ג'ון לנון ניתוח אישיותו לפי התיאוריה הפסיכואנליטית-התפתחותית של ד. ו. ויניקוט

Transcription

1 האוניברסיטה העברית בירושלים הפקולטה למדעי החברה המחלקה לפסיכולוגיה ג'ון לנון ניתוח אישיותו לפי התיאוריה הפסיכואנליטית-התפתחותית של ד. ו. ויניקוט A John Lennon personality analysis based on D.W. Winnicott's psychoanalytic-developmental theory עבודת גמר למוסמך מגישה: גילי שטרצר ת.ז בהנחייתה של פרופ' נורית ירמיה

2 תקציר ללא עוררין, ג'ון לנון הוא אחד המוזיקאים והיוצרים המוכשרים והמצליחים ביותר במאה הקודמת. יחד עם זאת, לנון הוא אחת הדמויות הקונטרברסאליות ביותר יש המייחסים לו תכונות של מנהיג יחיד בדורו, גאון רגיש ואכפתי ויש המייחסים לו תכונות של בריון אלים וחסר מצפון. מחברי הביוגרפיות של לנון הראו שישנה מידה רבה של אמת בשתי הדעות. ניתוח ויניקוטיאני של הניגודים החדים באישיותו מצביע על קיומו של פער עצום בהוויה ובתחושת הממשות, האחראי ליצירתם של עצמי אמיתי ועצמי כוזב המנוגדים זה לזה במידה רבה ונמצאים בדיסוציאציה זה מזה. פער זה, אחראי גם ליצירת אשליה מתמדת של אומניפוטנציה ותוקפנות ללא-רחם. לאורך חייו של לנון, משתנים היחסים בין העצמי האמיתי לכוזב על הציר של התקרבות לבריאות שמתאר ויניקוט תוך תהליך מתמיד של אינטגרציה ודיס-אינטגרציה, אילוזיה ודיס-אילוזיה לסירוגין, ולנון מצטייר כאדם החותר לאורך כל חייו, חתירה מתמדת להשגה של קיום אישי ממשי. תהליכים אלה הושפעו מאירועים בהווה כמו גם מאירועים בעבר, שהיו חיים לגמרי עבורו, ובאו לידי ביטוי בהתנהגותו וביצירתו - היחסים המוקדמים עם אמו, נטישתם של שני ההורים, מותה הפתאומי של האם והחיים אצל דודתו. בעבודה זו, יתבצע ניתוח תיאורטי של חייו ואישיותו של ג'ון לנון לפי התיאוריה הפסיכואנליטית- התפתחותית של ד.ו. ויניקוט. הניתוח יסתמך על מסמכים ביוגרפים כמו גם על קטעי ראיונות מהעיתונות ויצירות פרי עטו שירים, ציורים וסיפורים קצרים. הניתוח לא יהיה תוכני בלבד, אלא יתייחס במידה רבה גם למבנה, לדינאמיקה הכרוכה ביצירה ובאופן הביטוי של דבריו ולסמלים העולים מהם. 1

3 Abstract Undoubtedly, John Lennon is one of the most influential and successful singersongwriters in the 20th century. None-the-less, Lennon is also one of the most controversial figures at times he was described as a sensitive genius, a hero striving for peace, and at other times as a conscienceless, violent delinquent. Lennon's biographers have demonstrated that there is a lot of truth in both statements. A Winnicottian analysis of Lennon's far extremes indicates an enormous gap in Lennon's sense of being. This gap is responsible for the creation of two opposing selves a True self and a False self, which are dissociated from one another, and for the creation of a continuous illusion of omnipotence. Throughout Lennon's life, there was a continuous interaction between his True and False selves that was accompanied by alternating processes of integration and disintegration, illusion and dis-illusion. Ultimately, Lennon is portrayed as a man struggling his entire life for the mere accomplishment of feeling real. These processes were influenced by present and past events that seemed so present and tangible to him, as they found expression in his behavior and art the early relationship with his mother, the abandonment by both of his parents, life at his aunt's house and the sudden death of his mother. This dissertation will analyze John Lennon's life and personality in the light of D.W. Winnicott's psychoanalytic-developmental theory. The analysis will rely on biographical documentation as well as media interviews and the varying works of art and music created by Lennon songs, sketches and short stories. The analysis will deal, not only with the content of Lennon's art, but also with aspects such as structure, the dynamics of playing and creating, and the symbols that derive from them. 2

4 תוכן העניינים מבוא רקע תיאורטי עמ' א. ב. חייו של ג'ון לנון התיאוריה ההתפתחותית של ד.ו. ויניקוט עמ' 8 עמ' ניתוח האישיות א. ב. ג. שיטות מחקרים קודמים ניתוח האישיות לפי התיאוריה הויניקוטיאנית עמ' 22 עמ' 22 דינאמיקה אינטרה-פסיכית מרכזית חיים, תקשורת ואומניפוטנציה תוקפנות ומיניות זוגיות ויחסים בין-אישיים עמ' 49 עמ' 48 עמ' 29 עמ' סיכום ביבליוגרפיה נספחים עמ' 09 עמ' 03 עמ'

5 מבוא התיאוריה ההתפתחותית של ד.ו. ויניקוט, מסבירה כיצד בני אדם מתפתחים, דרך תלות, אל עבר דרך אישית של קיום וכיצד הסביבה המוקדמת מאפשרת זאת. לפי ויניקוט, ההתפתחות היא למעשה משימה מתמדת ומתמשכת של אינטגרציה פסיכוסומאטית שתחילתה ביחסים המוקדמים של האם והתינוק. תפקידה של האם הוא לספק לתינוק סביבה מהימנה שתאפשר לו לגלות את העולם שנמצא בחוץ, כאילו הוא בעצמו יצר אותו. הטיפול הקונסיסטנטי, יאפשר בהדרגה את האינטגרציה הפסיכוסומאטית ואת ה- being,going on תחושת הממשות של התינוק בעולם. בניגוד לקודמיו, ויניקוט מתייחס ליצרים המיניים והתוקפניים כסיבוך אפשרי בצורך הראשוני יותר של התינוק לקשר ובכך מסיט את הזרקור מהחיים היצריים של התינוק לצורך שלו בהתייחסות-אני,)ego-relatedness( כגורם קריטי יותר בהתפתחותו התקינה. פסיכופתולוגיה, לפי ויניקוט, נובעת מפגיעות חודרנות או חסך, שמקורן ביחסים המוקדמים עם האם ובמהימנות הטיפול. פגיעה מוקדמת מדי, שאינה בגדר כשל מותאם והדרגתי בטיפול האמהי, תחווה כטראומה עבור התינוק שאינו מסוגל "להסביר לעצמו" את הפגיעה. כתוצאה מכך, התינוק יתחיל את חייו ב'להגיב לסביבה' במקום ב'להיות'. למרות האחריות הגדולה המוטלת על האם, ויניקוט מתייחס לאמהות כאל יכולת טבעית שלא ניתן ושאין צורך ללמדה ורואה בכשליה של האם, כשהם מותאמים ולא רבים מדי, כגורם המאפשר את התפתחות התינוק. משום שתפקידה של הסביבה, או האם-סביבה, להתאים את עצמה לתינוק במקום שהתינוק יתאים את עצמו אליה, פגיעות מעין אלה מניחות את היסודות לקיום דרך עצמי כוזב, מעין שכבת מגן שתפקידה להיענות ולהתאים את התינוק לסביבה ובכך להגן על גרעין הממשות של התינוק הוא העצמי האמיתי. ויניקוט מתייחס לעצמי האמיתי כאל גורם ליבה בהוויתו של האדם המאפשר לו לחוש ממשי. הוא מתבטא בספונטניות וביצירתיות הקיום האופן בו האדם אינו נכנע לסביבה אלא מתאים את עצמו רק במקומות הנדרשים להסתגלות בריאה. בכך, ויניקוט מתייחס ליצירתיות כאופן ההתנהלות של האדם בעולם, ולכן היצירה איננה בהכרח מוגבלת לתחום האמנות או לתחומים דומים. אופן התנהלות זה, נובע מהעצמי האמיתי ורק ממנו, כלומר - רק עצמי אמיתי יכול להיות יצירתי. ג'ון וינסטון לנון, מנהיג להקת הביטלס, הגיע להכרה בין-לאומית רחבה ובעל מקום של כבוד בהסטוריה המוזיקלית והתרבותית של המאה הקודמת. לנון נולד בזמן מלחמת העולם ה- II 4

6 ג) בליברפול שבבריטניה. הוא בנם היחיד של ג'וליה - אם צעירה והוללת, ואלפרד, מלח צעיר שהעביר את רוב ימיו בלב ים. ג'וליה, שבשנתו הראשונה של ג'ון שכלה את אמה, נאלצה להתמודד לבדה עם גידולו תחת המתקפה האווירית על לונדון, כשבעלה בלב ים. בערבים, כנראה עייפה מהטיפול בבנה במהלך היום, הייתה יוצאת לבלות ומשאירה את ג'ון לבד. לבסוף יצרה קשר עם גבר אחר שעבר לגור איתם. כשהיה בן 2 אביו שב הביתה ובקש לקחת את ג'ון ולהגר לניו-זילנד. בויכוח שהתפתח בין הוריו על המשמורת הוחלט שג'ון יבחר עם מי הוא רוצה לחיות. ג'ון בחר באביו, וכשאמו הלכה רץ אחריה. מאותה נקודה לא ראה עוד את אביו במשך 92 שנה. ג'וליה לא כבדה את החלטתו של בנה והעבירה אותו לאחותה מימי, אשה קרה ונוקשה, אצלה גדל עד שבגר. ג'ון היה ילד מופנם ושקט שחש חריג יחסית לכלל ועד מהרה הראה בעיות התנהגות ופרק את תסכולו באלימות, כשהוא יוצר לעצמו תדמית של פרחח. כשהתבגר, חלה התקרבות לאמו שהייתה מתירנית יותר מדודתו ואפשרה לו פעילויות שהדודה לא הרשתה - כמו להפגש עם בנות ולנגן על גיטרה. זמן קצר לאחר שהתקרבו האם נהרגה בתאונת דרכים. בגיל 93 הקים להקה שלימים הייתה ל'ביטלס', וכשהיה בן 22 זכה לגלי הערצה מאסיביים ולפרסום עולמי. התדמית של הלהקה, של בחורים בריטיים רומנטיים, עדינים ומעונבים התנגשה עם התדמית הקשוחה שבנה לעצמו, דבר שהוביל למשבר זהות שליווה אותו מאותה נקודה והלאה. הוא ברח לאלכוהול ולסמי הזייה והיה מכור אליהם במשך שנים רבות. במקביל, התנהג באכזריות כלפי הסביבה והסתבך בקטטות אלימות והרסניות, באחת מהן יתכן שהרג אדם חף מפשע. יחסיו עם נשים, במיוחד מאז מות אמו, התאפיינו בחוסר התחשבות, חוסר אמינות ולמעשה התעלמות מוחלטת מצרכיהן הרגשיים של בנות הזוג. הוא נישא לראשונה בגיל 22 בשל הריון של חברתו סינתיה, אך היחסים בינו לבין סינתיה לא היו קרובים מעולם ולמעשה מצא קרבה גדולה יותר בחברו פיט שוטון, בפול מקטני ובמנהל הלהקה בריאן אפשטיין, שיחד איתו נכנס גם לעולם של הפרברסיות המיניות. הזוגיות עם יוקו אונו, החלה תוך כדי נישואיו ועד מהרה נעשתה אינטנסיבית ביותר. יוקו, לעומת סינתיה, הייתה אישה קשוחה, דעתנית ותובענית. היא הקנתה לו בטחון שאיפשר לו לעזוב את הלהקה ולהתחיל קריירת סולו. במקביל, ג'ון ויוקו בצעו פעילות אנטי-מלחמתית מאסיבית. לאחר שנה הזוגיות נקלעה לקשיים ג'ון הפנה כלפי יוקו תלות רבה שנדחתה משום שיוקו לא יכלה להכיל אותה היא בעצמה לא הייתה יציבה: היא מסרה את בתה למשפחות אומנה והייתה מכורה לסמים. ג'ון שקע לדכאון. בגיל 46 בני הזוג החלו טיפול פסיכולוגי פרטני בשיטת ה- Therapy Primal 'אנוב, 9684( שנקטע לאחר ארבעה חודשים. מאותה תקופה לנון 5

7 החל להמעיט במזונות עד שפתח אנורקסיה. עם הולדת בנם של ג'ון ויוקו, הוא פרש מהחיים המקצועיים לטובת גידול הבן. בגיל 46, לנון נרצח בכניסה לביתו ע"י מעריץ. לנון היווה ועודנו מהווה מושא עניין של מחברי ביוגרפיות רבים, עיתונאים, מעריצים ומכרים מן העבר אשר תעדו את חייו ואת יצירתו במאות ספרים ומאמרים ( Shotton e.g. Giuliano, ;1996 Schaffner, 1983 &(. מטרתם של עיקר החיבורים הייתה להפיג את המסתורין שאופף את דמותו של לנון ולהעמיק את ההיכרות עם האדם שמאחורי התדמית הציבורית הגרנדיוזית שסחפה אחריה מיליוני אנשים ברחבי העולם. הביוגרפיות שנכתבו, ניסו לגבש הבנה רוחבית ומעמיקה של לנון מתוך התחקות אחר קורות חייו וילדותו ומתוך שלל העדויות והסיפורים אודותיו. למעשה, כל אחת מהביוגרפיות ציירה תמונה שונה בתכלית של לנון, אם כאדם אידיאלי ושוחר שלום )1984 )Coleman, ואם כאדם מפורק, פגוע ותוקפני )1988.)Goldman, נראה שהדיכוטומיות נובעת מהקושי לשאת את המורכבות ואת הניגודים הרבים באישיותו של לנון. ניתוחי אישיות פסיכואנאליטיים, הצליחו במידה רבה לתפוס את המורכבות שבאישיותו ולצייר תמונה מציאותית יותר. עד כה חוברו שלושה ניתוחי אישיות אודותיו ( ;2005 Billard, Sullivan, 1995,)Maidenbaum & Thomson, ;1989 כל אחד מהם אוחז בזווית תיאורטית שונה: ניאו-קליינית, יונגיאנית ולאקאניאנית. הפרספקטיבות השונות גרמו ליצירה של המשגות שונות אודות אישיותו של לנון והדינאמיקה הפנימית שלו. בכך, לכל ניתוח אישיות תרומה ייחודית לחקר ולהבנת חייו של ג'ון לנון. התייחסות לאישיותו של לנון מנקודת מבט ויניקוטיאנית, מכוונת את המוקד לתקופות מוקדמות יותר בחייו מאשר אלו שאליהן כיוונו הניתוחים הקיימים, ובפרט לתקופת הינקות; הדגש במקרה זה, הוא על השפעתה הקריטית של הדיאדה אם-תינוק, אשר חווה לנון בימיו הראשונים בעולם, על התקופות המאוחרות יותר בחייו. ניתוח זה, יבחן את המידה בה ג'וליה אפשרה את התפתחות העצמיות של התינוק והספונטניות שלו, הייתה קשובה לו ולצרכיו, נכחה בדיאדה באופן פיזי ורגשי, הייתה מסוגלת להכיל את התוקפנות שלו ולהתאים את עצמה לשינויים החלים בתינוקה. התייחסות להתכווננות זו של ג'וליה כלפי תינוקה, ולכשלים בהתכווננות זו, תאפשר לחקור ולא פחות - לדמיין, את חוויתו של לנון את העולם, גם שנים רבות אחרי שבגר. כל זאת, יתבצע תוך שימוש בעולם המושגים העשיר שטבע ויניקוט, המאפשר להבין את השפעותיה של הדיאדה מתוך תפיסה של חשיבות הקיום האישי הממשי ותחושת החיות, כמו גם החוסר הנורא שבהיעדרם, 6

