים אחר, התמודדות עם הסטיגמה, קונפליקט של נאמנויות ושנים ארוכות של עיסוק משפטי בחייהם. התמודדות מורכבת זו דורשת התייחסות מורכבת של המטפלים בהם Black( &,Kaplan 1988( וטיפול אינטנסיבי בכל שלבי ההתמודדות Wiesel-Lev( &,Samson.)2001 מציאות זו מחייבת סבים וסבות, שלפתע הופכים למטפלים העיקריים בנכדיהם לאחר רצח אימם, להיות עסוקים לאחר האובדן בצורכיהם של הילדים השרויים בטראומה יותר מבעיבוד הטראומה שלהם עצמם. מחקר איכותני בדק הסתגלות של ילדים שאימם נרצחה בידי בן-זוגה ושל מטפליהם העיקריים לאחר הרצח בקרב עשר משפחות )חמישה מהמטפלים העיקריים היו הורי הנרצחת, האחרים היו בני משפחתו של הרוצח או משפחות אומנה(. במחקר נמצא כי לפי תפיסות המטפלים העיקריים, הילדים סובלים לאחר הרצח מבעיות נפשיות, פיזיות, התנהגותיות ולימודיות. רבים מהילדים התמודדו עוד קודם לרצח עם אלימות בבית, מציאות שהוסיפה למורכבות המצב לאחר הרצח,Hardesty(,Campbell,Lewandowski &,McFarlane.) נקודת מפגש

34 מפגש משפטי מחקרים העוסקים בסבים וסבות המגדלים את נכדיהם שלא בעקבות רצח של ההורה מצאו כי קשר ויחסים של קרבה בין הסבים והסבות לנכדים הביאו לידי הסתגלות טובה ותפקוד טוב של הנכדים גם בקרב אותם ילדים שחוו התעללות קשה של הוריהם & Goodman ;2007,Goodman(,Silverman 2001(. אשר למצבם של הסבים והסבות המגדלים את נכדיהם, נמצא כי הם דיווחו על יותר בעיות בריאות מסבים וסבות שלא גידלו נכדים.)2008,Silverstein & Lindsey( המחקרים שעסקו בסבים וסבות המגדלים את נכדיהם לאחר רצח מצאו גם הם כי קבוצה זו חשופה לסכנה של החמרה במצבה הבריאותי, הנפשי והכלכלי עקב הורות מחדש והמחויבות הפתאומית לצורכיהם של הילדים השרויים בטראומה,Armour( 2002(. קושי נוסף הוא הצורך להתמודד עם מאבקים משפטיים הקשורים לנכדים בדרך כלל בשאלת האפוטרופסות, עקב הרצון לגדלם,Kaplan( 1998;.)1998,Spungen בישראל נרצחו בעשור האחרון 147 נשים בידי בן-זוגן. בממוצע נרצחות 14 נשים בשנה, בלא שינוי במגמה לאורך השנים )אלמגור-לוטן, 2010; משטרת ישראל, ) עד לשנת 2001 מי שבן משפחתם נרצח שלא עקב אירוע טרור או ביטחון היה בקבוצה שולית וזנוחה, בלא מעמד, טיפול או זכויות )ינאי, 1993; 2004(. בשנת 2001 התקבל חוק זכויות נפגעי עבירה, חוק שהגדיר לראשונה קבוצה זו נפגעי עבירות המתה". 3 עם זאת, עד סוף שנת 2009, עת התקבלה בממשלת ישראל החלטה המאשרת תכנית סיוע למשפחות נפגעות עבירות המתה בישראל, לא הוכרה קבוצה זו כזכאית לזכויות או להטבות, 4 וגם במסגרת התכנית המאושרת, עדיין נותרו משפחות רבות בלא מענה לצורכיהן. שיטת המחקר המחקר נערך על-פי הפרדיגמה האיכותנית-קונסטרוקטיביסטית, עקב מיעוט הידע המחקרי על אוכלוסייה זו. במסגרת המחקר התקיימו 30 ראיונות עם 25 הורים של 19 נשים שנרצחו 2 ל.א לחימה באלימות נגד נשים, סטטיסטיקת מקרי מוות בעקבות אלימות במשפחה בישראל: מתוך אתר האינטרנט של העמותה / )נתוני 2010, הורד מהאתר ב- 1 בינואר 2011( סעיף 22 בחוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א החלטת ממשלה מספר 936 מיום ראו: htm.des936/11/2009/ נקודת מפגש

35 מפגש מחקרי בידי בן-זוגן מתוכם 11 אבות ו- 14 אימהות. מאמר זה עוסק בתת-קבוצה בקרב המרואיינים אלה אשר להם נכדים מהבת הנרצחת )16 הורים של 12 נשים שנרצחו(. שבע משפחות )11 הורים( קיבלו חזקה על כל הילדים או על אחדים מהילדים, והן מגדלות אותם. חמישה הורים של נשים שנרצחו אינם מגדלים בפועל את הילדים )ארבעה גידלו אותם תקופה מסוימת אך לא יכלו להמשיך, ובמקרה אחד הלכו הילדים מלכתחילה למשפחת הרוצח שהקשר ע מה היה הדוק יותר(. לשבע נשים שנרצחו לא נותרו ילדים או שילדיהן נרצחו גם כן )תשעה הורים(. תוצאות התברר כי השאלה אם נשארו ילדים מהבת שנרצחה ואם הוריה מגדלים אותם הייתה משמעותית מאוד בקרב המרואיינים. ההורים שנשארו להם נכדים ציינו כבר בשלבים מוקדמים של הריאיון שזאת הסיבה לכך שהם ממשיכים לחיות. מדבריהם עולה בבירור שהילדים נותנים להם את הכוח ויוצרים כעין המשכיות לבת שנרצחה. הנכדים מחייבים אותם להמשיך בתפקוד למענם. ניתוח הראיונות העלה כמה תמות מרכזיות הקשורות לילדי הנרצחות ולגידולם. בכמה מהתכנים המעסיקים הורים נמצאו הבדלים בין אלה המגדלים את הנכדים לבין אלה שאינם מגדלים את הנכדים. עם זאת, גם הורים שאינם מגדלים בפועל את הילדים חווים רגשות של אחריות ודאגה לנכדים. במקצת המקרים הם גידלו אותם תקופה מסוימת אבל בעיות שונות )גיל ההורים, מצבם הפיזי, הקושי שלהם לספק את צורכי הילדים( אילצו את רשויות הרווחה לספק לילדים מגורים חלופיים )לעתים אצל גורם אחר בתוך המשפחה ולעתים במסגרות חיצוניות, כגון אומנה או פנימיות(. הקשר השוטף עם הנכדים חשוב להם והם דואגים לשמ ר אותו ככל האפשר. עם זאת, הורים אלה חווים בדרך כלל רגשות אשם על אי יכולתם לגדל את הנכדים ודאגה גדולה לעתידם, בעיקר במצבים שמשפחת הרוצח ממשיכה לקיים ע מם קשר. חזרה לתפקידי הורות בקרב סבים וסבות המגדלים את הנכדים גרם אירוע הרצח שינוי דרמטי באורח החיים מכל הבחינות: חזרה לאחור והתמודדות נפשית, פיזית ורגשית עם גידול ילדים קטנים או מתבגרים שגם הם חוו טראומה קשה ואובדן; שינוי במצב הכלכלי עקב ריבוי הוצאות שלא היו קודם לכן; התמודדות עם תהליך של אפוטרופסות; קשיים פיזיים ועוד. הסבים והסבות ביטאו את תחושותיהם בקשר למשמעות הנכדים עבורם, לעתיד הילדים ולהתמודדותם עם הטראומה לאורך ציר ההתבגרות ובסוגיית הקשר עם האב הרוצח ומשפחתו. הצורך לדאוג פתאום לילדים קטנים או גדולים אילץ אחדים מההורים לשנות את מקום עבודתם או להפסיק לעבוד. כל זה נוסף על הזמן שנדרש במאבקים הרבים בבתי משפט ולגידול בהוצאות הבית והילדים, כבדבריה של מלכה: בהתחלה לא יכולתי לעבוד, היו לנו המון סידורים משפטיים לגבי הילדה... בכלל לא עוזרים לנו בכלום בתחום הזה. היום יש לי יותר כוח להתחיל ולטפל בכל הנושאים הכספיים. הרבה דברים נראה לי שאנחנו לא מקבלים והרבה הוצאות..." 35 נקודת מפגש