8 חשיבות תחושת הבטחון של התינוק בעולם כלפי פנים וכלפי חוץ, והיכולת שלו לחיות את החיים לשחק, להיות מסוגל להשתמש בעולמו הפנימי ובעולם החיצוני כדי ליצור, או במילים אחרות כדי שלא להיכנע לסביבה. מעניין לציין, שהאופי האקזיסטנציאליסטי של התיאוריה מתאים במיוחד למחשבתו של לנון, שבדומה לויניקוט היה עסוק במשמעות החיים ובשאלה מדוע חייו ראויים לחיותם. כמו כן, כפי שניווכח בהמשך, גם למיקוד מקורותיה של הדינאמיקה האינטרה-פסיכית בדיאדה אם-תינוק, והעיסוק של ויניקוט במושגים של כמו אומניפוטנציה ומרחב המעבר, תרומה והתאמה ייחודית לאישיותו של לנון, מעבר לניתוחים הקיימים. התרומה של ויניקוט לניתוח אישיותו של לנון לא נובעת רק מאופי התיאוריה ומיישומם של מושגים חדשים ופרספקטיבה חדשה לחקר אישיותו, אלא גם מהתאמה ודמיון בין סיפור החיים של השניים; ראשית, שניהם חיו בבריטניה של מלחמת העולם השניה. ויניקוט באותה העת שימש כממונה מטעם הממשלה על פינוי הילדים, התמודד עם מצוקותיהם של הילדים המפונים וביסס חלק גדול מהתיאוריות שלו על עבודתו עם אותם ילדים. לנון, שנולד בזמן המלחמה, אמנם לא פונה מביתו בשל המלחמה, אך הועבר לגדול אצל דודתו ובמידה רבה חווה קשיים דומים לאלו של הילדים המפונים. נקודת השקה מעניינת נוספת, היא הדמיון בין הסביבה המשפחתית של השניים: לנון כאמור, גדל בצלן של שתי אמהות דומיננטיות ובהיעדר אב או דמות אב )שכן בעלה של מימי היה אדם פאסיבי וחלש(. ויניקוט, בדומה ללנון, מספר על עצמו " with an only child.)phillips, 1988; p. 23( "multiple mothers and with father extremely preoccupied נקודה אחרונה, מעניינת לא פחות, היא השוואה שבצע אדם פיליפס בין סגנון הכתיבה של ויניקוט, הידוע כבעל סגנון כתיבה יחודי לפסיכואנאליטיקאי, לסגנון הכתיבה של לואיס קרול )סופר ומשורר בריטי, מחבר הספר,)Alice in wonderland הידוע גם הוא בסגנון כתיבה ייחודי )14.p.)Phillips, ;1988 השוואה דומה ערכה בילארד בין לואיס ללנון )56.p ;2005(, אשר העריץ את כתביו של לנון והושפע ממנו עמוקות. נראה שעיקר הדימיון בסגנונות הכתיבה של השלושה, נמצא בפשטות השפה שלהם לצד הניסוח החמקמק, המאפשרים את שמירת הפרטיות של העצמי האמיתי בזמן יצירת ה- sense, וחשוב לא פחות נותנים מקום ל- nonsense, כלומר למרחב הביניים של המשחק בין הכותב והקורא. עבודה זו תעסוק בחקר אישיותו של ג'ון לנון לפי התיאוריה הפסיכו-אנאליטית התפתחותית של ד.ו. ויניקוט. העבודה תחולק לשלושה פרקים עיקריים; הפרק הראשון ינסה לשרטט תמונה 7

9 מדויקת ככל האפשר של חייו של לנון. הפרק יביא את סיפור חייו מתוך זיכרונותיו וזיכרונותיהם של האנשים הקרובים לו, אשר היטיבו לתאר אותו ואת החיים איתו. הפרק השני, יציג בהרחבה את עיקרי התיאוריה של ויניקוט, עליה יתבסס ניתוח האישיות. הפרק השלישי, יעסוק בניתוח אישיותו של לנון לאור התיאוריה הויניקוטיאנית ובתרומתו של הניתוח הויניקוטיאני להבנת אישיותו. רקע תיאורטי חייו של ג'ון לנון תקופת הילדות והילדות המוקדמת, ג'ון וינסטון נולד בשנת 9636 בליברפול, אנגליה, לאם ג'וליה ולאב אלפרד לנון. הוריו נישאו כ- 96 שנים לפני הולדתו והוא היה בנם הראשון והיחיד. האב, היה יורד ים שאת עיקר זמנו העביר על הסיפון, האם שאמנם הייתה בת 22 כשבנה נולד, מתוארת כבחורה קלת דעת ופלרטטנית. בלילה בו ג'ון נולד, כבכל הלילות באותה תקופה, לונדון הייתה תחת המתקפה האווירית של הגרמנים ופצצות נפלו ברחבי העיר. ג'וליה, שגרה בבית הוריה באותה התקופה, נהנתה מחברתן של אמה וארבעת אחיותיה הגדולות ממנה, שהקיפו אותה באותה תקופה טעונה וסייעו לה בגידול התינוק כשבעלה הרחק בלב ים. אולם, מספר חודשים לאחר שג'ון נולד, אמה של ג'וליה נפטרה וזמן קצר לאחר מכן גם אחותה מימי עזבה את הבית. ג'וליה חשה נטושה ובודדה בבית הוריה והחליטה להיענות להצעתה של מימי לעבור לגור בקרבתה בבית השייך למשפחתו של בעלה. עם המעבר מחוץ לבית, ג'וליה החלה לצאת בערב למועדונים היא הייתה שותה, רוקדת ומתרועעת עם גברים. למעשה, היא נהגה לחמוק בכל ערב לאחר שג'ון נרדם והוא היה נשאר, לילה אחר לילה, לבד בבית. לאחר כשנתיים שהתגוררו בדירה זו, אביה של ג'וליה עזב את בית המשפחה והיא החליטה לחזור לגור בבית הוריה. באותה תקופה, אלפרד יצא להפלגה אשר ממנה לא חזר במשך שנה וחצי. למעשה, הוא המשיך לשלוח מכתבים כמעט לאורך התקופה כולה, אולם ג'וליה הייתה כבר בקשר עם גבר אחר, אשר לו הרתה. כשאלפרד חזר וראה שאשתו בהריון, הוא העביר את ג'ון לביתו של אחיו שם גר במשך מספר חודשים, עד שג'וליה ילדה. התינוקת נשלחה לאימוץ עם היוולדה, וג'וליה דרשה את חזרתו של ג'ון הביתה. אלפרד שהה בבית מספר שבועות, אולם שוב עזב להפלגה 8

10 וג'וליה שבה להתרועע עם גברים. תוך זמן קצר, ג'וליה נכנסה למערכת יחסים רצינית, עם בובי דיקינס, מלצר, שהיה בן הזוג של חברתה. בובי הרבה להתארח בביתה עד שעבר לגור שם. באותה תקופה, ג'ון החל להתנהג בפראות והחל להכות ילדים ולהתאכזר אליהם. כשהיה בן 2 וחצי בלבד הושעה מהגן לצמיתות. כשאלפרד חזר ומצא גבר אחר שחי בביתו, החלה קטטה אלימה, ממש לנגד עיניו של ג'ון. חודש לאחר מכן, משנוכח שהפסיד את ג'וליה לדיקינס, אלפרד שוב עזב להפלגה. ג'ון, מתוסכל לגלות שלמרות חזרתו של אביו ישנו גבר אחר בביתם, ברח לביתה של מימי. למעשה, ג'ון נהג לברוח לביתה של מימי מדי פעם בעתות מצוקה. הפעם, בקש להתקשר לאביו שהיה בנמל. הם התקשרו אליו וג'ון בקש שיחזור. האב השיב שיחזור מיד, וחזר רק שבועיים לאחר מכן. כל אותו זמן, ג'ון המתין לאלפרד אצל מימי. כשאלפרד חזר, הוא לקח את ג'ון לחופשה בעיירת חוף קרובה ולראשונה בילה איתו יחד. אלפרד תכנן שבסוף החופשה יקח את הילד ויהגר ביחד איתו לניו-זילנד. לאחר שישה שבועות, הגיעה ג'וליה לעיירת החוף בה נפשו, ובקשה לקחת את ג'ון בחזרה איתה. אלפרד סרב, סיפר לה על תוכניותיו להגר עם ג'ון והציע לה להצטרף אליו. הדבר חולל מריבה גדולה והיה צריך להכריע בעניין המשמורת על ג'ון. אלפרד הציע שהילד יחליט עם מי הוא רוצה לחיות; ג'ון נצמד לרגלו של אלפרד וענה 'אבא', ג'וליה שאלה שוב, וג'ון שוב ענה 'אבא'. בתגובה, ג'וליה הסתובבה והלכה. ג'ון שראה את אמו עוזבת אותו, רץ אחריה לרחוב. מאותו הרגע לא ראה עוד את אביו במשך 92 שנה. ג'וליה, שזכתה במשמורת על בנה, חזרה איתו לליברפול, אך במקום לגדל אותו בביתה העבירה אותו לביתה של מימי, אחותה, אשר גידלה אותו מאותה נקודה והלאה. ג'ון, שבחר באמו קבל במקומה את דודתו. מעשה זה של האם גרם לג'ון להרגיש לא אהוב ונטוש. באותו היום, איבד ג'ון גם את אביו וגם את אמו. ג'וליה המשיכה לחיות עם דיקינס ומאוחר יותר נולדו לזוג שתי בנות. מימי, אשה נשואה וללא ילדים, קבלה על עצמה לחלוטין את תפקיד האם, אולם הייתה אשה קרה, נוקשה ואסרטיבית. בעלה של מימי, ג'ורג', היה איש פאסיבי וחלש. מבחינה כלכלית, הזוג השתייך למעמד הפועלים, אולם מימי תמיד החשיבה את עצמה כמשתייכת למעמד הביניים, והקפידה להתנהג בקודים המקובלים לבני מעמד זה ובעיקר הקפידה על ג'ון. מצד אחד, שמה דגש על קריאה, ציור וכתיבה תוך טיפוח של יכולת ורבאלית גבוהה, ומצד שני - אסרה עליו לשחק בחוץ, לצפות בטלוויזיה, לקרוא קומיקס ואף בחרה עבורו חברים. מאוחר יותר, בנעוריו, ג'ון האשים אותה בבריונות כלפיו: היא הייתה שולטת בו, מענישה אותו, מרגלת אחריו ואף מביישת 9

11 ב, ומבזה אותו, כפי שהתנהגה כלפי בעלה. ג'ורג', לעומתה, נהג להקל עם ג'ון לקח אותו לסרטים )למרות שמימי אסרה על ג'ון לבקר בקולנוע(, "הגניב" ממתקים לחדרו כאשר היה בעונש ואף לימד אותו שירים גסים. כל זאת, כמובן, ללא ידיעתה של אשתו. הוא היה ילד מופנם ושקט שאהב לקרוא ולצייר, ובמיוחד אהב את ספריו של לואיס קרול ( Alice.)in Wonderland, Through the looking glass בחברה, תמיד חש את עצמו חריג, אולם התקשה כשלא היה במרכז תשומת הלב. הוא הנהיג "כנופיה" של ארבעה ילדים, אשר יחד היו מבצעים תעלולים רבים כמו גניבות וחילול שריפות. אחד מחברי הכנופיה היה חברו פיט שוטון, אשר ליווה אותו גם לאורך חייו הבוגרים. כל תקופת ילדותו, ג'ון גר אצל מימי וג'וליה באה לבקר אותו מדי פעם, כאשר נאמר לו שהיא גרה הרחק מביתה של מימי. אולם, למעשה - בנעוריו ג'ון גילה שאמו מתגוררת רק מספר רחובות ממימי. באחת הפעמים, ג'וליה הגיעה למימי פצועה ומדממת לאחר שבעלה דיקינס הכה אותה. ג'ון נעמד מרחוק, משתאה וחסר אונים כשמימי טפלה בה. על אף עזרתה של מימי לאחותה, היא חשה כעס גדול כלפיה ונהגה להגיד לג'ון - you"."all she did was have מנעוריו ועד לבגרות הצעירה, ג'ון למד ביחד עם חבריו בבית-הספר לבנים, Quarry Bank ליברפול; במהלך השנים בבית הספר, ג'ון וחבריו כמעט ולא למדו ונהגו בעיקר להפריע ולהשתובב. באחת הפעמים, ג'ון וחברו פיט הושעו מבית הספר לתקופה ארוכה. את התקופה זו, ניצלו השניים לביקורים ארוכים אצל ג'וליה. לעומת מימי, ג'וליה לא דרשה לדעת מדוע אינם בבית-הספר והייתה נוהגת לארח אותם בשמחה. מנהגיה היו מוזרים, שונים ממנהגיהן של אמהות אחרות למשל, היא נהגה להסתובב עם משקפיים ללא עדשות, וכאשר שוחחה עם שכניה נהגה לשפשף דרך מסגרת המשקפיים את עיניה, נהנית לעורר בהם תמיהה. לחילופין, הייתה מסתובבת ברחוב כשבגדיה התחתונים על ראשה. באותה תקופה, התחזק מאד הקשר בין ג'ון לאמו כשהיא משמיעה לו לראשונה בחייו תקליטי רוק-נ-רול, מלמדת אותו לנגן על בנג'ו ואף מאפשרת לו להתרועע עם בחורות בביתה )לעומת מימי שאסרה זאת(. למעשה, ג'וליה היא שעוררה בו את אהבתו למוזיקה, ובפרט לרוק-נ- רול, אשר דרכה נחשף לראשונה לז'אנר האמריקאי שטרם הגיע לבריטניה. הוא החל להאזין 11