36 מפגש מחקרי התמודדות עם גידול נכדים שחוו טראומה ואובדן סוגיה מרכזית היא התמודדות הסבים והסבות עם גידול ילדים שחוו טראומה קשה ומרכזית, נוסף על ההתמודדות עם הטראומה שלהם-עצמם הורים שאיבדו בת. מקצת הילדים היו קטנים מאוד בזמן האירוע וגדלו לתוך מציאות שסבא וסבתא הם המגדלים אותם; אחרים היו גדולים די הצורך להבין את משמעות הרצח, מקצתם אף היו עדים לאירוע ועבור כמה מהם הרצח היה נקודת סיום לאירועי אלימות כלפי האם ולעתים אף כלפיהם מצד האב הרוצח. מדיווחי ההורים עלה כי רוב הילדים מקבלים טיפול פסיכולוגי או עזרה נפשית כלשהי, ואילו רוב ההורים, הזקוקים נואשות להנחיה ולתמיכה בגידול הנכדים ולטיפול בעצמם, אינם מקבלים עזרה זו. גם ההורים המעטים שסיפרו כי יש להם ליווי של איש מקצוע תיארו מצב שהם עומדים רוב הזמן לבדם מול המשימה הקשה והמורכבת של הצורך להכיל את טראומת הילדים ולסייע להם בהתמודדות, נוסף על התמודדות עם הטראומה האישית שלהם ועם פחדים והתלבטויות בקשר לעתידם של הילדים. במקרים שבהם הילדים היו צעירים בזמן הרצח, ולא היה להם זיכרון או ידע לגבי מה שקרה, תיארו ההורים פחדים משאלות שהילדים ישאלו בעתיד, מהאופן שבו יספרו את סיפור הרצח ומההשלכות שיהיו לכך. במקרים שהילדים היו גדולים יותר תיארו ההורים פחדים מהשפעות הטראומה עליהם. התמודדות זו מפגישה אותם כל העת עם הקשיים שלהם והאובדן שלהם. היא קוראת לנו פעם אבא ופעם סבא... לפעמים היא מבקשת רשות לקרוא לי אבא. היא לא מבינה את המשמעות, לא מבינה מה מחכה לה בחיים... זה מאוד קשה, ההתמודדות הזו. זה מאוד כואב לי לחשוב עליה ומה יהיה א תה, מה יהיה כשהיא תתחיל להבין..." ]שמעון[ בלה מספרת: אני יודעת שיש דברים קשים שהילדים לא התמודדו א תם, וזה מדאיג אותי מאוד מה יקרה א תם..." בהמשך היא מדברת על הקושי של הנכדים שאביהם התאבד לאחר שרצח את אימם:...אנחנו אף פעם לא מדברים כביכול אבא שלך עשה כך וכך, אבא שלך לא בסדר'. את יודעת איך הם היו קשובים למילים??? אם היה שמץ של ביקורת, אפילו בטון הדיבור שלנו לגבי האב, הם היו מיד מתקוממים! אז אני ראיתי כמה שזה חשוב להם שלא נדבר על האב בצורה שלילית, ומאוד מקפידים על זה."...אנחנו לא כתבנו על המצבה מה קרה... אני לא רוצה. לא כולם צריכים לדעת וגם... אני לא רוצה שהילד יראה את זה. אני לא רוצה שהילד יראה..." ]אברהם[ בארבע שנים האלה )מאז הרצח(... מי שהכי נפגע זה הילד. הילדה מסתדרת, אני יודעת שקשה לה, אבל היא מסתדרת, היא חזקה יותר. הילד קשה לו... אני מאוד דואגת לו... זה השפיע עליו מאוד." ]דליה[ הקשר עם הרוצח ומשפחתו במקרים שהרוצח )אבי הילדים( נשאר בחיים, עולה שאלת הקשר בינו לבין ילדיו ובין הורי הרוצח לילדים. סוגיית הקשר עם הרוצח מעסיקה את הסבים והסבות בין אם יש קשר כזה בפועל, בינו לבין הילדים או בין משפחתו לבין הילדים, ובין אם אין קשר כזה תמיד קיים החשש מקשר עתידי או מהיום שבו יעלו הנכדים שאלות או רצון לקשר או שהרוצח יעלה רצון לקשר. במחקר, ילדי הנרצחות היו בקשרים שונים עם הרוצח או עם בני משפחתו )הוריו, אחיו(, החל מנתק מוחלט ועד מצבים שבהם הנכדים מבקרים את האב או את הוריו ומשפחתו בקביעות. כאשר יש קשר רציף עם האב או עם משפחתו יש תזכורת מתמדת לנוכחות הרוצח, לזכויותיו ולהיותו בחיים בכלל )כנוכחות המתמדת של הרוצח בחיי ההורים(. בכמה מהמקרים יש גם מאבקי משמורת בין המשפחות, ואלה מוסיפים על קשיי המשפחה והילדים. עם זאת, סוגיית הקשר עם הרוצח או משפחתו נוכחת כל העת גם במשפחות שבהן הילדים אינם רואים את הרוצח ואינם מקיימים קשר ע מו או עם משפחתו. כל ההורים המגדלים את הנכדים דיברו על כך כי בשלב מסוים יעמדו הנכדים בפני השאלה אם יקיימו קשר עם האב. הם ערים לקונפליקט של הילדים: מחד גיסא כעס גדול על האב, ומאידך גיסא היותו של האב ההורה הביולוגי היחיד שנשאר. שאלת הקשר עם הרוצח מעמתת את ההורים הללו עם קושי פנימי נוסף....בוא לא נהיה תמימים. באחד הימים הרי יכול להיות שהיא תרצה לראות את אבא שלה )שתיקה(. אני לא יודע איך אני ארגיש. יהיה לי מאוד קשה..." ]שמעון[ ההחלטה תהיה בידיהם, אבל אני לא זאת שיכולה לשכנע אותם, כמו כל דבר אחר שאני משכנעת ומחנכת אותם, תעשו את זה, כאילו משהו שיהיה לטובתו..." ]רינה[ 36 נקודת מפגש

37 מפגש מחקרי...תראי, גם זה היה מסובך, בהתחלה אנחנו בכלל לא הסכמנו שיהיו פגישות, אבל הם הלכו לבית המשפט והוא קבע שיהיה קשר... לנו מאוד קשה עם זה, גם לראות את הילד כל הזמן עובר ממקום למקום ובכלל... זה קשה, אבל אין לנו מה לעשות, אנחנו היינו צריכים להסכים לכל ההסדר הזה כדי שלא יגידו שאנחנו לא משתפים פעולה ולא יתנו לנו את המשמורת... זה הפחד הכי גדול שלנו... אבל כשהילד הולך לאבא שלו, הוא לא יודע מה הוא עשה... והם גם לא יתנו לו להבין את זה אם הם רוצים את הקשר הזה וזה ממש כואב." ]מונט[ בהמשך דבריה מעלה מונט בעקיפין עוד ממד של היותו של הילד )נכדם( גם בנו של הרוצח והפחד מזהותו של הילד בעתיד:...בכל פעם שהוא הולך לשם ]למשפחת הרוצח[ הם מלמדים אותו שהשם משפחה הוא שלהם. כל פעם שהוא חוזר אני אומרת לו אתה גם X השם שלו של אבא וגם Y השם של אימא. חשוב לי שהוא ידע את זה! אמנם היא לא קבורה על השם של הבעל שלה אלא על השם שלנו. לפי הדת היא הייתה צריכה להיקבר לפי השם של בעלה, אבל היא לא מתה מוות טבעי היא נרצחה, אז היא צריכה לקבל את השם שלנו... אבל אני לא רוצה שהוא יתבלבל..." המאבק המשפטי על משמורת הנכדים יש הורים שתיארו מלחמות על משמורת הנכדים. בגין זה הם נאלצים לעבור משוכות רבות, למשל מבחני הורות ואישיות, מבדקים שעושים אנשי מקצוע, מאבקים משפטיים הכרוכים בהוצאות רבות ועוד. המאבק המשפטי על משמורת הנכדים חשוב להורים, אך הוא דורש משאבים רגשיים גדולים )שוב בתחושת 37 נקודת מפגש

38 מפגש מחקרי השוליות, חוסר הזכויות לעומת זכויות הרוצח, שעדיין יש לו אפוטרופסות ביולוגית(, משאבים כספיים בהוצאות על משפטים, אבחוני מסוגלות הורית )שהם משלמים מכיסם( ועוד. כל התקופה של המאבק המשפטי כלום לא עניין אותנו, רק שהילדה תהיה אצלנו... זאת הייתה תקופה נוראית, לא מספיק מה שעברנו אבל היינו צריכים להיות כל הזמן בבתי משפט והכול..." ]אבי[ יצחק מדבר בכעס על זכויות הרוצח בקשר לאפוטרופסות ביולוגית: כל הרעיון שהאבא לא מוכן לוותר על האפוטרופסות שלו... במצב היום הוא לא ראה אותם מאז. לנו יש אפוטרופסות, אבל הוא לא מוותר על הזכות שלו. ועד שלא ישנו את החוק המטומטם הזה של האפוטרופסות הביולוגית, שאדם שרצח את אישתו שלא תהיה לו הזכות הביולוגית הזאת, באותו רגע הוא שבר את כל המוסכמות החברתיות להיות אבא נורמלי". אפשר לראות כי לשינוי בחייהם של הורים המגדלים את הנכדים יש השלכות על המערכות השונות. מצד אחד הוא נותן משמעות לחיי ההורים, הוא מעודד התעסקות עם הקיים, המלא, ופחות עם החסר והלא קיים. ועם זאת הוא כרוך בקשיים רגשיים, בהוצאות כספיות גדולות, בעיסוק בתהליכים משפטיים ובמשמורות, וכל אלה משפיעים על כל בני המשפחה. דיון המאמר הנוכחי העלה ממצאים חשובים הנוגעים לילדי נשים שנרצחו הגדלים אצל הורי הנרצחת, הן על הקשיים שחווים הילדים עצמם והן על הקשיים שחווים המגדלים אותם לאחר הרצח. ידוע כי ילדים החווים אלימות במשפחה נתונים בסיכון גדול לפתח פוסט-טראומה, בעיות הסתגלת, בעיות התפתחות, בעיות רגשיות ועוד.)2008,Evans, Davies, & DiLillo( בעקבות הרצח נמצא כי ילדים אלה חשופים לקשיים הנובעים הן מהחיים בעבר, בעצם החשיפה לאלימות במשפחה, והן מהטראומה שברצח עצמו, מהאובדן הפתאומי של שני ההורים, מהתמודדות עם הקשר עם האב הרוצח, מהתמודדות עם סטיגמה הקשורה להיותם ילדים של רוצח ועוד,McFarlane,Campbell,Hardesty(,Kaplan ;2008,Lewandowski & 1998(. ממצאים חשובים אלה, וגם עדותה של לוין-אינגר )לוין-אינגר, 2009(, פקידת סעד מחוזית המציינת כי מצבם הרגשי והפיזי של הילדים לא זכה ואינו זוכה להכרה ולמענים מספיקים בישראל כל אלה מחייבים לתת את הדעת על נושא זה: להרחיב את הידע ובעיקר לפתח מדיניות ומענים טיפוליים הן לילדים והן לסבים ולסבות המגדלים אותם. חשוב להציע ליווי סדיר והדרכה הורית כדי לסייע להם להתמודד עם הקשיים הנוספים בגידול הילדים ולהתחשב בסוגיות המיוחדות הכרוכות בכך. ראוי להתחשב גם בכך שרבים מההורים המגדלים את הנכדים משקיעים בכך הרבה, והם אינם מעבדים את תחושותיהם הקשורות לאובדן הבת. בקרב הורים אלה ראוי לאפשר, נוסף על ההדרכה ההורית, סיוע בהתמודדות עם האובדן של הבת, האבל והטראומה. 1 מאמר זה מבוסס על קטע מתוך עבודת דוקטורט העוסקת בהרחבה בהורים של נשים שנרצחו: "ביום שהוא רצח אותה הוא בעצם רצח גם אותי" להיות הורים שבתם נרצחה על ידי בן זוגה: אבל, טראומה והתמודדות. 38 נקודת מפגש

39 מפגש מחקרי מקורות איזיקוביץ, צ', פישמן, ג', מש, ג' וגוסינסקי, ר' )2002(. היקף ומאפיינים לתופעת האלימות כלפי נשים וילדים ונוער בסיכון. אוניברסיטת חיפה: מרכז מינרווה לחקר הנוער. אלמגור-לוטן, א' )2010(. אלימות נגד נשים ריכוז נתונים לשנת ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע. ינאי, א' )1993(. הסיוע לאזרחים נפגעי פעולות איבה. בטחון סוציאלי, , ינאי, א' )2004(. מעמדם וזכויותיהם של נפגעי פשיעה אלימה בגרמניה. בטחון סוציאלי, , לוין-אינגר, ר' )2009(. הקרבנות השקטים יתומים כתוצאה מאלימות במשפחה, ההתמודדות השקטה והכואבת של היתומים והמטפלים בהם. מאמר במסגרת התכנית חוכמת המעשה בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה. משטרת ישראל )2009(. השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל ירושלים: הוצאת משטרת-ישראל, אג ת, מחלקת אסטרטגיה, מדור מחקר אסטרטגי וסטטיסטיקה. Adams, D.W. (2002). The consequences of sudden traumatic death: The vulnerability of bereaved children and adolescents and ways professionals can help. In G.R. Cox, R. A. Bendiksen, & R.G. Stevenson (Eds.), Complicated grief and bereavement (pp ). NY: Baywood Publishing, Amityville. Armour, M.P. (2002). Journey of family members of homicide victims: A qualitative study of their post homicide experience. American Journal of Orthopsychiatry, 72, Baliko, B., & Tuck, I. (2008). Perceptions of survivors of loss by homicide. Journal of Psychosocial Nursing, 46, Biroscak, B.J., Smith, P.K., & Post, L.A. (2006). A practical approach to public health surveillance of violent deaths related to intimate partner relationships. Public Health Report, 121, Black, D., & Kaplan, T. (1988). Father Kills Mother. British Journal of Psychiatry, 153, Campbell, J.C., Glass, N., Sharps, P.W., Laughon, K., & Bloom, T. (2007). Intimate partner homicide: Review and implications of research and policy. Trauma, Violence & Abuse, 8, Dolan, M., & Doyle, M. (2000). Violence risk prediction: Clinical and actual measures and the role of the psychotherapy checklist. British Journal of Psychiatry, 177, Evans, S.E, Davies, C., & DiLillo, D. (2008). Exposure to domestic violence: A meta-analysis of child and adolescent outcomes. Aggression and Violent Behavior, 13, נקודת מפגש