12 לרוק-נ-רול והחל להתאהב במוזיקה ולא פחות בסגנון החיים של Bill Haley,Little Richard ובמיוחד אלביס פרסלי. כשהיה בן 90, הקים ביחד עם חבריו את הלהקה,The Quarrymen אשר לימים הפכה לביטלס. הלהקה הוקמה ע"י ג'ון ביחד עם חבריו הקרובים. לאחר שנה, הצטרף גם פול מקרטני ואחריו ג'ורג' האריסון. אולם, לנון שמר על זכות הוטו כל אותן שנים לגבי מי יהיו חברי הלהקה ומי לא, ונהג לצרף ללהקה את חבריו הקרובים ביותר, לרוב בלי קשר ליכולות המוזיקליות שלהם. כך צרף תחילה ללהקה את פיט שוטון ושנים לאחר מכן גם את סטיוארט סאטקליף. כשהיה בן 93, הייתה לו חברה ראשונה איתה היה במשך שנתיים. מערכת היחסים הייתה אוהבת אך די סוערת, במיוחד משום שג'ון חש קנאה לעתים קרובות. הוא סיים את לימודיו בתיכון אולם לא השקיע ונכשל כמעט בכל המקצועות. עם זאת, בסוף התיכון, התקבל לאקדמיה לאמנות בסיועה של מימי. בשנת לימודיו הראשונה, כשהיה בן 98, דווקא כשיחסיו עם אמו היו טובים מאי-פעם, ג'וליה נהרגה בתאונת דרכים - ממש מול ביתה של מימי בזמן שג'ון לא היה שם. ג'ון שוב חש נטוש, למרות שכלפי חוץ הפגין קשיחות. באותה נקודה חלה תפנית חדה בהתנהגותו, והוא החל לשתות הרבה, להסתובב עם עבריינים, לקלל ולהתנהג באלימות )בעיקר תחת שכרות(. גם מערכות היחסים שלו קבלו תפנית חדשה הוא היה מתפרץ על חברותיו באופן לא צפוי ומאבד את עשתונותיו בכל פעם שראה אותן מדברות עם גברים אחרים. ה- Quarrymen )ולאחר מכן הביטלס, החל מ 9606 ועד ל (, ביצעו שירי רוק-נ-רול, רובם גרסאות כיסוי לשירים של כוכבי הרוק-נ-רול האמריקאיים, וכן אימצו לעצמם מדי עור קבועים ותדמית קשוחה של "ילדים רעים". החל מ נסעו אחת לכמה חודשים להמבורג, שם נהגו להופיע באופן קבוע בפאב של יורדי- םי. באותה תקופה גם סגנון החיים שלהם נעשה פרוע יותר והם הרבו להשתכר ולקיים יחסי מין עם בחורות רבות, לא פעם בקבוצה. ג'ון, שמעשי האלימות שלו עד לאותה עת נפלו תחת ההגדרה של מעשי שובבות, הוחמרו: הוא נהג לתקוף ולשדוד את יורדי הים שהיו באים להופעותיהם, ובאחת הפעמים, הכה את אחד הקורבנות כלכך חזק, שלאחר מכן חשש שהרג אותו במכות. הביטלס הגיעו לתודעה הציבורית של הקהל בבריטניה, רק לאחר שהתגלו ע"י בריאן אפשטיין והוחתמו בחברת התקליטים של ג'ורג' מרטין, בשנת הם פרצו לתודעה הציבורית בן לילה והפכו נערצים, כשלנון בן 22 בלבד. באותה שנה, גילתה חברתו סינתיה, שהיא בהריון והשניים 11

13 התחתנו. אולם, מרגע הנישואין ג'ון התנהג אליה באדישות ובאכזריות ובשנת נישואיהם הראשונה אף שמר על הנישואין בסוד על מנת לשמור על מימדי ההערצה כלפיו. כאשר סינתיה ילדה את בנם, ג'וליאן, ג'ון לא היה לצדה ובמהלך השנים המשיך להיות חסר סבלנות כלפיה וכלפי הילד ונהג לומר שג'וליאן "אידיוט, בדיוק כמו אמא שלו". היחס הקר של ג'ון כלפיו גרם לילד להיאלם דום בקרבתו. אפשטיין, המנהל של הלהקה, היה הומוסקסואל. היחסים בינו לבין ג'ון היו קרובים מאד והתהדקו עם השנים, כאשר אפשטיין מתפקד כאב וכמגן עבור ג'ון. כמו כן, במהלך חופשה אליה יצאו יחד נוצרה קירבה מינית ביניהם ובהשפעת אפשטיין ג'ון נחשף לעולם של הפרברסיות הסאדיסטיות והמאזוכיסטיות והשתלב בו. ג'ון שמר על העניין בסוד, משום שחשש מתדמית של 'פריק' ושל הומוסקסואל. כשאפשטיין החל בתפקידו בניהול הלהקה, הוא עמד על כך שהביטלס יפרדו מהתדמית הקשוחה ויאמצו תדמית רכה ותרבותית ככל האפשר, אשר תתאים לקהל הבריטי. בנוסף, הוכתב להם גם לאמץ סגנון מוזיקלי חדש פופ. ג'ון, אשר היה מזוהה מאד עם הרוקנרול ועם תדמית "הילד הרע" נאלץ לוותר עליהם בן לילה תמורת התהילה. תחילה, הוא היה נלהב ונרגש מגלי ההערצה כלפיו ומהכספים שהחלו לזרום. אולם, עם הזמן, חלחלה בו יותר ויותר ההבנה שויתר על זהותו - משבר עליו מעולם לא התגבר. ככל שהצליח יותר, כך חש מנוכר ומדוכא יותר. לעומת לנון, חבריו ללהקה, שאימצו גם הם את התדמית "המנומסת" של הביטלס, לא חוו משבר קשה וממושך כלכך. מאותה תקופה ובמשך שנים, שקע לדכאון וחפש תשובות בספרים, בסם ובאמונה. יחסיו עם חבריו הביטלס היו קרובים מאד. למעשה, הם נהגו לבלות ביחד רוב הזמן. אולם, למרות שיתוף הפעולה והזמן שבילו יחד, נראה שמתחת לפני השטח הייתה מתיחות מסוימת אשר התבססה על הדינאמיקה בתוך הלהקה: ג'ון המשיך לקחת על עצמו את תפקיד מנהיג הלהקה תוך שהוא עומד על מקומו כמקים הלהקה ולכן כגורם החשוב ביותר אשר אמור לתת את הטון. מנגד, פול מקרטני, מוזיקאי מוכשר בפני עצמו ובעל יכולת טובה יותר לנגן בגיטרה, משך כל הזמן לכיוונים מוזיקליים אחרים מאלו שג'ון משך אליהם וג'ון חש, למרות הקרבה ביניהם, גם תחרות מולו. 12

14 מהבגרות המאוחרת ועד מותו, בשנת 9608 ג'ון נפגש לראשונה עם יוקו אונו, אמנית אמנית אוונגרד )avant-garde( יפנית צמאה לפרסום. תחילה ג'ון לא הביע בה עניין מיוחד, אולם עם הזמן סקרנה אותו יותר ויותר. ערב אחד כשסינתיה לא הייתה בבית, ג'ון הזמין את יוקו אליו. באותו ערב, הם יצרו ביחד )את השיר Two virgins אשר מופיע באלבום המשותף הראשון שלהם(, והוא מיד חש קשר וקרבה מיוחדת ביניהם. ג'ון, שרצה לבלות זמן ביחידות עם יוקו, הוציא את סינתיה "לחופשה יזומה" באירופה, והזמין את יוקו לביתו. כשסינתיה חזרה, יוקו שהתה בביתם ואף לבשה את בגדיה. סינתיה ארזה את חפציה ועזבה את הבית בלי לומר מילה. לאחר מספר ימים ג'ון יצר קשר עם סינתיה כשהוא תמה על עזיבתה הפתאומית את הבית. זמן קצר אח"כ יוקו הרתה לג'ון )אך הפילה את העובר מספר חודשים מאוחר יותר( והוא הגיש תביעה לגירושין מסינתיה. בשנת 9600, הביטלס מאסו בהופעות והפסיקו להופיע כלל ועיקר, למגינת לבו של בריאן אפשטיין, כאשר השפעתו על חברי הלהקה מתחילה להתפוגג בהדרגה עד למותו שנה לאחר מכן. מאותה נקודה ובחלוף הזמן, נתגלעו יותר ויותר חילוקי דעות בין חברי הלהקה והם גם הופכים להיות רציניים ומיושבים יותר עם נשותיהם. בהשראת הגירושין מסינתיה ובעידודה של יוקו, ג'ון מחליט "להתגרש" גם מהלהקה ולהתחיל בקריירת סולו, למרות שלמעשה החל בשותפות מוזיקלית עם יוקו. כמה חודשים לאחר מכן, כשג'ון בן 26, הוא מתחתן עם יוקו; הם מנצלים את ירח-הדבש שלהם להעביר מסר אנטי-מלחמתי בחדר השינה שלהם במלון Bed-Ins"(,)"The אשר היה פתוח לעיתונאים. הזוגיות של ג'ון ויוקו הייתה אינטנסיבית ביותר. למעשה, הם בילו כל הזמן ביחד. הוא הפנה כלפי יוקו תלות רבה, ואף נהג לכנותה "mommy" ולפנות אליה בקול ילדותי. יוקו, אשה תלותית וחלשה שלא הייתה מוכנה אפילו לגדל את בתה ומסרה אותה למשפחות אומנות, בוודאי שלא הייתה מוכנה ומסוגלת "לגדל" את ג'ון, אף על פי ששיתפה פעולה באופן חלקי עם "התיילדות" זו שהפנה כלפיה ביחסה אליו ובזלזול שהפנתה כלפיו. למשל, כשהייתה רוצה להדגיש דבר פשוט וטריוויאלי, הייתה אומרת - that"."even John knows בסופו של דבר, לאור הקשיים בזוגיות וההתרחקות מחבריו ללהקה, ג'ון שקע בדכאון; מתוך הכרה במצבו הפסיכולוגי הבעייתי ומתוך שאיפה "להיוולד מחדש", הוא מתחיל באותה שנה 13

15 טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי אצל הפסיכולוג ארתור ג'אנוב בשיטת ה- Therapy ;Primal ג'ון משתף פעולה עם הטיפול תוך שג'אנוב מתחיל להוות דמות חשובה מאד בחייו. לאחר ארבעה חודשים בלבד, הטיפול נקטע באיבו )פרק הזמן המינימלי לטיפול מסוג זה הוא שנה(, על רקע חשדותיה של יוקו שג'אנוב מנסה להפריד ביניהם. החל מתקופה זו, ג'ון מתחיל גם לקיים משטר דיאטה קפדני ומגיע במהירות לתת-תזונה. משטר ההרעבה, מלווה את ג'ון עד לימיו האחרונים. בשנת 9624, יוקו יוזמת פסק-זמן בזוגיות ומבקשת ממיי-פאנג, העוזרת האישית של ג'ון ויוקו, להיות בת זוגתו של ג'ון. הקשר בין ג'ון למיי נמשך במשך שנה וחצי, במהלכה התגוררו יחד וניהלו מערכת יחסים זוגית לכל דבר ועניין, אולם יוקו שמרה על מעורבות גבוהה במערכת היחסים שלהם והייתה מתקשרת לג'ון עשרות פעמים ביום, שומרת על מקומה הבלתי מעורער בחייו. יוקו המשיכה להתייחס למיי בתור שכירה שלה, אפילו "בעבודתה" זו, וכאשר ג'ון היה משתכר למשל ומאבד שליטה, יוקו הייתה מתקשרת לנזוף במיי על כך "שלא עושה את עבודתה". לבסוף, לאחר שנה וחצי, יוקו "מרשה" לג'ון לחזור הביתה - ובאותו יום הוא חוזר. תוך תקופה קצרה יוקו נכנסה להריון ובנם שון נולד כשג'ון בן 42. בעקבות הולדת הבן, ג'ון מחליט על הפסקת הפעילות המוזיקלית והתקשורתית שלו ומסתגר בבית לטובת גידול הבן ומכריז על עצמו כ-" Husband."House אולם, תוך זמן קצר הוא שוקע אל תוך עצמו. בגיל 46, לנון נרצח בכניסה לביתו ע"י מעריץ. התיאוריה ההתפתחותית של ויניקוט פרק זה, יניח את היסודות להבנה מעמיקה של ניתוח האישיות שיוצג מאוחר יותר כמו גם להבנת תרומתו של הניתוח הויניקוטיאני של אישיותו של לנון על פני הניתוחים הפסיכו-אנאליטיים הקיימים. הפרק יחולק לשלושה תתי פרקים, כל אחד יעסוק בהרחבה במספר רעיונות מתוך תורתו של ויניקוט. יצוין, כי החלוקה לפרקים נפרדים הנה מלאכותית בלבד ונועדה לשם ההפשטה בהגשת הרעיונות לקורא. למעשה, יש להתייחס לתיאוריה הויניקוטיאנית כאל מקשה אחת, שהקונספטים שבתוכה שזורים זה בזה. כך, כל התקדמות בתהליך התפתחותי אחד, כמו גם כל נסיגה, תורמת )או גורעת( לתהליכים התפתחותיים אחרים. 14

16 הדיאדה אם-תינוק הנחת הבסיס, העומדת מאחורי כל רעיונותיו של ויניקוט וכלל הפיתוחים התיאורטיים שנבנו על בסיסם, היא ההבנה שאין תינוק ללא אם. למעשה, מוטב לתאר זאת בלשונו של ויניקוט baby" "there's no such thing as a.) ( אמירה זו למעשה מכוונת לכך שכל אמירה תיאורטית בנוגע לתינוק לבדו איננה תקפה משום שהתינוק, בחודשים הראשונים לחייו והחל מהרחם, נמצא במצב של תלות )משתנה( באמו. תחילה התלות מוחלטת, ולכן לנוכחותה ולאופן הטיפול שהיא מספקת, השפעה קריטית על המציאות הפנימית של התינוק באותו הזמן ועל התפתחותו מאוחר יותר. הנחת בסיס זו, למעשה מבטלת המשגות תיאורטיות מקובלות קודמות לזו של ויניקוט, משום שאלו מייחסות לתינוק חיים יצריים )פרויד( או קיומן של פונקציות בסיסיות של התייחסות לאובייקטים )מלאני קליין( ולכן מניחות קיום נפרד של התינוק כבר בשלבים המוקדמים ביותר בחייו. לפי ויניקוט, במהלך חודשי חייו הראשונים של התינוק, ועוד במהלך ההריון, מפתחת האם 'מחלה נורמלית' של מושקעות אמהית ראשונית preoccupation(.)primary maternal משמעות "המחלה", היא הגברה ואף העצמה זמנית של הרגישות של האם כלפי עצמה במהלך הריונה, ומאוחר יותר כלפי התינוק הנולד עד לכדי הזדהות איתו ועם צרכיו. תהליך זמני זה, ממנו האם מחלימה לאחר מספר שבועות עד חודשים, מאפשר לה לבצע התכווננות רגישה, מהימנה ומותאמת לצרכיו של התינוק מתוך תחושה של אחדות מלאה עמו. כמובן שלא כל האמהות מפתחות מושקעות אמהית ראשונית חלקן בשל טרדות מציאותיות שאינן מאפשרות להן לשקוע אל תוך עצמן לתקופה ממושכת )לעיתים בשל היעדר אב או אדם בתפקיד האב, שיוכל לאפשר זאת ע"י לקיחת חלק גדול מהעול של התמודדויות היום-יום והמציאות(, וחלקן בשל הזדהות גברית חזקה או קנאת פין שלא הודחקה. כך או כך, למושקעות זו של האם תפקיד קריטי ביצירת הקונסטיטוציה של התינוק לאורך חייו: בתקופה זו, רגישותה המוגברת של האם כלפי תינוקה והתכווננותה המיוחדת כלפיו, מאפשרת לו לשהות לאורך זמן ובאופן ממושך וללא הפרעות במצב של אנ-אינטגרציה ראשונית.)un-integration( סידור עניינים זה אינו מוגדר ע"י ויניקוט במדויק, אך ניתן להבין אותו, ובעיקר לדמיין ולחוש, כמצב שהתינוק שוהה בו לאורך זמן וללא-הפרעה. במהלכו, חלקיקי-חלקיקים של הוויה נאספים באיטיות ובהדרגה, תוך הבלחות של מגע נענוע, שפשוף וחימום גוף התינוק, ריח, מראה, קול )ולבסוף גם יצר( לכדי ישות קיימת ושלמה בתהליך של אינטגרציה. תחת אנ-אינטגרציה, הגוף, הוא הסומה, אינו נפרד בשום מובן מהנפש - 15

17 הפסיכה )מקבילה אפשרית מוכרת יותר למונח זה תהיה ה- mind (, והם ביחד מהווים יחידה אחת ובמידת מה - מעורבבת, של קיום,)being( דרכה התינוק חווה את העולם. כל עוד האם מתאימה את עצמה באופן מושלם לתינוקה, מתוך ההזדהות העמוקה שלה איתו ועם מצבו חסר-האונים הוא אינו נדרש להתמודד עם חודרנות או עם חסך המפריעים את שהותו באנ-אינטגרציה ומהווים פגיעה )impingement( בהמשכיות הקיום שלו being( ;)going on במצב של פגיעה, התינוק מתמודד עם מציאות חדשה עבורו, ולכן מנסה "להסביר לעצמו" את כשלונה של האם. במצב כזה, הוא נאלץ לאמץ את שכלו באופן שמפר את האנ-אינטגרציה במובן הזה שהוא מפריע לניצני הקיום הפסיכו-סומטי הקודם, בו הפסיכה "מעורבבת" עם הסומה, ולמעשה גורם להשתכנות של הפסיכה בשכל. משמעות הדבר היא שהקיום של התינוק מתבצע דרך פסיכה שכלית כוזבת שתפקידה ליצור הרגעה בתינוק אל מול מציאות פוגענית ובכך להחליף פונקציות בסיסיות שהאם אמורה לספק בשלבים כה מוקדמים של החיים, כמו למשל הרגעה. ויניקוט מתייחס לדיאדה מהסוג הזה ככזו שגורמת לתינוק להתחיל את חייו בלהגיב במקום בלחיות. אם התינוק טרם השיג את הכלים המנטליים להתמודד עם כשלונה של האם משום שכשלונה גדול כל-כך או משום שהוא אינו מפותח דיו, הוא עשוי לחוות טראומה התמוטטות.)breakdown( ההתמוטטות יוצרת פער בהוויתו של התינוק אותו האם לא תוכל לאחות לאחר מכן, והתינוק יצטרך להתחיל להתפתח משם והלאה. הפער בהוויה, יגרום למצב בו התינוק לא יזכור את ההתמוטטות, שכן היה צעיר מדי לשם כך, אך ימשיך לחשוש ממנה כל חייו כאילו מאיימת להתפרץ תמיד. מעבר להיענות המהימנה הנדרשת מהאם, ישנו תהליך נוסף הנובע ממבטה של האם בתינוק האופן בו פניה מגיבים אליו, וזאת ללא קשר למהימנות הטיפול שהיא מספקת. לאם תפקיד בהצגת השתקפותו של התינוק בפניה, כך שכאשר מביטה בו פניה יגיבו אליו ואל נוכחותו, והוא יראה את עצמו בפניה. תהליך זה, כאשר הוא חוזר על עצמו, מהדהד בחזרה לתינוק את קיומו ומאפשר לו להרגיש אמיתי. תפקיד זה של האם נקרא הצגת אוביקט presenting(.)object אם אשר לא לקתה במחלה הנורמלית של מושקעות אמהית ראשונית, או שטרדות המציאות גרמו ליציאתה ממצב זה בטרם עת, תשקע במציאות הפנימית שלה ולכן כאשר תביט בתינוק - לא באמת תראה אותו. התינוק שיביט באמו, יראה את פניה של האם המביעות את המציאות הפנימית שלה ולא יראה בהן את עצמו ואת תגובות האם כלפיו. חדירת המציאות הפנימית של האם לתוך הדיאדה, תגרום לתינוק "לחפש" את השתקפותו בפניה של האם, ולכן יהיה חרד 16

18 לשלומה, ינסה לחזות את מצבי רוחה ויתאים את עצמו אליה על מנת להבטיח את השתקפותו בפניה בזמן שהוא מביט בה. מסירותה ושקיעתה הטוטאלית של האם בדיאדה, המתאפשרות לה באמצעות המושקעות האמהית הראשונית, הן שנותנות מענה למצב התלותי העדין בו התינוק נמצא בתקופת חייו הראשונה. ואמנם, החלמתה של האם 'ממחלתה' הנה הכרחית: התאמה מושלמת לצרכי התינוק אינה נחוצה ואף הרסנית לאורך זמן רב מדי, בהיותה לא מאפשרת לתינוק לבצע את החיבורים המנטליים הנדרשים מתוך כשלונות מותאמים של האם ולאור ההתפתחות המנטלית החלקית שכבר הבשילה. לפיכך, ויניקוט מכנה את האם הטובה כ'אם טובה-דיה' mother(,)good-enough משום שהיא אכן טובה אך אינה מושלמת ולכן כישלונות לא רק שעשויים לקרות אלא הם גם טבעיים בהיותה אנושית, ויתרה מזאת הם הכרחיים להתפתחותו התקינה של התינוק. משום כך, מכנה ויניקוט פעמים רבות את האם הטובה דיה, 'כאם המסורה הרגילה' ( devoted ordinary,)mother ברמזו שאמהות היא יכולת טבעית שאין צורך ללמדה. בשלב בו האם מחלימה מהמושקעות האמהית הראשונית, עובר התינוק מתלות מוחלטת באמו לתלות חלקית. להבדיל מההחזקה )holding( שנדרשה קודם לכן, מושג המרמז על האחדות הפיזית והרגשית בין האם לתינוק, מוטלת על האם משימה חדשה טיפול,)handling( אשר לצד הקרבה וההחזקה, התינוק זקוק גם למידה מסוימת של חופש, אשר תתאפשר עם התאמתה המחודשת של האם לצרכיו המשתנים. בו בזמן שמתרחשת האינטגרציה וחלקיו של התינוק נאספים לכדי יחידה שלמה של קיום, מתרחשים שני תהליכים נוספים: במסגרת התהליך הראשון - פרסונליזציה, התינוק לומד להבחין בינו לבין הסביבה, בין אני ללא-אני. במסגרת התהליך השני, ריאליזציה התינוק לומד לתפוס את המציאות כפי שהיא, במושגים של זמן ומרחב. למעשה, ריאליזציה היא פועל יוצא של פרסונליזציה ואינטגרציה שהבשילו. במצב בו שלושת ההישגים ההתפתחותיים הללו ישנם, התינוק הוא יחידה אחת שלמה ונפרדת ובעל קיום משלו. הקיום, מושג דרך גרעין שהתעצב בתינוק כתוצאה מהשהייה הממושכת באנ-אינטגרציה. גרעין זה, נקרא עצמי אמיתי self( )true והוא למעשה תחושת ההוויה של האדם, אשר איננה תלויה בנוכחות האחר או במחוותיו. גרעין עצמי אמיתי עשוי גם שלא להתבסס, וזאת בשל הפרעות באנ-אינטגרציה או בשל תהליכים מאסיביים של דיס-אינטגרציה, כלומר התפרקות האינטגרציה שהושגה בשלבים מוקדמים יותר. 17

19 במצב זה של נסיגה בתחושת הקיום, יש צורך בכינונה של מעטפת אשר תוכל להגן על גרעין העצמי האמיתי המתערער, על התחושה השברירית של היות. מעטפת זו נקראת העצמי הכוזב ( false.)self ניתן לדמיין את העצמי הכוזב כמעין שכבה העוטפת את גרעין העצמי האמיתי, שעוביה וצפיפותה מאסיביים יותר ככל שגרעין העצמי האמיתי קטן ושברירי יותר. עבור עצמי אמיתי שכזה, הסביבה מסוכנת יותר ויש צורך בהקמה של "חומות" חזקות יותר כדי להגן על יסודות הקיום וההוויה. הגנה זו, היא במהותה תגובתית לסביבה ומכילה אלמנט של כניעה למציאות. לעיתים, הכניעה לובשת צורה של ריצוי ומתרחשת הגברה מוגזמת של תהליכי ההזדהות עם הסביבה. במצבים אחרים, הכניעה למציאות לובשת דווקא צורה מתנגדת וזאת משום שההתנגדות משיגה תחושה של חיות. אם כן, תפקידו העיקרי של העצמי הכוזב הוא הגנה על העצמי האמיתי. ההגנה נדרשת עבור העצמי האמיתי, בין אם מבוסס ובין אם לאו, בשל היותו ליבת הקיום של האדם. ככזה, העצמי האמיתי הוא למעשה גרעין מבודד ובלתי-מתקשר )incommunicado( שלא רק שיש לכבד את פרטיותו ואת זכותו שלא להיחשף לסביבה, אלא שחשיפתו עלולה לגרום לחילולו ולניצולו. תפקידו המשני של העצמי הכוזב הוא לאפשר לאדם, במידת האפשר, להשיג את תחושת ההיות הנובעת מהעצמי האמיתי. ככל שהעצמי האמיתי חבוי פחות וקיימת הכרה גדולה יותר בקיומו, מאפשר העצמי הכוזב - במידת האפשר, את חייו החשאיים של העצמי האמיתי. במצב בו העצמי האמיתי מבוסס, תחושת ההוויה של האדם היא דבר שקשה לערערו ואין צורך לעוררו. אולם, לעצמי הכוזב עדיין תפקיד חשוב בהתנהלות החברתית של האדם בהיותו מאפשר להתאים את ההתנהגות לסיטואציה בצורה נאותה ולהתפשר במקומות בהם הפגיעה הכרוכה בפשרה לא תהיה גדולה מדי. כאשר העצמי האמיתי חבוי לגמרי, הקיום מושג דרך העצמי הכוזב. במצב כזה, הישגיו של אדם עשויים להיראות לסביבה כהצלחה אולם אותו אדם חש כשלון משום שהצלחתו נובעת מתוך כניעה למציאות. במצב כזה, רק התנגדות לסביבה או איסוף של פגיעות לתוך האני עשויים לעורר תחושה של קיום. האיזון בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב משתנה כתלות במידה בה העצמי האמיתי מבוסס. איזון זה תלוי במידת האינטגרציה והפרסונליזציה שהושגו בשלבים המוקדמים יותר ואשר מושגים לאורך הדרך ולכן לא מדובר בהישג התפתחותי שמידת ההבשלה בו תלויה בגיל מקסימלי, אלא מדובר בתהליך שעשוי להימשך לאורך כל החיים. במסגרת זו, עשויות להתרחש התפתחויות 18

20 ונסיגות בתהליכים של אינטגרציה, פרסונליזציה וריאליזציה וכפועל יוצא מכך באיזונים השונים שבין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. החיים היצריים, תוקפנות והתנהגות אנטי-חברתית בשלבים המוקדמים של חייו, התינוק מתנהג באופן הרסני וללא-רחם אשר עשוי להתפרש ע"י האם כתוקפנות או כהרסנות הנובעת מתסכול. מלאני קליין, מזהה בהרסנות זו של התינוק ביטוי ליצר-המוות אשר זיהה פרויד לקראת סוף חייו ואותו קליין פיתחה והעניקה לו מעמד מיוחד בהתפתחות. לעומתה, ויניקוט רואה בהתנהגות הרסנית זו של התינוק סימן לחיות.)aliveness( לדידו, זו איננה תוקפנות כי אם להיטות ואהבה פרימיטיבית המתבטאות בהרסנות ובהתנהגות שאינה מתחשבת ברגשותיה של האם. באותה תקופה, מידת הנפרדות שהתפתחה בתינוק אינה מספיקה עבור התינוק להבחין בכך שההתנהגות ההרסנית מופנית כלפי האם )כלפי הלא-אני( ושהוא בהתנהגותו גורם לה נזק. ויניקוט מכנה שלב זה בהתפתחותו היצרית של התינוק כקדם חמלה,)pre-ruth( ובכך מרמז גם על כך שבשלב ההתפתחותי הבא תופיע החמלה )וכבר בשלב של שני גופים ולא שלושה, להבדיל מההמשגה הקלייניאנית(. כאשר תופעות יצריות אלה כמו גם תופעות יצריות אחרות מופיעות בתינוק, הן נחוות בעוצמה רבה וזאת משום שהאגו של התינוק אינו בשל דיו בשביל לתמוך ולהכיל אותן. חוויה עוצמתית זו, אותה התינוק אינו יודע "להסביר לעצמו", עשויה לגרום להפרעה בהמשכיות הקיום של העצמי בדיוק כמו תופעות חיצוניות אחרות החודרות לאנ-אינטגרציה ומפרות אותה. התינוק זקוק לתמיכת-האגו של האם המתרחשת במידה רבה באמצעות נוכחותה המתמשכת המבטיחה את זמינותה המיידית בעת הצורך כמו גם את היותה נכונה לסבול את מתקפות התינוק, כאשר הן מופיעות, ולהכיל אותן בתוך הדיאדה. הופעת התופעות היצריות בתוך המסגרת המוגנת של הדיאדה מאפשרת להכיל גם את התופעות הקשות להכלה ובתהליך איטי לתת להן משמעות. הנוכחות העקבית של האם והתמיכה שמספקת לאגו של התינוק מכונה ע"י ויניקוט התייחסות-אני,)ego-relatedness( והיא שמאפשרת בסופו של דבר לתינוק )ולבוגר( את ההיות לבד, מתוך נוכחותה העקבית של האם שהופנמה. במובן הזה, ויניקוט מציג פרדוקס תחושת הבטחון הפנימית אשר איננה תלויה בנוכחותו של האחר, כלומר היכולת להיות לבד alone(,)the capacity to be נובעת דווקא מתוך השהייה הממושכת בשלבים המוקדמים של החיים בנוכחותה של האם. 19