40 מפגש מחקרי Garcia, L., Soria, C., & Hurwitz, C. (2007). Homicides and intimate partner violence: A literature review. Trauma, Violence & Abuse, 8, Goodman, C.C. (2007). Intergenerational triads in skipped-generation grandfamilies. International Journal of Aging & Human Development, 65, Goodman, C.C., & Silverman, M. (2001). Grandmothers who parent their grandchildren: An exploratory study of close relations across three generations. Journal of Family Issues, 22, Hardesty, J.L., Campbell, J.C., McFarlane., J.M., & Lewandowski, L.A (2008). How children and their caregivers adjust after intimate partner femicide. Journal of Family Issues, 29, Kaplan, T. (1998). Marital conflict by proxy after father kills mother: The family therapist as an expert witness in court. Family Process, 37, Lev-Wiesel, R., & Samson, T. (2001). Long-term effects of maternal death through paternal homicide from family of origin drawings. The Art of Psychotherapy, 28, Lindsey, B.A., & Silverstein, M. (2008). Preventive health behaviors among grandmothers raising grandchildren. The Journals of Gerontology, 63, Miller, L. (2009a). Family survivors of homicide: I. Symptoms, syndromes, and reaction patterns. The American Journal of Family Therapy, 37, Miller, L. (2009b). Family survivors of homicide: II. Practical therapeutic strategies. The American Journal of Family Therapy, 37, Murphy, S., Johnson, C., & Lohan, J. (2003). Finding meaning in a child's violent death: A five-year prospective analysis of parent's personal narratives and empirical data. Death Studies, 27, Raphael, B., & Wooding, S. (2004). Early mental health interventions for traumatic loss in adults. In B.T. Litz (Ed.), Early intervention for trauma and traumatic loss (pp ). New York: Guilford Press. Rock, P. (1998). After homicide: Practical and political responses to bereavement. Oxford: Clarendon Press. Spungen, D. (1998). Homicide: The hidden victims A guide for professionals. CA: Sage. Stetson, B. (2003). Living victims, stolen lives: Parents of murdered children speak to America. NY: Baywood Publishing Company. Wickie, S.K., & Marwit, S.J. ( ). Assumptive world views and the grief reactions of parents of murdered children. Omega, 42, נקודת מפגש

41 מפגש מחקרי הכשרתם של רופאי ילדים בסוגיות הקשורות לילדים נפגעי הזנחה והתעללות פרופ' רמי בנבנישתי ומירב ידוב איתור ילדים נפגעים, הטיפול בהם והדיווח עליהם לגורמים המתאימים בקהילה )פקידי סעד או משטרה( אלה תפקידים חשובים ביותר של אנשי המקצוע העובדים במערכת הבריאות. מערכת זו היא מערכת ציבורית אוניברסלית הפוגשת ילדים ברצף התפתחותם מלידה ועד בגרות, המערכת היחידה שיש לה הרשאה חברתית וחוקית לבצע בדיקות גופניות, התפתחותיות ונפשיות, וזה מקור אחריותה לאיתור ילדים נפגעים ולטיפול בהם. לפיכך לרופאים בכלל ולרופאי הילדים בפרט יש תפקיד חשוב ומכריע באיתורם של ילדים נפגעי התעללות והזנחה, בזיהוים ובטיפול בהם. למחקר זה היו שתי מטרות עיקריות: האחת לבחון עד כמה נחשפו רופאי הילדים במהלך עבודתם למקרים של חשד לפגיעה בילדים, באיזו מידה הם דיווחו על חשד זה ולמי, ומה עמדותיהם המקצועיות כלפי דיווח; השנייה לבחון איזו הכשרה קיבלו הרופאים בתחום זה ולבדוק מה צורכי ההכשרה שלהם לעתיד. מחקר זה בדק מדגם אקראי בקרב 393 רופאי ילדים. ממצאי המחקר הראו כי זיהוי החשד לפגיעה בילדים אינו תופעה נדירה. למעשה, כשליש מהרופאים דיווחו כי היו מעורבים ביותר מעשרה מקרים מסוג זה בשנה האחרונה, ורק 6.5% מהרופאים דיווחו כי לא היה להם אף מקרה כזה. יתרה מזו: שיעור גבוה מאוד של רופאים )יותר מ- 80% ( דיווחו כי השתתפו בדיון מקצועי בנושא זה, ורבע מהרופאים ציינו כי השתתפו ביותר מעשרה דיונים במקרים של חשד לפגיעה בשנה האחרונה. מהממצאים עולה כי ישנה קבוצת רופאים, כרבע מהם, שבעבודתם נחשפו למספר רב של מקרי פגיעה, ואחרים ציינו כי מידת חשיפתם למקרי פגיעה הייתה נמוכה בשיעור ניכר. סביר להניח כי מקורה של מידת החשיפה למקרים מסוג זה בניסיון מקצועי הנובע הן מעניין אישי של הרופא בתחום זה והן מעבודה בסביבות עבודה שונות, שמקצתן חושפות את הרופא ליותר מקרים של חשד לפגיעה או התעללות. דיווח לגורמי רווחה ממצאי המחקר הראו כי רוב רופאי הילדים דיווחו לשירותי הרווחה על מקרה אחד לפחות של פגיעה ויותר מרבע מהרופאים דיווחו על יותר מעשרה מקרים. שיעור המדווחים למשטרה היה נמוך במידה ניכרת רק 29% דיווחו פעם אחת לפחות, ורק 4.5% דיווחו על יותר מעשרה מקרים למשטרה. עם זאת, נמצאו רופאים מעטים )5%( שחשדו כי הילד נפגע ולא דיווחו על כך לרשויות. הערכות על תוצאות חיוביות ושליליות של הדיווח ממצאי המחקר הקשורים להערכות על תוצאות חיוביות ושליליות של הדיווח הראו כי רוב הרופאים הביעו עמדות חיוביות בקשר לתוצאות הדיווח. מרביתם ראו בדיווח דבר חיוני המביא לידי שיפור ממשי במצב הילד ומביא לידי מניעת פגיעה בילדים אחרים במשפחה. רק כ- 5% חשבו שהדיווח מיותר, וכ- 7% חשבו שהדיווח אינו עוזר לילד כיוון שממילא אי אפשר לעזור במקרים כאלו. חלקו השני של המחקר התמקד, כאמור, בהכשרה של רופאי הילדים ובצרכים שלהם בתחום זה. א פיינו את ההכשרה שהרופאים קיבלו וביקשנו לזהות צרכים של הכשרה בהמשך. נראה שרוב הרופאים רואים בהכשרה שקיבלו במהלך הלימודים הבסיסיים בלימודי הרפואה באוניברסיטה הכשרה מינימלית. עם זאת, שיעור ניכר מהרופאים קיבלו הכשרה נוספת בשנים שעברו מאז לימודיהם. כשליש מהרופאים דיווחו שקיבלו הכשרה מעמיקה בנושא 41 נקודת מפגש