21 ככל שהתינוק חווה יותר חוויות יצריות והאם נמצאת שם ושורדת את מתקפותיו כך מתבסס האמון של התינוק בסביבה וביכולת של הסביבה להכיל אותו, גם כאשר הוא ללא-רחם. סביבה אשר לא תהיה מסוגלת להכיל את האגרסיביות של התינוק בהיותה לא סובלנית לתוקפנות, או לחילופין סביבה בה האם לא תהיה זמינה ונוכחת מספיק כדי לספוג ולהכיל את התוקפנות במסגרת יחסי האם-תינוק )מבלי להרחיב את המעגל מתוך כשלון הדיאדה להכלה(, עשויה לגרום לפיצול האגרסיביות כך שתוכל לבוא לידי ביטוי רק במצב של דיסוציאציה. אולם, בסביבה בה האם נוכחת למרות האגרסיביות, שורדת את המתקפות וממשיכה להציב התנגדות עקבית לאגרסיביות של התינוק מבלי למגר אותה, מיטיב התינוק לפתח תחושת אמון ובמקביל מתבצעים תהליכים של פרסונליזציה ושל קיבוע האוביקט. ההבשלה בתהליכים אלה, מאפשרת לתינוק להגיע להבנה חשובה במיוחד: התינוק מבין שהאם השייכת למצבים השקטים, היא אותה האם השייכת למצבים המרוגשים. במילים אחרות, עבור התינוק, הגורם המזין הנו גם הגורם אליו מופנית אהבתו ללא-רחם. הבנה זו, מאחדת את החוויה של התינוק כלפי אמו משני המצבים השונים, והיא שמאפשרת מעבר משלב הקדם-חמלה לשלב החמלה,)ruth( אשר ממנו תתפתח האכפתיות.)concrern( בשלב זה, התינוק שמבין את הנזק שגרם לאם )השלמה( בהרסנותו, לוקח אחריות על האימפולס שלו וכך מתפתחת היכולת לחוש אשמה. כתוצאה מהאשמה, התינוק ינסה לתרום )donate( לאם ובכך לתקן את מה שעולל לה כאשר היה ללא-רחם. אם שתאפשר לתינוק לתרום לה תעודד התפתחות של אכפתיות והאשמה שחש התינוק תפחת בהדרגה. אולם, אם שלא תהיה מוכנה לקבל, ולשוב ולקבל, את מחוות התיקון של תינוקה, לא תאפשר לתינוק להתפתח לכיוון של אכפתיות, במקום אשמה; רק כאשר האם תקבל את תרומתו של התינוק, התינוק מצדו יהיה מסוגל לבוא במגע עם הרסנותו, להכיר בה וכתוצאה מכך גם להדחיק בהדרגה את פנטזיית ההרס עד לאינטגרציה מלאה באישיות. במצב זה, התוקפנות תהיה זמינה לשימוש באופן מושכל ותתועל לעבודה ולמשחק. במקביל, אם שאיפשרה לתינוקה לתרום והייתה מסוגלת להיתרם, תכונן תהליך בו התינוק יגלה את החדווה שבבנייה לעומת ההרס, ואת החדווה שבתרומה לאחר. מצב בו האם אינה מכירה במחוות התיקון, משאיר את התינוק עם תחושת אשמה אך ללא יכולת לחוש אכפתיות אמיתית כלפי האחר, ולכן ההתפתחות היא לכיוון של אמביוולנציה. במצב הקיצוני ביותר, בו האם דוחה את כל ניסיונותיו של התינוק לתיקון, מתפתח תסכול. התסכול מקל על תחושת האשמה של התינוק אולם לא מאפשר לתינוק מגע עם פנטזיית ההרס ולכן גורם לפיצול התוקפנות ולכינונה של אישיות לא אינטגרטיבית. בסופו של דבר, הפיצול מתבטא 21

22 בהרסנות - יצר אגרסיבי שפוצל אינו עומד לשירות העצמי )האגו(, וככזה נידון להתבטא בהתנהגות תוקפנית בלתי מרוסנת. לפי ויניקוט, ככל שלא התפתחה היכולת לאכפתיות וקיים פיצול של התוקפנות אם לאור כשל סביבתי בקבלה, בהכלה ובהישרדות הסביבה אל מול ההתנהגות התוקפנית ואם לאור כשל בהכרה ובקבלה של מחוות התיקון, עתידים להופיע יותר ויותר סימנים של תוקפנות בתינוק ולאחר מכן בילד. ויניקוט נזהר מלהתייחס להתנהגות זו כאל סימן להתנהגות אנטי-סוציאלית העתידה לבוא )ועל אחת כמה וכמה להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית(, בוודאי כאשר מדובר בילדים ובתינוקות רכים; לכן, הוא מתייחס לגילויים אלה של תוקפנות כאל נטייה אנטי-חברתית tendency(.)anti-social טווח ההתנהגויות שנכלל בספקטרום הזה יכול להיות כל התנהגות ברצף שבין הרטבה ולכלוך )לאחר הגיל ההתפתחותי המתאים לכך( לבין גניבה, אלימות והרסנות מכוונת. ויניקוט מתייחס תמיד לנטייה האנטי-חברתית כאל תוצר של חסך. החסך התרחש בהכרח בגיל מאוחר מספיק בכדי שיוכל להישמר הזכרון של הדבר הטוב שהיה בטרם נוצר החסך. הכשל, כפי שמרמזת המילה חסך, הוא במהותו סביבתי, והתינוק בהכרח מבחין בכך משום שהסימפטומים התוקפניים מופנים כלפי חוץ ולא כלפי פנים )לכיוון של מחלה פסיכוטית(. בהתנהגות זו, מזהה ויניקוט תקווה, בחלקה הגדול לא מודעת, מעין תביעה כלפי הסביבה שיושב לילד הדבר אשר היה לו ואבד, כלומר אהבתה של האם. הנטייה האנטי חברתית מכילה שתי מגמות: המגמה הראשונה - חיפוש אוביקט, תופיע תמיד בנטייה האנטי חברתית, אם כי במינונים שונים ותחתיה יכללו כלל המופעים השונים שבין חמדנות לגניבה. במגמה זו הילד למעשה מבצע קונקרטיזציה לדבר שאבד והוא מחפש אותו ובאמצעות הגניבה תובע אותו מהסביבה. אם האם לא נענית מוקדם מספיק לאיתותיו של התינוק, הערך המקורי של האוביקט האבוד עשוי להתפוגג ועשויה להיווצר בעייתיות ביכולת להסמלה, עד כדי פטישיזם. מגמה שניה של הרסנות, תופיע לצד המגמה הראשונה כניסיונות חוזרים ונשנים לבדיקת הגבולות והחוזק של המעגל להכיל את התוקפנות. במידה והמעגל הראשון נכשל בהכלה, הילד ירחיב את תוקפנותו למעגלים נוספים, רחבים יותר. התקווה של הילד, כאמור - בחלקה לא מודעת, היא שימצא הגבול אשר יהיה מסוגל להכיל את תוקפנותו לאורך זמן boundary( )finding the lost containing ולאורך נסיונותיו החוזרים והנשנים להתשה. סביבה שתוכל לעמוד בניסיונות של הילד, תוכל לאפשר לו בהדרגה לכונן תחושה פנימית של בטחון. להבדיל מהמגמה הראשונה של חיפוש האוביקט, בה האם משחקת תפקיד מהותי, במגמה השניה של ההרסנות, ויניקוט מעניק כמעט לראשונה תפקיד 21

23 ע, מהותי גם לאב, בהיותו זה שמעניק לילד את הגבול המכיל והבטוח אותו הוא מחפש. ילד שלא יחווה אב נוכח וחזק דיו בחייו, לא יוכל להרוויח את תחושת האשמה על התנהגותו ללא-רחם, דבר שעלול להגביר תהליכים של דה-פרסונליזציה ולאפשר תחושה של היות רק בהתנגדות לפגיעות )impingements( הסביבה או בחילולן של פגיעות באמצעות אלימות. מצד שני, נוכחות של אב קפדן וחזק מדי עלולה גם היא להזיק לילד בהיותה כפייתית ונוקשה, ובכך מעודדת עצמי כוזב. הילד, שבהתנהגותו ההרסנית למעשה מביע תקווה, מזהה את היסוד הכוזב בחוקים הנכפים עליו ולכן בוודאי שלא יציית. לבסוף, ויניקוט מתייחס לערך המטרד של הנטייה האנטי-חברתית כאל סימן לבריאותו של הילד וליכולתו להחלים, כמובן כתלות ביכולתה של הסביבה לאפשר זאת. כלומר, דווקא האלמנט שהופך את הילד לבלתי-נסבל, הוא סימן לתקווה. חיים ויצירתיות במאמרו "מיקומה של החוויה התרבותית", ויניקוט מציין - "חשוב עד מאד שנכיר בגלוי שהעדר מחלה פסיכו-נוירוטית הוא אולי בריאות אבל אין הוא חיים" )ויניקוט, 2696 "מ 998(. בכך, הוא למעשה יוצר את ההפרדה הבסיסית בין בריאות בהגדרתה המקובלת לבין חיים. ברווח שבין הבריאות לחיים, מכניס ויניקוט את אחד ממושגיו התיאורטיים החשובים ביותר יצירתיות.)creativity( מושג היצירתיות מוכר משפת היום-יום והעיסוק בו היה קיים במידה מסוימת גם בספרות הפסיכולוגית בת-זמנו של ויניקוט )1940/1975.)Klein, אולם, ויניקוט הקנה למושג זה משמעות חדשה ושמר לעצמו את החופש, את היצירתיות, להשתמש בו כפי שהוא מבין אותו. לפי ויניקוט, יצירתיות היא למעשה גישתו של אדם למציאות החיצונית: האם האדם מתנהל בעולם באופן אקטיבי ומתאים את תנאי המציאות כך שיפגשו עם רצונותיו )מבלי לפגוע באחר(, או שמגיב למציאות מתוך כניעה ראשונית אליה. גישתו היצירתית של האדם למציאות החיצונית, מתקשרת למושגים אחרים בתיאוריה של ויניקוט: ראשית, רק העצמי האמיתי לבדו יכול להיות יצירתי. לפיכך, כל תגובה למציאות שאיננה נובעת מתוך העצמי האמיתי לא תוכל להיות יצירתית, גם אם תדמה לכאורה לתוצריו של העצמי האמיתי לו היה קיים. כך למשל, אמנות בהגדרתה המקובלת איננה יצירתית, אם גישתו של האמן כלפי המציאות היא כנועה והתנהלותו 22

24 בעולם נובעת מהעצמי הכוזב. לפיכך, ויניקוט מגדיר יצירתיות כעשייה הנובעת מהוויה " Doing."that arises out of Being התפתחות היצירתיות, בדומה להתפתחות העצמי האמיתי, ראשיתה בתקופת החיים הראשונה; התאמתה המושלמת של האם הטובה דיה לצרכי תינוקה, יוצרת התנסויות חוזרות ונשנות בהן התינוק מקבל את מה שהוא זקוק לו. רגעים אלה של סיפוק הצורך ע"י האם מכונים רגעי אשליה,)illusion( משום שיוצרים בתינוק את התחושה שהוא ברא את השד, את הרחבות האני או חלקי האוביקט המספק את הצורך. תחילה, התינוק מתאווה לסיפוק הצורך אך אינו יודע למה לצפות. אולם, ככל שמצבים אלה של צורך וסיפוק הצורך חוזרים על עצמם, הוא יכול לדמיין בצורה טובה יותר, תוך העשרת החוויה מהתנסויותיו במציאות החיצונית, את האוביקט אליו הוא מתאווה. ניסיונות חוזרים ונשנים אלו יוצרים אצל התינוק את הרושם שהרצון שלו והדמיון שלו הם אשר בוראים את האובייקטים בעולם. במצב בו סידור עניינים זה לא מתקיים, המציאות החיצונית כופה את עצמה על התינוק. למשל, אם המניקה את תינוקה לפי השעות הנוחות לה ולא לפי רעבונו של התינוק, יוצרת בתינוק את הרושם שהשד או החלב הם נפרדים ממנו, מרצונותיו ומאוויו. במצב כזה, נכפית על התינוק ההבנה שהמציאות החיצונית היא נפרדת וקיימת בלאו הכי עוד לפניו כלומר, רצונותיו וצרכיו לא בראו אותה, מצב המעודד את כינונו של העצמי הכוזב לטובת הגנה על העצמי האמיתי מפני העולם הנחווה כבלתי-צפוי. כאשר הסביבה יכולה לאפשר לתינוק לחוש שהוא אשר בורא את האובייקטים בעולם, כלומר שלרצונותיו יש משמעות, התינוק משיג את ההישג ההתפתחותי של אומניפוטנציה.)omnipotence( שלב זה של אומניפוטנציה, הוא למעשה שלב מעבר בין תפיסה סובייקטיבית של המציאות, קרי מצב של אחדות בין התינוק לאם )ולסביבה(, לבין תפיסה אובייקטיבית של המציאות, קרי מצב של נפרדות הכרה בקיומם של אני ולא-אני. בשלב המעבר, לפני שהתינוק יזהה את השד כנפרד ממנו, הוא יזהה אותו כפרי יצירתו. המרחב שבין המציאות הפנימית השד כחלק מהתינוק, למציאות החיצונית השד כחלק מהאם, הוא מרחב עשיר ועתיר בדימיון אשר בו התינוק יוכל ליצור, ובשפתו של ויניקוט לשחק.)playing( ההנאה מהמשחק )בתינוק( ומהחוויה התרבותית )במבוגר(, נובעת מאמון שהתפתח בתינוק בתקופת התלות המוחלטת, עוד לפני שהתפתחה הנאה מפרידה ומעצמאות. מרחב זה, אשר ויניקוט מכנה "מרחב המעבר" space(,transitional נקרא גם מרחב פוטנציאלי ומרחב הביניים(, מתקיים בטווח שבין המציאות הפנימית והמציאות 23

25 החיצונית, אך לא נמצא באף אחת מהן. הגבולות המטושטשים שבין שני עולמות אלה, יוצרים מרחב שלישי של חוויה אליו שני העולמות תורמים ובו מתאפשרת היצירה. ההימצאות בתוך מרחב הביניים מתאפשרת בבגרות רק אם תחושת ההיות של האדם שלמה כלומר, שהאדם מרגיש שבהיותו לבד הוא למעשה אינו לבד. רק במצב כזה של קיום הפרדוקס וקבלתו, יכול אדם ליצור. בנוסף, יצירה בוגרת מחייבת התגברות על האומניפוטנציה, כלומר מעבר ממצב של אומניפוטנציה למצב של ריאליזציה, תפיסה אוביקטיבית לגבי המציאות. תפיסה כזו יכולה להתפתח רק אם האם איפשרה נסיונות חוזרים ונשנים של קיום האשליה אצל התינוק, ואם בבוא היום היא גם נכשלה כשלונות מותאמים והדרגתיים אשר איפשרו את ההתפכחות מהאשליה. תחילה, הכשלונות המותאמים דווקא גורמים לתינוק לחוש כאילו מאמציו, תסכולו והאנרגיה שמשקיע בחיפוש האוביקט הם אלו שגרמו להופעת האוביקט בסופו של דבר ולכן מעודדים אומניפוטנציה. אולם, ככל שהתינוק מסוגל להתמודד עם פערים גדולים יותר בין הצורך לבין סיפוקו, הכשלונות המותאמים דווקא מסייעים להתגברות על האומניפוטנציה בהיותם גורמים לתינוק להבין בהדרגה שהאם נפרדת ובעלת רצונות משלה. בנוסף, ככל שהמאמץ שהתינוק משקיע בחיפוש האוביקט גדול יותר, כך מתרחש גם ביתר שאת התהליך המקביל של קיבוע האוביקט. בתקופת ההתפכחות מהאשליה, התינוק נעזר באובייקט מעבר object( )transitional אגודל, קצה שמיכה, בובה וכו', אשר מהווה את קניין הלא-אני הראשון שלו, נמצא במרחב שבין החיצוני לפנימי ועבור התינוק נוצר על ידיו. אוביקט המעבר מסמל עבור התינוק את כל מרכיביה של האם אך להבדיל ממנה למרות שהוא נפרד ממנו, הוא שייך לו לגמרי ונוצר על ידיו. הפרעות בשלב זה הנובעות מאי-התאמתה של האם, עשויות לגרום לפגיעה ביכולת ההסמלה אצל התינוק, כאשר השימוש באוביקט המעבר נעשה יותר ויותר קונקרטי ואובססיבי, עד שאיכויותיו של המסמל נעלמות ממנו והשימוש בו נעשה נוקשה. לכך גם השפעות בתחום של המיניות, כאשר קיימת הסכנה שהאקט המיני יהיה משולל מסמל והמשיכה תהיה לתחום של הפרברסיות. היכולת לתקשר, נוצרת גם היא בתקופת ההתפכחות מהאומניפוטנציה לקראת תפיסה אובייקטיבית של המציאות. שלב זה, מאפשר למעשה את היווצרותם של שני כיוונים האחד, תקשורת והשני בידוד; בהתפתחות התקינה ויניקוט מפריד בין שלושה סוגים עיקריים של תקשורת האחד גלוי ומפורש )explicit( ומתקיים עם הסביבה, השני לנצח דומם ( forever )silent ומתקיים אל מול תופעות סובייקטיביות בעולמו הפנימי של היחיד, והשלישי או האמצעי )intermediate( מתקיים במרחב המעבר ועוסק במשחק ובחוויה התרבותית. כאשר שלושת צירי 24

26 התקשורת הללו מתקיימים, ההתפתחות תקינה. אולם, אדם שנמצא בקשר רב מדי עם עולמו הפנימי או לחילופין אדם שבורח מהעולם הפנימי אל המציאות החיצונית )מה שבא לידי ביטוי בהגנה המאנית(, מקיימים קווים מפוצלים של תקשורת, ולכן לא תקינים. סוגים אלה של תקשורת מכונים אי-תקשורת תגובתית non-communication( )reactive והם התפתחו לאור אופיה הכפייתי של סביבה שאינה טובה-דיה. במצב כזה, התקשורת עם העולם תהיה במהותה מרצה ותנבע כל כולה מהעצמי הכוזב, ללא התרחשותן של תופעות מעבר. לעומתה, התקשורת עם התופעות הסובייקטיביות תהיה במובן של שקיעה כלפי פנים, כאשר דפוס זה של אי-תקשורת יגרום לאדם להרגיש אמיתי יותר מבמצב של קיום של תקשורת עם הסביבה, וזאת משום שתקשורת כלפי חוץ מקושרת עם עצמי כוזב. ניתוח האישיות שיטות פרק זה יעסוק בבחינת חייו של לנון ובניתוח אישיותו. לצורך זה, יתבצע ניתוח מעמיק של מסמכים ביוגרפיים שנכתבו אודותיו, ובמיוחד מסמכים ביוגרפיים שנכתבו ע"י מכריו הקרובים 1983( Henry,.)e.g. Shotton & Schaffner, 1983; Pang & להבדיל מכותבי ביוגרפיות מקצועיים, מכריו מספקים גרסה אינטימית ואותנטית של היחסים בינם לבין לנון כמו גם מחזיקים ומציגים תמונה מורכבת יותר של אישיותו, שהתאפיינה בניגודים רבים. לצד סקירת המסמכים הביוגרפיים, יבחנו וינותחו כלל הראיונות שהתבצעו עם לנון )והביטלס כשהוא בתוכם( במהלך השנים , המובאים כולם באתר. כמו כן, יתבצע ניתוח של כלל השירים, הלחנים, הסיפורים הקצרים והאיורים פרי עטו. הניתוח לא יהיה תוכני בלבד, אלא יתייחס במידה רבה גם למבנה, לדינאמיקה הכרוכה ביצירה ובאופן הביטוי של דבריו וכן לסמלים העולים מהם. יש לציין, כי התופעה של ניתוחי אישיות פסיכו-אנאליטיים קיימת מאז חיבורו של פרויד אודות אישיותו של ליאונרדו דה-וינצ'י )9696(. בחיבור זה, פרויד טבע את המונח "פתוגרפיה" )Pathography( לתיאור מלאכה זו. המונח מרמז במידה רבה על ניתוח הפתולוגיה, וככזה בוודאי מפספס את רוחו של ויניקוט. כמו כן, במאמרו של ויניקוט, "יצירתיות ומקורותיה" ) (, 25

27 הוא התייחס למלאכת הניתוח של פרויד, וטען "כיוון החקירה ]היה[ שגוי. הוא עוקף את הנושא העיקרי, את הדחף היצירתי עצמו". לאור ביקורת זו של ויניקוט על פרויד, ניתוח המסמכים והיצירות בעבודה זו, לא רק שיתבצע מתוך מושגיו התיאורטיים של לויניקוט אלא גם באופן ההולם את רוחה של התיאוריה. לכן, חקר היצירתיות יתייחס לאופן בו לנון התמודד עם המציאות החיצונית, במובן של יכולתו "לשחק", מתוך המכאניזמים הנפשיים העומדים לרשותו לאור חוויותיו המוקדמות. נקודת הנחה חשובה נוספת שתעמוד לרשותנו בגיבוש ניתוח האישיות, היא ההבנה הויניקוטיאנית לפיה העצמי האמיתי ממעט לתקשר, וכי עיקר התקשורת עם העולם מתבצעת דרך העצמי הכוזב. נקודת הנחה זו, תאפשר לקרוא את היצירות ואת הראיונות מתוך הנחה שהעצמי הכוזב הוא זה שמתקשר ולכן תבחין בין אלמנטים השייכים לעצמי הכוזב והפונקציה שהם משרתים עבורו לבין המחוות הספונטניות המעטות הבאות לידי ביטוי ומקורן בעצמי האמיתי. באופן דומה, סביר יותר להניח כי תקשורת הנובעת מהעצמי האמיתי, כאשר תתקיים, תתבצע מול בני זוג או חברים, ולכן ראיונות וחומר עיתונאי לרוב אם לא תמיד, יחזיקו תקשורת שעיקרה עצמי כוזב. אי לכך, ההקשבה התיאורטית ותשומת הלב לפרטים השונים יותאמו לערוצי התקשורת השונים של לנון מול העולם. כך למשל, עיון בשירים שכתב עד לשנת 02' )עד לאלבום )Rubber Soul מעלה את האפשרות שרובם בעלי אופי מרצה ושאינם נובעים מהעצמי האמיתי. השערה זו אוששה באמצעות דיווח של חברו פיט שוטון אודות ההגבלות שהנהיג בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, סביב תכני השירים וכן באמצעות דיווח נוסף של שוטון שלנון, עד שנחשף לשיריו של בוב דילן, לא ייחס חשיבות לתוכן השירים שכתב ונטה לתעל את "הכשרון הספרותי שלו לספריו הקטנים" )128.p,121.)Shotton & Schaffner, ;1983 אי לכך, לצורך הבנת הדינאמיקה הרגשית של לנון באותה התקופה, עיקר תשומת הלב בניתוח תופנה לסיפורים ולאיורים המופיעים בספרים שכתב בשנים אלה, ולא לשיריו מאותה תקופה. לתופעה זו של פיצול ערוצי הביטוי של לנון, כמו גם לסוגי התקשורת השונים העולים בכל אחד מהערוצים הללו, נתייחס בהרחבה בהמשך. ניתוח היצירות לא ינסה להסביר את היצירתיות של לנון, שכן לפי תפיסתו של ויניקוט היצירה האמנותית חוצצת בין הצופה לבין היצירתיות של האמן. בכך, לא נתייחס לכל חיבור פרי עטו של לנון כאל יצירה ואת הסבר היצירתיות שלו לא נשאב בהכרח מחיבוריו, אלא מתוך הדרך 26

28 הייחודית בה התמודד עם המציאות החיצונית לאורך חייו ולאור איכות הטיפול בסביבה המוקדמת. מחקרים קודמים אישיותו וחייו המרתקים של לנון היוו השראה לשלושה ניתוחי אישיות פסיכו-אנאליטיים שנכתבו אודותיו 1995( Sullivan,.)Billard, 2005; Maidenbaum & Thomson, 1989; כל אחד מהחיבורים אוחז בזווית תיאורטית שונה, ולכן לכל אחד מהם תרומה ייחודית. הפרספקטיבות התיאורטיות שיושמו עד כה בהתייחס לאישיותו של לנון, היו הפרספקטיבה הלאקאניאנית, הניאו-קלייניאנית והיונגיאנית. יצוין, כי השניים הראשונים מעמיקים בהרבה ובעלי היקף רחב יותר מהניתוח היונגיאני, ולכן תרומתם גדולה יותר. כעת, יפורטו רעיונותיהם המרכזיים של כל אחד מניתוחי האישיות הקיימים. בילארד )9662(, חקרה את אישיותו של לנון מתוך פרספקטיבה ניאו-קלייניאנית ובפרט השתמשה בתיאורית הסימטריה של הלא-מודע )1975 )Matte-Blanco, להמשגת אישיותו. תיאוריה זו, המבוססת בחלקה על תורת הלא-מודע ופשר החלומות של פרויד, גורסת כי בתהליך הרגשי של יצירת משמעות, מעורבים תהליכים לא-מודעים בהם מודגש הדמיון בין אנשים שונים, אירועים שונים וכיוצא באלה - דמיון אשר אינו מוגבל בזמן ובמרחב. זהו למעשה, ההיגיון "הסימטרי", הוא ההגיון של הלא-מודע המנחה גם את החלימה. ההיגיון הסימטרי מאפשר היפוך של אירועים ואנשים בזמן ובמרחב, כך שכל אחד יכול להיות מישהו אחר בכל זמן ובכל מקום. לכן, כל חוויה נחווית דרך שני סוגי תהליכים: תהליכים מודעים בהם מופעל ההיגיון "הבריא" )הא-סימטרי(, ותהליכים לא-מודעים, בהם מופעל ההיגיון של הלא-מודע )הסימטרי(. מטה-בלאנקו, מדגיש בעיקר את הקשרים ואת המתח הקיים בין אופן החוויה הסימטרי לאופן החוויה הא-סימטרי ומתייחס לתהליך ההתפתחות הרגשית כתהליך אותו מובילה הסימטריה בתוך המסגרת המכילה של הא-סימטריה. החוויה הטראומטית, בדומה לחלום בלהות, היא חוויה שהמנגנונים הא- סימטריים כשלו להכילה ולכן היא נידונה לתהליכים הסימטריים של ההכפלה וההיפוך, אשר במצב זה מתבצעים בבידוד בתוך הלא-מודע. 27

29 בילארד, ראתה את ציר ההתפתחות המרכזי של לנון כנובע מתוך תהליכים סימטריים מורכבים של הבניית העצמי לאור מציאות מתמשכת של אבדנים הקורים בחייו וכן של אבדנים המועברים אליו בתהליכים סימטריים של תורשה מהוריו, ובעיקר מאביו ששכל את הוריו בילדותו. האבדנים, טראומות נוראיות שנידונו "לחיים משלהן" בעולם של הסימטריה, נחוו בנפשו של לנון כחוויה החזקה והעוצמתית ביותר ולכן כחוויה האמיתית ביותר. לכן, לפי בילארד, יצירת העצמי אצל לנון התבצעה דווקא מתוך מה שאבד, שאיננו, ולא מתוך הקיים, כאשר הוא מתמודד באופן ייחודי עם האבדנים בתהליך יצירת העצמי תוך תנועה מתמדת, סימולטנית ורב-מימדית על הציר הסימטרי והלא-סימטרי, הקיים ושאינו קיים. סגולה זו של לנון, אפשרה יצירתיות מתוך התנועה המתאפשרת בין סוגי החוויה השונים בתהליך גיבוש העצמי. ניתוח האישיות שבוצע ע"י הנרי סאליבן )9662(, מבוסס על תיאוריית האישיות הלאקאניאנית. התיאוריה הלאקאניאנית התפתחה בצרפת, הרחק מההשפעות הבריטיות של יחסי האובייקט, ולכן מאירה באישיותו של לנון טפח השונה במהותו מזה הנידון בניתוח של בילארד; בהמשך לרעיונותיו המוקדמים של פרויד, התיאוריה הלאקאניאנית מייחסת משקל מהותי ומיוחד לקומפלקס אדיפוס כגורם המאפשר התפתחות ממצב של אחדות עם האם למצב של נפרדות. מעבר להמשגה הפרוידיאנית אודות אירוע מכונן זה, לאקאן מתאר תהליך בו נוצר פיצול בלתי נמנע בין האני השייך לשלב הקודם לאני החדש )הוא האני בעל היכולת להביע את עצמו בשפה(. בעקבות הפיצול, נוצרת תחושה של חסר מובנה בהוויתו של האדם. תחושת החסר, המכונה 'סירוס' בשפה הלאקאניאנית, שונה מהותית מהסירוס הפרוידיאני והיא למעשה הבסיס לתיאוריית הדחף של לאקאן. לפי התיאוריה, היצר )desire( נוצר מתוך החסר )lack( ובעטיו ישק דבר. דגש מיוחד בתיאוריה, הוא על הפאן השפתי להבדיל מפרויד אשר החל מהמודל הטופולוגי השני ייחס משקל משמעותי יותר לביולוגיה בהתפתחות הרגשית, לאקאן שם את הדגש על השפה. לדידו, השפה והייצוגים השפתיים מקדימים כל ייצוג מציאותי אחר ובוראים בעצמם את המציאות במקום שהמציאות תברא את השפה. כך מתקיימת באדם רשת סמנטית של ייצוגים שפתיים, רובם לא מודעים, אשר נוצרת כבר ברחם אך מתפתחת כתלות באופן בו עובר הילד את התהליכים הקריטיים בהתפתחות, ובפרט את קומפלקס אדיפוס ואת הסירוס, אשר יוצרים בסופו של דבר, באמצעות הייצוגים השפתיים, את הדינאמיקה האישיותית של הילד. במקביל, הילד בהתפתחותו נחשף לשלושה סדרים )Orders( לא-כרונולוגיים: הסדר הממשי ( the Order of,)real הדמיוני Order( )Imaginary והסמלי Order(.)Symbolic הסדר הממשי, עוסק בלא-מודע 28