42 מפגש מחקרי זה, ורק ל- 13% אין הכשרה כלשהי או שהיא מינימלית. למרות ההכשרה שיש לרבים מהרופאים, רובם זיהו צורך בהכשרה נוספת בתחומים רבים. מקצת הצרכים הבולטים היו מיומנויות הקשורות להתמודדות עם הורים ולשיחה עם ילדים. נראה כי כדי לחזק מיומנויות אלו יש צורך ליצור אפשרויות לתרגול ולסימולציה ויש צורך במשוב. עלה גם צורך בהכשרה המשלבת אנשי מקצוע אחרים העוסקים בתחום של הפגיעה בילדים, כגון אנשי משפט וחוקרי ילדים, כדי ליצור שיתופי פעולה שיסייעו בעבודה המורכבת הכרוכה בטיפול בילדים נפגעים. אנשי המקצוע נתקלים לא אחת בקשיים בשיתוף פעולה עם גורמי מקצוע שונים ובקבלת מידע מהם. משום כך יש לראות במפגשי ההדרכה המשותפים הזדמנות להיכרות הדדית של גופי המקצוע השונים וללמידה משותפת. מן הראוי למצוא מסגרות הדרכה שישלבו אנשי מקצוע מכמה תחומים שילמדו יחד זה מזה וזה על זה. עקב השונות הרבה בניסיון המקצועי של רופאים ובסביבות עבודה, יש צורך לבנות תכניות הדרכה שונות. מצאנו שיש שיעור ניכר של רופאים שלהם התנסויות רבות בזיהוי ילדים, בחשד ובדיווח עליהם, לעומת קבוצה אחרת שניסיונה והכשרתה מועטים. מצאנו מתאם מובהק בין סך צורכי ההכשרה ובין הניסיון של הרופאים בנושא הפגיעה בילדים, כלומר לרופאים שהיו בעלי פחות ניסיון היו יותר צורכי הכשרה, והרופאים שלהם הייתה פחות הכשרה מוקדמת בתחום זה ציינו יותר צורכי הכשרה )אם כי גם המנוסים העלו צרכים להכשרה(. שונות זו בקרב הרופאים חשובה, משום שהיא מלמדת שיש לזהות יעדים שונים להתערבות ולהדרכה, על-פי הקבוצה שרופא הילדים משתייך אליה. כפי שעולה גם מהחלקים האחרים בשאלון, יש קשר עקבי בין עומק הניסיון שיש לרופא לבין עמדותיו וצרכיו. המחקר הנוכחי אינו מאפשר לזהות את המאפיינים הבולטים של רופאים או של קריירות מקצועיות החושפות את רופאי הילדים בשיעור דיפרנציאלי למקרים של פגיעה. לפיכך מן הראוי להמשיך ולבחון סוגיה זו, כדי לפלח את קבוצת רופאי הילדים בדרכים שיאפשרו לעצב עבור כל קבוצה התערבויות הדרכה מתאימות. כבר בשלב זה ברור שחשוב לזהות רופאי ילדים שלהם הכשרה מעטה מאוד בתחום זה, ושייתכן שעקב אופיו של מקום עבודתם הם אינם נחשפים למקרים של פגיעה בילדים )או שבמקומות אלו אין מודעות לתופעה זו ולכן הם אינם מזהים אותה(, ולקדם את ההכשרה הבסיסית שלהם. חשוב גם לאתר אנשי מקצוע בעלי רקע עמוק יותר בתחום זה ולבחון את האפשרות לקדם כמה ממיומנויותיהם הלא-רפואיות, כאלה העשויות להשפיע על מידת האפקטיביות שלהם בדיבוב ילדים ובעבודה עם הורים הנסערים מהחשד שמא פגעו בילדם. סיכום מתגובות רופאי הילדים בסוגיות של זיהוי ודיווח מתקבלת תמונה מעודדת. נראה שרופאי הילדים ערים לצורך בדיווח; הם מדווחים גם אם עלול להיות לדיווח זה מחיר", ורובם מביעים עמדות חיוביות כלפי תוצאות הדיווח. בעניין ההכשרה, נראה כי יש צרכים רבים ושונים בלמידה ובהתפתחות בתחום זה. עומק ההתנסויות השונות של הרופאים הפועלים בשטח מחייב פתרונות הדרכה דיפרנציאליים, בהם כאלה שידגישו את האופי הבין-תחומי של עבודה במקרים של פגיעה בילדים וכאלה שידגישו את המיומנויות הבין- אישיות הלא-רפואיות של רופאים אלו. 42 נקודת מפגש

43 מפגש ספרותי קידום שיתוף הפעולה והתיאום בין שירותים בתחום הגנת הילד רחל סבו-לאל, ד"ר טל ארזי 1. מבוא בעקבות מקרי רצח של ילדים במשפחה הוקמה ב ועדה מקצועית בין- משרדית שעסקה בנושא של איתור ילדים בסכנה ובחנה את הדרכים לקדם שיתוף פעולה בין גורמי מקצוע בתחום הגנת הילד. הוועדה הסתמכה במסקנותיה, בין השאר, על הידע הקיים בעולם על אסטרטגיות לקידום שיתוף הפעולה והתיאום הבין-מקצועי והבין-ארגוני. בסקירה זו יוצגו עיקרי הידע שהוועדה השתמשה בהם. שיתוף פעולה מתואר על-ידי חוקרים בדרכים שונות. יש הרואים את שיתוף הפעולה בין ארגונים על רצף של מידת האינטנסיביות והפורמליות במערכת היחסים שבין הארגונים,Cigler( 2001; Mattessich, ;1996,Himmelman ;2001,Murray-Close, & Monsey,Sandfort & Milward.)2008 הרצף נע בין שיתוף פעולה )cooperation( שהוא לא פורמלי ומבוסס על יחסים בין-אישיים, לבין אינטגרציה מצב שבו שני ארגונים או יותר עובדים יחד כארגון אחד ומספקים שירותים חדשים ללקוחותיהם המשותפים. בין שני הקצוות אפשר למצוא תיאום )coordination( ארגונים המתאמים את פעולותיהם למרות היותם עצמאיים, ושיתוף )collaboration( ארגונים החולקים משאבים, סמכויות ותגמולים. 2. חשיבות השיתוף במידע, התיאום ושיתוף הפעולה בין שירותים חוקרים ואנשי מקצוע רבים Daro( Provan, ;2002,& Donnelly Walsh, ;2002,Milward, & Isett ;1999,Brebeck, & Howard,Zellman & Fair ;2009,Wulczyn 2002( הכירו בחשיבות שיתוף הפעולה והתיאום בין הגורמים הבאים במגע עם ילדים ובני משפחותיהם. הם הצביעו על כך שהשיתוף במידע ותיאום הטיפול בין אנשי מקצוע הרואים לעתים רק מקצת ההיבטים בחייו של הילד ומשפחתו הם גורמים חשובים באיתור מוקדם, במניעת נפילה בין הכיסאות", במניעת התערבויות סותרות אצל הילד או המשפחה, וכן במניעת הישנותה והסלמתה של הפגיעה בילד ובילדים אחרים במשפחה. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות ובחנו את השפעת שיתוף הפעולה בין שירותים התקשו, בשל מגבלות מתודולוגיות ואחרות, לאשש אמפירית את הטענה שהשיתוף והתיאום אכן השיגו תוצאות טובות יותר לילדים ולמשפחות al(,.o'brien et 2009 White;,Brown &.)2006 עם זאת, חקירת מקרים חמורים של פגיעה בילדים ורצח ילדים בארצות שונות, כגון אנגליה, סקוטלנד וארצות הברית, מצביעה בין השאר על כשלים בשיתוף פעולה ובהעברת מידע בין שירותים המטפלים בילדים, ומספקת תמיכה בגישה הרווחת הרואה חשיבות בשיתוף הפעולה בין השירותים Dubowitz( ;2005,Fox ;2005,& Gutterman,Reder & Duncan ;2009,Laming.) חסמים בשיתוף פעולה בין אנשי מקצוע הספרות המקצועית העוסקת בניתוח שיתוף פעולה בין שירותים המטפלים בילדים מצביעה על ארבעה סוגים עיקריים של קשיים בקידום שיתוף הפעולה: קשיים הקשורים לתרבות המקצועית ולתרבות הארגונית. לאנשי מקצוע שונים יש מערכות שונות של ערכים, טרמינולוגיה מקצועית ועקרונות עבודה, ושונ ות זו מקשה עליהם את השיתוף White(,Brown & ;2006,Burt, Resnick, & Matheson Rayth- ;2005,Munro ;1992 Walsh et ;2005,Farley & Stevens.)1999,.al קשיים הקשורים לחוסר ידע ומידע. אנשי המקצוע אינם בקיאים די הצורך בזיהוי סימנים להיותו של הילד חשוף לפגיעה או נתון במצוקה קשה, ולרבים מהם חסר מידע חיוני על מערכות השירותים הקיימות, על בעלי התפקידים וסמכויותיהם, על דרכי 43 נקודת מפגש