30 קולקטיבי הנעוץ בחלל הקיים במרכז הלא-מודע של האנושות. ככזה הוא בלתי-נתפש וקודם למילים ולשפה. הסדר הדמיוני, הוא הבסיס ליחסי האהבה והמיניות ומתבסס על יחסו של האדם לגופו ולדימוי של גופו העולה מהמראה, ולכן מתקשר להקניית משמעות. סדר זה עוסק גם בתחושת האחדות והמיזוג הראשונית עם האם ובגיבוש של מכאניזמים של התייחסות לאובייקטים - הזדהות, חיקוי וכן הלאה, ובסופו של דבר גם אהבה ודחייה. הסדר הסמלי, מורכב מכניסתו של האב ושל הייצוג השפתי שלו הוא שם-האב, לחייו של הילד, ומסמל את כניסתם והחלתם של חוקי המציאות המיוצגים בשפה. לכן, לסדר הסמלי השפעה דרסטית על תפיסת המציאות המתפתחת בילד. עניין משמעותי אחרון שיש להזכיר בנוגע לתיאוריה הלאקאניאנית, הוא החלוקה הדיאגנוסטית לארבעה טיפוסי אישיות: פסיכוטי, פרברטי, נוירוטי-היסטרי או נוירוטי-אובססיבי. בקצרה, הטיפוס הפסיכוטי לא הפנים את הסדר הסמלי ולכן חווה בעיות בתפיסת המציאות, הטיפוס הפרברטי מחזיק בלא-מודע תפיסה לפיה האם נושאת את הפאלוס וכתוצאה מכך מנסה לבנות את האשליה של קיום הפאלוס במציאות. הנוירוטי-ההיסטרי הפנים בעיקר את הסדר הסמלי ופחות את הסדר הדמיוני ולכן חווה קשיים רגשיים סביב תחושה של קיום וערך עצמי, בעוד שאצל האובססיבי הופנם בעיקר הסדר הדמיוני ופחות הסמלי ולכן הוא חש כאוטי ומנסה לכפות סדר על המציאות. סאליבן, שבסס את ניתוח האישיות של לנון על התיאוריה הלאקאניאנית, התייחס להיעדר דמות אב סמכותית בחייו ולנוכחותן של שתי אמהות שתיהן דומיננטיות וחזקות, כאחראיים לחילולו של מבנה אישיות לא יציב בלנון; היעדרו של אביו בשנים בהן אמור היה להתרחש הקונפליקט האדיפאלי לא איפשר ללנון לנפץ את אשליית האחדות עם האם ולכן לא התפתחה בו ההכרה שהוא עצמו ישות נפרדת. משמעות הדבר, היא שלנון לא עבר את הסירוס הלאקאניאני ולא התפתחה אצלו תחושת החסר הבסיסית בהוויה, המהווה את הבסיס לדחף אצל לאקאן. במקביל, מכיוון שלא הייתה אף דמות גברית בחייו בשנים הקריטיות אשר נשאה את שם-האב, דווקא הנשים בחייו הן ג'וליה והן מימי, שתיהן חזקות ודומיננטיות, כל אחת בדרכה היו אלה שנשאו את שם-האב בהתפתחות של לנון. כתוצאה מכך, לנון גדל אל תוך תפיסה פאלית של נשיות ועם ייצוג רופף של החוק החברתי. השילוב בין מצב עניינים זה לכך שלנון לא עבר את הסירוס, גרם לסאליבן לסווג את לנון כאדם בעל טיפוס אישיות פרברטי. משמעות הדבר היא שלנון המשיך בבגרותו לדחות את הרעיון שהאם איננה נושאת את הפאלוס, כך שלמעשה במודע החזיק את 29

31 הידיעה על ההבדל בין המינים, אך בלא-מודע המשיך להיאחז בתפיסה המוקדמת. כתוצאה מכך, ומשום שלא עבר את הסירוס הלאקאניאני, ניסה לברוא את האשליה במקומות אחרים - כלומר היצר נבע מן הקיים ולא מן החסר, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בהתנהגות המינית שלו וביחסו לנשים. לנון, לפי סאליבן, למעשה חי בסדר הדמיוני ללא קשר לסמלי כלומר, לא התפתחה בו תחושת נפרדות והקשר שלו לחוקי המציאות היה רופף למדיי. מיידנבאום ותומסון )9686(, חקרו את אישיותו של לנון מתוך פרספקטיבה יונגיאנית וניסו לאפיין את אישיותו לפי הסכמה שפתח יונג על טיפוסי אישיות. הסכמה מכילה ארבע פונקציות בסיסיות לפיהן האדם מתנהל בעולם, המונחות על שני צירים: חישה מול אינטואיציה וחשיבה מול רגש, כאשר ניתן למקם כל אדם באיזור שונה על פני הצירים הללו. בנוסף לפונקציות הבסיסיות, ניתן לאפיין את האדם לפי עמדתו הכללית כלפי העולם על הציר שבין אקסטרוברטיות לאינטרוברטיות. ניתוח אישיותו של לנון בהתאם לסכמה הזו, העלה כי לנון בעל טיפוס אישיות מסוג 'INFTS' כלומר, שהעמדה המרכזית שלו היא אינטרוברטית )להבדיל מאקסטרוברטית( ושהפונקציות המרכזיות שלו הן רגש ואינטואיטיביות )להבדיל מחשיבה וחישה(. לטענתם, לנון קיצוני בנטיותיו אלה, ולכן ישנו פער משמעותי בדרגת ההתפתחות של הפונקציות האחרות. כאינטרוברטי-אינטואיטיבי מובהק, לנון שקוע במידה רבה בעולמו הפנימי ובעל קשר רופף יחסית עם המציאות החיצונית, גם ברמה התחושתית. כלומר, הוא חווה את העולם מתוך האינטואיציה, יוצר את התמונה הכללית של העולם מתוך פרטים מעטים ולכן טועה בהבניית התמונה הכללית ובהבנתו את העולם. תכונה זו הקשתה עליו למשל את ההבנה של הסדר החברתי בעולם, אולם מצד שני פתחה עבורו את הצוהר ליצירה. לפי מיידנבאום ותומסון, הקיצוניות והנוקשות בשימוש במבנה האישיות שלו, הוא מאפיין בולט לא פחות ממבנה האישיות עצמו. קיצוניות זו, לטענתם, נובעת מנטישתם של שני הוריו שחייבה את לנון לפצות על החוסר שנוצר בעזיבתם ע"י שימוש מוגבר בתכונותיו המפותחות יותר, ולא להסתכן בשימוש ובהתנסות בפונקציות הפחות מפותחות. ניתוח האישיות לפי התיאוריה הויניקוטיאנית כעת, לאחר שהוצגו שלושת ניתוחי האישיות הפסיכו-אנאליטיים שנכתבו אודות לנון, יוצג ניתוח האישיות שבוצע על פי התיאוריה של ויניקוט; הניתוח יחולק לארבעה פרקים; הפרק הראשון, יעסוק בדינאמיקה האינטרה-פסיכית המרכזית של לנון כפי שנובעת מהתיאוריה הויניקוטיאנית. 31

32 הפרק השני, יעסוק בהיבטים של אומניפוטנציה, תקשורת ויצירתיות, הפרק השלישי יעסוק בתוקפנות ובמיניות, והפרק הרביעי והאחרון יעסוק בזוגיות וביחסים בין-אישיים. בכל אחד מהפרקים תוצג בהרחבה התרומה הויניקוטיאנית להבנת אישיותו של לנון, תוך שילוב של רבדים נוספים הנובעים מניתוחי האישיות האחרים, מתוך קטעי ראיונות ויצירות רלוונטיות. דינאמיקה אינטרה-פסיכית מרכזית התייחסות ויניקוטיאנית לדינאמיקה המרכזית באישיותו של לנון, מכוונת את מוקד החקירה לדיאדה אם-תינוק ולסביבה המוקדמת, להבדיל מהניתוחים הפסיכו-אנאליטיים הקיימים. ראשית, ג'וליה עברה תהפוכות רבות בשנת חייו הראשונה של בנה, ולכן נראה שהסביבה המוקדמת של לנון, לא רק שלא הייתה קלה אלא גם לא הייתה קבועה. תחילה, לנון זכה לטיפול מסור מצד אמו ובנות משפחתה, אשר ניצבו לצדה וסייעו בגידול הבן, כשבעלה הרחק בלב ים. סידור עניינים זה החזיק רק מספר חודשים והשתנה באופן קיצוני עם מותה של האם וזמן קצר לאחר מכן עם עזיבתה של מימי את הבית. ג'וליה שקעה לדיכאון, וכפי שנראה בהמשך, גם הטיפול בתינוק נפגע. לבסוף, ג'וליה וג'ון עוזבים את הבית ונפתחת תקופה חדשה בה ג'וליה מתחילה לצאת למועדונים בכל לילה לאחר שג'ון נרדם, ולכן ניתן להניח שלנון באותה תקופה חווה שינויים קיצוניים במהימנות הטיפול בין היום ללילה. עדות אמנם עקיפה, לחודשים הראשונים בחייו של לנון, ניתן למצוא בראיון מוקדם אשר פורסם שלושה עשורים אחרי מותו )9.p.)The Beatles anthology, בריאיון, לנון מתאר את עצמו כ'חושב מלידה'. הוא אומר - thinker"."i'm a born בלי משים, בהתבטאות זו, לנון פותח צוהר לתקופות מוקדמות, צוהר שאולי אפשרי להצצה רק למי שמאזין באוזן ויניקוטיאנית; לפי ויניקוט, תינוק שהתחיל את חייו בלהגיב, ובפרט בלחשוב, הוא תינוק שלא ניתנה לו ההזדמנות להתחיל את החיים במצב של היות. כלומר, נראה שללנון לא סופקו התנאים המתאימים להמשיך ולשהות לאורך זמן במצב של אנ-אינטגרציה ללא הפרעות. כתוצאה מכך, הוא נדחק לכורח ההישרדותי להסביר לעצמו את כשליה של אמו, זאת על-ידי שימוש ביכולתו הקוגניטיבית הטובה יחסית, אך שלא הייתה בשלה דיה. תגובה זו לסביבה המוקדמת, כרוכה בפיצול של השכל מהגוף ולהתפתחות מתוך ולתוך פסיכה שכלית. מעניין לציין בהקשר זה, שחלק גדול מהדמויות שאייר בספריו, הן חסרות גוף ומורכבות מראש בלבד )נספח 9(. 31

33 השערה זו, נתמכת גם על ידי עדויותיו של לנון אודות תופעות פסיכו-סומטיות קשות של דה- פרסונליזציה ודיס-אינטגרציה אשר חווה בבגרותו הלכה למעשה: בחלק מהפעמים היה שוכב בחדרו במשך שעות או ימים וחש כיצד הוא יוצא מגופו וצופה בעצמו מן הצד, בפעמים אחרות - היה צופה באיבריו מתפזרים בחלל החדר ומונחים במקומות אליהם התפזרו לאורך שעות ארוכות. על כן, ניתן להניח, שהכורח להגיב לסביבה בתקופה מוקדמת כל-כך, גרם לערעור בסיסי של תחושת הממשות והמשכיות הקיום )ה- being )going on ולהתפתחותן והתבססותן של שכבות-שכבות של עצמי כוזב, מסביב לגרעין הוויה שברירי הוא העצמי האמיתי. התבססות העצמי הכוזב, יחד עם הפסיכה השכלית, הדה-פרסונליזציה והדיס-אינטגרציה, למרות היותם סימפטומים, היו לפתרון הטוב ביותר שיכל לנון התינוק "להעלות על הדעת" באמצעים הפרימטיביים שהיו לרשותו, פתרון אשר המשיך להיות אסטרטגיה הישרדותית לאורך כל חייו. רעיון זה, יובא בהרחבה ויבוסס בהמשך הפרק. זיכרונו המוקדם ביותר של לנון לקוח מהתקופה בה ג'וליה נהגה להיעדר בלילות ולהשאיר אותו לבדו. תקופה שלמעשה ארכה כשנה וחצי. בזיכרונו הוא התעורר בלילה, בכה וצעק אך אמו לא הייתה בבית ולא ניגשה להרגיע אותו. ככל שהזמן חלף ואמו לא נענתה לקריאותיו, החל לדמיין מפלצות שבאות ומתקבצות מסביבו וחש מבועת. ויניקוט מתאר את תחושת הזמן החולף עם היעדרותה של האם: "הרגשת קיומה של האם נמשכת x דקות. אם האם נעדרת למעלה מ- x דקות, דיוקנה נמוג ועמו נפסקת יכולתו של התינוק להשתמש בסמלו של האיחוד. התינוק שרוי במצוקה, אך זו באה על תיקונה עד מהרה, כי האם חוזרת כעבור x+y דקות. בתוך x+y דקות לא חל שינוי בתינוק. אבל אם יחלפו x+y+z דקות, התינוק יעבור טראומה. שובה של האם אחרי x+y+z דקות, לא יתקן את מצבו של התינוק שהשתנה. טראומה משמעה שהתינוק חווה שבר בהמשכיותם של החיים, והגנות פרימיטיביות מתארגנות כדי להגן מפני הישנותה של 'חרדה שאין להעלותה על הדעת' או מפני חזרתו של מצב הבלבול החמור, הקשור להתפוררותו של מבנה האני המתגבש" )ויניקוט, (. במאמר מאוחר יותר )ויניקוט, (, החליף ויניקוט את הביטוי "חרדה שאין להעלותה על הדעת" בביטוי "יסורים פרימיטיביים" ואת הטראומה הספציפית כינה "התמוטטות". למעשה, תיאורו של ויניקוט אודות מרכיב הזמן החולף בהיעדרותה של האם מזכיר במידה רבה את אותו המרכיב בדיוק בזיכרונו המוקדם של לנון. 32