44 מפגש משפטי על משאבים ולעתים גם מחוסר כבוד כלפי המומחיות של האחר )ארזי, טרם פורסם;,Brown & White ;2006 Rayth-Farley & ;2005,Munro.)1999,.Walsh et al ;2005,Stevens ההפניה לשירותים ועל מגבלותיהם. חוסר זה במידע יוצר מתחים והתנגשויות בין מערכות השירותים על רקע ציפיות לא תואמות )ארזי, טרם פורסם(. קשיים מנהליים. קשיים אלה כוללים אי-ודאות כלכלית ומחסור במשאבים, דרכי תקצוב שונות של ארגונים והיעדר תשתית טכנולוגית ועזרים מסייעים לתקשורת בין השירותים השונים )ארזי, טרם פורסם;,.Burt et al ;1992.)2006,Brown & White קשיים במישור הפוליטי. קשיים אלה כוללים מאבקי כוח בין ארגונים בעלי סטטוס שונה המטפלים בילדים ובמשפחות. כידוע, יחסים בין- ארגוניים מושפעים מטריטוריאליות, מעניינים של מעמד וכוח, מתחרות 4. חסמים בשיתוף במידע בין אנשי מקצוע אחד הרכיבים החשובים בשיתוף פעולה בין אנשי מקצוע הוא השיתוף במידע. חוקרים שונים מצביעים על החסמים הנוגעים לשיתוף במידע בין אנשי מקצוע: בעיות באיסוף מידע. בעיות הקשורות למיומנויות הנדרשות באיסוף המידע על רקע רגישות מידע שעצם איסופו עלול לעורר חרדה אצל ההורה או הילד Self- ;2004,Payne ;2005,Munro(.)2008,Brown & Whitaker בעייתיות בהעברת מידע )בעיות של תקשורת(. התקשורת בין אנשי מקצוע מושפעת מאופי היחסים הבין-ארגוניים ומהפרשנות הניתנת למידע. פרשנות המידע תלויה בגוף הידע, בניסיונו המקצועי של איש המקצוע, בתפיסת עולמו ובערכיו. כל אלה עלולים להביא לידי אי-הסכמה על אפיון הבעיות וחומרתן. לעתים המידע הנחוץ קיים, אולם איש לא חיבר את פרטיו ליצירת תמונה נכונה בזמן הנכון,Munro( Self-Brown & ;2004,Payne ;2005.)2008,Whitaker חובת הסודיות. חובה זו חלה על מקצת אנשי המקצוע מתוקף חוקים, תקנות, הנחיות פנימיות וקודים של אתיקה מקצועית. חובת הסודיות, שמטרתה להגן על האוטונומיה של המשפחה ועל צנעת הפרט, עלולה לעתים להתנגש עם הצורך להגן על הילד או להסדיר את הטיפול בו באמצעות מסירת מידע לגורם אחר )שניט, 2001(. 44 נקודת מפגש

45 מפגש ספרותי 5. אסטרטגיות לקידום שיתוף הפעולה חוקרים הציעו אסטרטגיות שונות כדי להתגבר על הקשיים ולאפשר שיתוף פעולה יעיל al(,.burt et ;2003,Cameron & Lart ;1992 Daro ;2003,Crouch & Johnson Johnson, ;2002,& Donnelly,Wistow, Rockwell, & Hardy ;1997,Laudan & Olson ;2003,Wulczyn ;1999,.Walsh et al,)2002,zellman & Fair ;2009 ואלה האסטרטגיות המרכזיות ששימשו במדינות במערב: הגדרה אחידה של ילדים בסכנה". כדי לאפשר שיתוף בין מערכות המטפלות בילדים נחוצה הגדרה אחידה המוסכמת על הארגונים ועל אנשי המקצוע הפועלים בהם. במדינות שונות התגבשה ההבנה שכל עוד המערכות מגדירות ילדים בסכנה" בצורות שונות, אנשי המקצוע יתקשו לפעול על-פי הנהלים הנוגעים לילדים אלה. מסגרת חוקית המסדירה את השיתוף במידע ואת שיתוף הפעולה הבין- מקצועי. במקומות שונים בעולם נחקק חוק המחייב את אנשי המקצוע לדווח על מקרים של עבירה מסוג התעללות או הזנחה )דוח הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, 2006(. מעבר לכך, הסדרים חוקיים עוסקים בתנאים ובהרשאות לשיתוף במידע גם כאשר לא מדובר בדיווח על עבירה או במקרים שלא התבסס בהם חשד סביר. באנגליה, שבה אין חובת דיווח, נחקק ב חוק הילדים Act(,The Children's 2004(. החוק קבע את חובת העברת המידע בין אנשי המקצוע במקרים שבהם אי-העברתו עלולה להביא לידי כך שילד או נער יסבול מהתעללות או הזנחה. באופן זה הסדיר המחוקק האנגלי את השיתוף במידע והדגיש את חשיבות העבודה המשותפת של המערכות השונות. נהלים והנחיות לשיתוף פעולה בין אנשי מקצוע. במדינות שונות יש נהלים והנחיות לשיתוף פעולה. המערכות השונות פועלות על-פי הנחיות אחידות, ברורות ומפורטות בדבר המהלכים הנדרשים בנסיבות המעוררות את הצורך בבדיקה מעמיקה או בהתערבות. אנשי המקצוע יודעים את המצופה מהם ואת ההסדרים לתיאום בין- מערכתי Government(,HM ;2006 London Safeguarding Children.)2007,Board כלי אחיד לזיהוי ואיתור של ילדים בסכנה. ישנם מקומות שבהם משתמשים בכלי אחיד ומוסכם, המשותף למערכות השונות )חינוך, בריאות, רווחה(, והוא מאפשר הערכה ראשונית של מצב הילד וצרכיו במסגרת תהליך ההערכה הרגיל המתבצע באותה מערכת. כלי אחיד מקל את השיתוף במידע, והוא משמש בסיס להערכה הראשונית שתועבר למערכת הרווחה על אודות ילדים שיש חשש שהתעללו בהם או שהוזנחו. באנגליה פותח ב כלי להערכת צורכי הילד המשמש את כל אנשי המקצוע העובדים עם ילדים, נוסף על הכלים הקיימים במערכת שהם עובדים בה. מקצת אנשי המקצוע טוענים כי הכלי ארוך ומסורבל ולא ברור עד כמה משתמשים בו Common( ;2007,Assessment Framework.)2006,HM Government מינוי נאמנים להגנה על ילדים. באנגליה מחויבים כל הארגונים העובדים עם ילדים לייעד איש צוות בכיר אחד, מומחה, לטיפול בסוגיות הקשורות להגנת הילד. איש צוות זה אחראי למתן ייעוץ לאנשי המקצוע, להסדרת הפעילות בארגונים, להתרעה על ליקויים מערכתיים ולייצוג הארגון בוועדות בין-ארגוניות העוסקת בהגנת הילד )מאיירס ג'וינט מכון ברוקדייל, 2009(. שימוש במערכות מידע ממוחשבות. יש מדינות שפותחו בהן מערכות ממוחשבות לשיתוף מידע בין גופים המטפלים בילדים. מטרת המערכות הללו לאפשר לכל גורם המטפל בילדים ורואה סיבה לדאגה" לציין זאת ב"תיק" הילד. לדוגמה, באנגליה פותחה מערכת לשיתוף במידע על ילדים בין כל גורמי הרווחה המטפלים בילדים,Payne( 2004(; בצפון קרוליינה פותחה מערכת שהיא מאגר ארצי על אודות משפחות והיא משמשת את השירותים השונים Zolotor, McAdams Motsinger,(.)2005,Ruyan, & Sanford יש חוקרים )& Self-Brown ;2004,Payne 2008,Whitaker,Munro; 2005( המציינים את יתרונותיה של מערכת ממחושבת בשיתוף במידע: זמינות ונגישות לכל אנשי המקצוע, מהירות העברת המידע, יעילות באיסוף המידע, ריכוז המידע במקום אחד, נוחות בשליפת המידע ובתיעודו. לצד היתרונות הם מצביעים גם על הבעיות הכרוכות במאגרי מידע משותפים ממוחשבים: א. במאגר מידע שאמור להיות נגיש לאנשי מקצוע רבים עלול להיעשות גם שימוש לא ראוי, ויש גם חשש מפני פריצה של גורמים מסוכנים )למשל פדופילים( למערכת. סכנה זו מחייבת הגדרה ברורה של הרשאות להזנת 45 נקודת מפגש

46 מפגש משפטי המידע המצטבר, לעיון בו ולשליפתו. ב. יש חשש מהזנת מידע שגוי או לא מבוסס שעלול לפגוע במשפחה. ועדות ברמה המקומית לתיאום ההגנה על ילדים. ועדות כאלה קיימות, למשל, באנגליה Government(,HM.)2006 מדובר בוועדות שהוקמו על-פי החוק כדי לעודד ולבסס שיתוף פעולה בין אנשי מקצוע. ועדות אלה אחראיות להטמעת ההנחיות והנהלים הנקבעים ברמה הארצית, לבחינה שוטפת של הנהלים ולעדכונם, לפיקוח על תהליך ההטמעה והיישום של הנהלים ולמתן הכשרה לאנשי המקצוע השונים. הוועדות משמשות גם מסגרות להתייעצות וקבלת החלטות במקרים מורכבים וסבוכים. בדיקת מקרי פגיעה קשים ומקרי מוות של ילדים. במדינות רבות בעולם מופעלים צוותי חקירה לבדיקת מקרי מוות של ילדים, כדי לזהות את הגורמים למות הילדים ולאתר את הכשלים בזיהוי, באיתור הילדים ובטיפול בהם. הבדיקות הללו אינן חקירות במובן הפלילי )חיפוש אשמים(, אלא הן אמצעי לשיפור ההגנה על ילדים ולמניעת כשלים עתידיים. בארצות הברית פועלים צוותים כאלה ב- 49 מדינות. באנגליה זהו תפקידה של הוועדה המקומית לתיאום ההגנה על הילד Child( National Center for Onwuachi- ;2007,Death Review Saunders, Forjuoh, West, & Rimsza, Schackner, ;1999,Brooks Zolotor ;2002,Bowen, & Marshall.)2005,.et al הכשרות בין-מקצועיות. במדינות שונות מתקיימות הכשרות משותפות לאנשי מקצוע שונים המטפלים בילדים, במטרה לשפר את מיומנויותיהם באיתור וזיהוי ילדים בסכנה ולשפר את דרכי עבודתם בכל הנוגע לשיתוף במידע ולתיאום בין-ארגוני. ההכשרות המשותפות מזמנות את ההיכרות הבין-אישית המאפשרת שינוי בעמדות ובתפיסות שגויות בקשר לאופי העבודה של הגורמים השונים, וכן היכרות עם השפה והטרמינולוגיה של כל אחת מהדיסציפלינות המעורבות Common( Core of Skills and Knowledge,for the Children's Workforce.) סיכום הוועדה המקצועית הבין-משרדית לאיתור קטינים נפגעי התעללות הכירה בחשיבות שיתוף הפעולה והתיאום בין הגורמים המטפלים בילדים באיתור ילדים בסכנה ובטיפול בהם. הוועדה אימצה כמה מהאסטרטגיות שהוצגו לעיל כדי להתגבר על החסמים בשיתוף פעולה: אימוץ הגדרה מוסכמת של הבעיה ושל האוכלוסייה הרלוונטית, חקיקה המסדירה את הטיפול במידע רגיש ואת התנאים להעברת המידע, גיבוש הנחיות ונהלים ברורים לדרכי העבודה הבין-מקצועית והסדרת הפיקוח על מימושם, פיתוח והטמעה של כלים אחידים לאיתור והערכת המסוכנות, מינוי אנשי מקצוע ייעודיים בכל ארגון להגנה על ילדים, שימוש במאגרי מידע משותפים וממוחשבים, מינוי ועדות תיאום מקומיות והכשרות מקצועיות ובין-מקצועיות לאיתור ילדים בסכנה ולטיפול בהם. ממשלת ישראל קיבלה את המלצות הוועדה וקיבלה עליה לקדם את יישומן. 46 נקודת מפגש

47 משפטי ספרותי מפגש מקורות ארזי, ט' )טרם פורסם(. תדריך לתכנית הממשקים הבין-משרדיים לילדים בסיכון. ירושלים: משרד הבריאות ואשלים, אשלים. דוח הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, בראשות הפרופ' הלל שמיד )2006(. הוגש לראש ממשלת ישראל מר אריאל שרון ולשר הרווחה מר אברהם רביץ. מדינת ישראל. מאיירס ג'וינט מכון ברוקדייל )2009(. סיור לימודי באנגליה בנושא הגנת הילד מטעם הוועדה המקצועית הבין-משרדית לאיתור קטינים נפגעי התעללות שהוקמה על-ידי ממשלת ישראל דוח מסכם. ירושלים: מאיירס ג'וינט מכון ברוקדייל. שניט, ד' )2001(. סודיות, פרטיות והזכות לדעת בעבודה סוציאלית. ירושלים: מאגנס. Brown, K., & White, K. (2006). Exploring the evidence base for integrated children's services. Burt, M.R., Resnick, G., & Matheson, N. (1992). Comprehensive service integration programs for at-risk youth. For the Office of the Assistant Secretary of Planning and Evaluation. U.S. Department of Health and Human services. The Urban Institute. Cameron, A.M., & Lart, R.A. (2003). Factors promoting and obstacles hindering joint working: A systematic review of the research evidence. Journal of Integrated Care, 11)2(,9-17. Cigler, B.A. (2001). Multi-organizations, multi-sector, and multi-community organizations: Setting the research agenda. In M.P. Mandell (Ed.), Getting results through collaboration: Networks and network structures for public policy and management. Westport, CT: Quorum books. Common assessment framework (2007). Common core of skills and knowledge for the children's workforce (2009). Available from Crouch, P., & Johnson, G. (2003). Bringing together socialcare and healthcare: Lessons from ERDIP Projects. British Journal of Healthcare Computing and Information Management, 20)5(, Daro, D., & Donnelly, A.C. (2002). Child abuse prevention. In J. Briere, L. Berliner, J.A. Bulkley, C. Jenny, & T. Reid (Eds.), The APSAC handbook on child maltreatment (pp ). Sage Publications. Dubowitz, H., & Gutterman, N. (2005). Prevention. In A.P. Giardino, & R. Alexander (Eds.), Child maltreatment: A clinical guide and reference (3rd Edition, Ch. 43, pp ). St. Louis: G.W. Medical Publishing, Inc. Fox, K. (2005). Cultural aspects. In A.P. Giardino, & R. Alexander (Eds.), Child Maltreatment: A Clinical Guide and Reference (3rd Edition Ch. 24, pp ). St. Louis: G.W. Medical Publishing, Inc. Himmelman, A.T. (1996). On the theory and practice of transformational collaboration: From social service to social justice. In C. Huxham (Ed.), Creating collaborative advantage. London: Sage Publications. HM Government (2006). Working together to safeguard children: A guide to inter-agency working to safeguard and promote the welfare of children. Crown Copyright, The Stationery Office, UK. Johnson, P., Wistow, G., Rockwell, S., & Hardy, B. (2003). Interagency and inter-professional collaboration in community care: The interdependence of structures and values. Journal of Inter-professional Care, 17)1(, נקודת מפגש

48 מפגש משפטי Laming, L. (2009). The protection of children in England: A progress report. London, England: Crown Copyright, The Stationery Office. Laudan, Y.A., & Olson, K.K. (1997). Efforts by child welfare agencies to address domestic violence: The experience of five communities. The Urban Institute. London Safeguarding Children Board (2007). London child protection procedures (3rd Edition). Mattessich, P., Murray-Close, M., & Monsey, B. (2001). Collaboration: What makes it work. Minnesota: Saint Paul. Munro, E. (1999). Common errors of reasoning in child protection work. Child Abuse and Neglect, 23)8(, Munro, E. (2005). What tools do we need to improve identification of child abuse? Child Abuse Review, 14, National Center for Child Death Review (2007). Child death review findings: A road map for MCH injury and violence prevention; Part I [PowerPoint Presentation]. O'Brien, M., Bachmann, M.O., Jones, N.R., Reading, R., Thoburn, J., Husbands, C., Shreeve, A., & Watson, J. (2009). Do integrated children's services improve children's outcomes? Evidence from England's Children's Trust Pathfinders. Children and Society, 23, Onwuachi-Saunders, C., Forjuoh, S.N., West, P., & Brooks, C. (1999). Child death reviews: A gold mine for injury prevention and control. Injury Prevention, 5, Payne, L. (2004). Information sharing and assessment (ISA): Can data management reduce risk? Children and Society, 18, Provan, K.G., Milward, H.B., & Isett, K.R. (2002). Collaboration and integration of community-based health and human services in a nonprofit managed care system. Health Care Management Review, 27(1), Rayth-Farley, K., & Stevens, J.K. (2005). Multidisciplinary teams. In A. Giardino (Ed.), Child maltreatment: A clinical guide and reference (Volume 2). Boxed Set. STM Learning, Inc. (formerly GW Medical Publishing). Reder, P., & Duncan, S. (1999). Lost innocents. A follow-up study of fatal child abuse. London and New York: Routledge. Rimsza, M.E., Schackner, R.A., Bowen, K.A., & Marshall, W. (2002). Can child deaths be prevented? The Arizona child fatality review program experience. Pediatrics, 110(1Pt 1), e11. Sandfort, J., & Milward, J.K. (2008). Collaborative service provision in the public sector. In S. Cropper, M. Ebers, C. Huxham, & P. Smith-Ring (Eds.), Oxford handbook of inter-organizational relations. Oxford: Oxford University Press. Self-Brown, S., & Whitaker D.J. (2008). Parent-focused child maltreatment prevention: Improving assessment, intervention, and dissemination with technology. Child Maltreatment, 13(4), Walsh M., Brebeck, M., & Howard, K. (1999). Inter-professional collaboration in children's services: Towards a theoretical framework. Social Policy, Research and Practice, 2(4), Wulczyn, F. (2009). Epidemiological perspectives on maltreatment prevention. Preventing Child Maltreatment, 19(2), Zellman, G.L., & Fair, C.C. (2002). Preventing and reporting abuse. In J. Briere, L. Berliner, J.A. Bulkley, C. Jenny, & T. Reid (Eds.), The APSAC handbook on child maltreatment (pp ). Sage Publications. Zolotor, A.J., McAdams Motsinger, B., Ruyan, D.K., & Sanford, C. (2005). Building an affective child maltreatment surveillance system in North Carolina. NC Med, 66, נקודת מפגש

49 מפרסומי המכון מפרסומי המכון : התעללות בילדים - ההכרה בתופעה, התפתחות החקיקה ופיתוח דרכי טיפול והגנה מרים פבר, M.S.W פקידת סעד ראשית לחוק הנוער בדימוס פניות לפקידי סעד והטיפול בהם: סיכום ממצאים 2008 פרופ' רמי בנבנישתי, מכון חרוב ואוניברסיטת בר-אילן מלאכים בחדר הילדים: העברה בין דורית של השפעות הוריות מיטיבות Alicia f. Lieberman, Elena Padron, Patricia Van Horn, William W. Harris San Francisco general Hospital and University of California, San Francisco תורגם עבור מכון חרוב ע"י שירה ליפקין סקר עמדות הציבור כלפי פגיעה בילדים והדיווח לרשויות פרופ' רמי בנבנישתי, פרופ' הלל שמיד פניות אל פקידי סעד והטיפול בהן: סיכום ממצאים לשנת 2009 פרופ' רמי בנבנישתי, מכון חרוב ואוניברסיטת בר-אילן "חברה ורווחה", רבעון לעבודה סוציאלית ד"ר טובה ליכטנשטיין, גב' פרדה פיגלסון ניסיון, עמדות וצורכי הכשרה של רופאי ילדים בסוגיות של איתור, טיפול ודיווח על ילדים נפגעי הזנחה והתעללות פרופ' רמי בנבנישתי, מירב ידוב מערכת כתב העת מעוניינת לצרף לשורותיה כותבים נוספים. אם יש לכם יכולת ותשוקה לעסוק בכתיבה עיתונאית-מקצועית, אתם מוזמנים להציע מועמדותכם באמצעות הדואר האלקטרוני בכתובת nomig@haruv.org.il הערה: כל הכתוב בלשון זכר או בלשון נקבה מכוון לשני המינים כאחד. 49 נקודת מפגש