34 ה בילארד מתארת את לנון כאדם שהתפתח מתוך האבדנים הרבים שחווה בחייו; היא מתארת את אבדן האם בגיל 2 )כאשר ויתרה עליו והעבירה אותו לביתה של מימי( כ-" experience,"all of all החוויה המכוננת, אבדן אשר מתוכו התבצעה יצירת העצמי של לנון. מכאן, שלפי בילארד, ההתפתחות התבצעה דווקא מתוך מה שאבד, שאיננו, ולא מתוך מה שקיים. סאליבן, לעומתה, רואה את הפרברסיה כציר ההתפתחות המרכזי, ולכן ההתפתחות לדידו, התבצעה מתוך חוויה של קיום הדבר שאיננו )הפאלוס אצל האם(. באופן כמעט פרדוקסלי, שני ניתוחי האישיות מצביעים על גרעין התפתחותי הפוך חוויה של יש לעומת חוויה של אין. הניתוח הויניקוטיאני, מציע דרך שלישית להסתכל על הדברים: ויניקוט, במאמרו "אוביקטים של מעבר ותופעות מעבר" מתאר מטופלת שאמה הייתה מרבה להיעדר. היעדרויותיה של האם היו כה רבות וממושכות, עד כי הדבר הממשי ביותר עבור אותה מטופלת היה הפער עצמו ) (. להבדיל מפרק הזמן,x+y תחת הזמן ה- z התינוק כבר אינו יכול להסביר לעצמו את היעדרותה של האם באף אחד מהאמצעים העומדים לרשותו והאגו אינו מפותח דיו כדי לשאת את ההמתנה. מצב זה גורם להתמוטטות אשר אינה נחווית, משום שהתינוק אינו יכול לאסוף אותה אל תחום האומניפוטנציה שלו. לכן, ההתמוטטות נהפכת ל- anti-experience. מונח זה, אשר טבע אדם פיליפס (.p, (, מתאר את האופן בו אירוע שקרה במציאות הופך במציאות הרגשית של התינוק לחלל ריק. באותה נקודת זמן מוקדמת, ללנון לא היו הכלים הקוגניטיביים המתאימים כדי להסביר לעצמו את כשלונה של האם, כמו גם האגו שלא היה בשל דיו. כתוצאה מכך, האירוע לא נאסף אל תחום האומניפוטנציה של התינוק והפך לפער בהוויתו. אם כן, נראה שלהבדיל מתפיסתה של בילארד אודות אבדן האם בגיל 2 כחוויה מכוננת, ניתן להתייחס להיעדרויות האם עוד לפני גיל שנה, לא כ-" experience,"all of all אלא כ- anti-experience אירוע שלא נחווה, שבר בהמשכיות הקיום. ההתפתחות מנקודה זו והלאה, הייתה מנותקת מההתפתחות שכבר קרתה ולמעשה נבעה מתוך הפער שנוצר ב- being,going on שכן זה הדבר היחיד שנשאר לתינוק כדי להתחיל ממנו אחרי ההתמוטטות, כמו גם הדבר הממשי ביותר עבורו. אי לכך, הפרספקטיבה הויניקוטיאנית, בדומה לזו הנובעת מתיאוריית הסימטריה של הלא-מודע המוצגת בעבודתה של בילארד, מכוונת למוקד התפתחותי הנובע מתוך החסר. זאת כמובן, להבדיל מעמדתו של סאליבן שתאר את ההתפתחות כנובעת מתוך הקיים. אולם, הדגש הויניקוטיאני מכוון לתקופת חיים מוקדמת יותר מזו שבילארד עוסקת בה, וכן מתאר שבר בתחושת ההוויה של לנון וייסורים פרימיטיביים, אשר הם הבסיס להתפתחות המאוחרת יותר. כך, ניתן לראות את אירוע הפרידה מהאם בגיל 2, לו 33

35 בילארד הקנתה מעמד מיוחד, כהמשכן הישיר של מאורעות תקופת הינקות במציאות הפנימית של לנון, ולא כאירוע מכונן העומד בפני עצמו, שכן עם התפוגגות הייצוג של האם בפרק הזמן ה- z, האם מבחינת התינוק מתה בעודה בחיים. כעת, ננסה להמחיש בעזרת דוגמאות כיצד ההתמוטטות שחווה השבר בתחושת ההוויה והייסורים הפרימיטיביים, נשזרו באישיותו, ביצירתו, ובהחלטות שקבל לנון בחייו; ראשית, נחזור לתיאורו של ויניקוט אודות רגע ההתמוטטות ממש: בפרק הזמן ה- z, לאחר שהתינוק מיצה את כל כישוריו הקוגניטיביים בניסיון להסביר את היעדרותה של האם, הוא נתקל לראשונה בחוסר היגיון ובמציאות שלא ניתן להסבירה. בנקודה זו, כאשר התינוק חש מבולבל וחסר אונים, קורית ההתמוטטות. תיאור זה, קושר את חוסר ההיגיון, ובאנגלית,non-sense להתמוטטות ולפער ב- being.going on באופן מותאם, יצירתו של לנון, ובמיוחד יצירתו הספרותית ( Lennon, e.g. Lennon, ; (, מתאפיינת בסגנון של.)Parsons, )1994 non-sense כילד, נמשך לסגנון זה אשר בא לידי ביטוי ביצירתו של לואיס קרול )מחבר אליסה בארץ הפלאות( ומאוחר יותר, בתקופת בית-הספר, נהג לחבר עיתון non-sense קצר מדי יום. בספריו, חוסר-ההגיון מופיע בכל פעם מחדש בעלילה שלרוב נשארת עמומה במידה רבה, או מובנת אך בלתי-נסבלת. במקביל, השפה בה השתמש, מצטרפת גם היא לכאוס שבעלילה, ונראה כאילו שזורה-בקפידה בשגיאות כתיב שהן למעשה לשון נופל על לשון, המחזיקות מצד אחד את המשמעות הצפויה בהקשר זה, אך מצד שני מחזיקות משמעות אגרסיבית או לחילופין משמעות סתומה, שתיהן מגבירות את תחושת הכאוס. כך למשל, בסיפור Frank" "No flies on )נספח,)2 פרנק גילה לתדהמתו שהוא " tall twelve inches more "heavy משהיה ביום קודם. הקורא, כמובן, אינו יכול להבין מתיאור זה מה הייתה התגלית של פרנק ממנה כל-כך הזדעזע, ובכך השפה מסייעת לעלילה ביצירת תחושת הכאוס. אולם, מעבר לחוסר ההיגיון, אחד המוטיבים העיקריים ביצירתו הוא האכזריות האופן בו לנון גוזר על הדמויות שלו, ללא רחמים, גורל אכזר. בסיפור זה למשל, פרנק משליך את תסכולו על אשתו והורג אותה, ואף לאחר מכן כאשר פונה לאמה שתקבל את גופתה של האשה, היא משליכה אותו בחוסר רצון מהבית בטענה "שאינה רוצה את כל הזבובים האלה בביתה". בסיפור אחר, Randolf's Party )נספח 4(, מתואר הרצח של רנדולף, שבוצע על ידי חבריו בערב חג-המולד: הוא 34

36 חש בדידות בהיותו לבד בבית באותו הערב. חבריו, שהגיעו בהפתעה רצחו אותו, אך לנון כותב."at least, he didn't die alone, did he?" ניתן לראות, כי בסיפוריו, לנון מנסה לשמור על איזון עדין בין כאוס להומור, והוא אכן מעיד זאת על עצמו בראיון humor".)apple Corps, 2000; p. 9( "I suppose I did have a cruel אולם, למעשה, נראה שאיזון זה מופר פעם אחר פעם והקורא, אל מול הבלבול של הדמויות, חוסר ההיגיון והאכזריות נשאר מבולבל ואובד עצות. באותו האופן, ניתן לתאר גם את התינוק ברגע ההתמוטטות ממש; האכזריות חסרת ההיגיון שחוות הדמויות בסיפורים, מזכירה את הייסורים הפרימטיביים, את החרדה שלא ניתן להעלותה על הדעת. ניתן להניח, אם כן, שלנון משחזר ביצירתו את רגעי האימה שלא נחוו. ויניקוט מתאר כיצד האדם שעבר התמוטטות בינקותו, ממשיך לעסוק בה משום שלא נחוותה. אותו אדם, ממשיך ומחפש את ההתמוטטות הזאת בעתידו נמשך אליה ובו-בזמן חרד ממנה, וזאת משום שהוא אינו יודע שההתמוטטות למעשה כבר קרתה. משיכתו החזקה של לנון ל-- non sense כמיצג את הבלבול של התינוק, ולא פחות למצב של חרדה שלא ניתן להעלותה על הדעת, אשר באה לידי ביטוי ביצירתו בעלילה הכאוטית והאכזרית, מציגים את הצורך שלו לשחזר, ולכן לחפש, את חוסר ההיגיון ואת הייסורים הפרימיטיביים החל מילדותו ולאורך חייו. כמו כן, שחזור ההתמוטטות בתוך היצירה, כמו גם ניסיונותיו לארגן את הכאוס ולשלוט בו בתוך הסיפור בעיקר באמצעות השימוש השפתי המתוחכם והסגנון התיאורי בו לנון, לכאורה, הוא המספר הצופה מן הצד בכאוס המתרחש. סגנון זה, עשוי להעיד גם על ניסיונותיו של לנון להכליל את ההתמוטטות בתחום האומניפוטנציה שלו על ידי בריאתה מחדש בתוך הסיפור. דוגמא נוספת לעיסוק של לנון בהתמוטטות, ניתן למצוא בשיר Strawberry fields forever שכתב בסוף שנת 9600, לאחר סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, בתקופה בה היה נתון לבדידות ולשימוש אינטנסיבי ביותר בסמים. הוא כותב )השיר המלא בנספח 3, ההדגשה אינה במקור(: Let me take you down, 'cos I'm going to Strawberry Fields. Nothing is real and nothing to get hungabout. Strawberry Fields forever. Living is easy with eyes closed, misunderstanding all you see. 35

37 It's getting hard to be someone but it all works out, it doesn't matter much to me. No one I think is in my tree, I mean it must be high or low. That is you can't you know tune in but it's all right, that is I think it's not too bad. Always, no sometimes, think it's me, but you know I know when it's a dream. I think I know I mean a 'Yes' but it's all wrong, that is I think I disagree. עיון במילות השיר מתוך הפרספקטיבה הויניקוטיאנית, ובפרט מתוך הבנותינו הנוגעות להתמוטטות ולפחד מהתמוטטות, מעלה את האפשרות שכאשר לנון מתאר את strawberry,fields הוא למעשה מתכוון ל- anti-experience : השיר מתאר הרגשה של תלישות וחוסר קשר עם המציאות closed(,)nothing to get hungabout living is easy with eyes חריגות ( I no one,)think is in my tree דה-פרסונליזציה someone( )it's getting hard to be וחוסר ממשות real( )nothing is כולם, למרות האופן המעורפל בו הם מוצגים בשיר, מזכירים את הייסורים הפרימטיביים שויניקוט מתאר. לצד תיאורים אלה, מופיעים בשורות אחרות ניסיונותיו של לנון להבין את רגשותיו שלו עצמו ואת הדברים שהוא מקרין כלפי הסביבה. ניסיונות אלה, גורמים ללנון להבין שרצונותיו כפי שמוקרנים כלפי חוץ, אינם משקפים את רצונותיו האמיתיים. כך למשל, הוא אומר: " I I think I know I mean a 'Yes' but it's all wrong, that is I think."disagree התבטאות זו, מצביעה על פער בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב, ועל הדפוס המרצה של העצמי הכוזב; כאשר לנון מתחבר לרצונותיו האמיתיים, הוא מגלה שבאומרו "כן", הוא מתכוון בעצם ל"לא". לבסוף, מעניין לציין את הבחירה דווקא ב- fields strawberry כמקום הנשאר לנצח. מעבר לכך שהמקום אכן קיים במציאות ומוכר כמקום בו לנון וחבריו נהגו לשחק בילדותם, strawberry fields הוא למעשה בית מחסה לילדים יתומים. סביר להניח שלפרט זה השפעה, יתכן מודעת, 36

38 ע, בשילוב מקום זה בשיר. הרי גם לנון, ברגע ההתמוטטות, ולאחר מכן לאורך חייו עם נטישתם של שני הוריו ומותה של האם כשהיה בן 93, היה יתום. לבסוף, הדוגמא הטובה ביותר למשיכה המתמדת של לנון אל ההתמוטטות, היא בחירתו לעבור טיפול פסיכולוגי בשיטת ה- Therapy Primal )יצוין, כי לנון התעניין גם בטרפנטציה,,Trepanation שיטת ריפוי באמצעות חירור הגולגולת(; בשיטת הטיפול הפרימאלית, מתבצע ערעור "אלים" של הגנות המטופל על מנת להעלות את העצמי האמיתי אל פני השטח. תחילה, המטופל נתלש מסביבתו הטבעית ועובר לבידוד, ובמקרה של לנון - נדרש גם להפסיק באופן מיידי את הצריכה המאסיבית של הסמים והאלכוהול. בפגישות הטיפוליות עצמן, חשיפת העצמי האמיתי מתבצעת ע"י העלאת זיכרונות ילדות כאובים תוך ניטרול מקסימלי של ההגנות של המטופל. לבסוף, לאחר ייסורים, המטופל מגיע לחוויה ראשונית היא צעקה מעומק לבו, מהעצמי האמיתי. לפי השיטה, ריבוי של חוויות כאלה לבסוף מערער את ההגנות וחושף יותר ויותר את העצמי האמיתי כך שהמטופל מגיע לתחושת ממשות גם בחיי היום-יום. אותה חוויה ראשונית ואותם ייסורים שג'אנוב מתאר, מזכירים במידה רבה את תיאוריו של ויניקוט אודות ההתמוטטות והייסורים הפרימיטיביים "שאין להעלותם על הדעת". על פניו, נראה שבפרקטיקה הפרימאלית מתבצע שחזור של ההתמוטטות הלכה למעשה. הבנה ויניקוטיאנית של הטיפול הפרימאלי מצביעה על כך שלהבדיל מההתמוטטות שכבר קרתה, שחזור ההתמוטטות אמור לאפשר למטופל לחוות אותה, להפוך אותה מ- anti-experience ל- experience, ולכן להיות מסוגל להכליל אותה בתחום האומניפוטנציה שלו. ויניקוט כותב במאמרו "הפחד מהתמוטטות" : "דרך אחת... היא שלמטופל תהיה התמוטטות )פיזית או נפשית( וזה עשוי להצליח. אולם, הפתרון אינו טוב-דיו אם אין הוא כולל הבנה אנאליטית ותובנה מצדו של המטופל; ואכן, רבים מבין המטופלים שאני מתייחס אליהם הנם אנשים איכותיים, שאינם יכולים להרשות לעצמם להתמוטט במשמעות של הליכה לבית חולים פסיכיאטרי" ) "מ 260(. מדבריו של ויניקוט ניתן להבין כי השיטה הפרימאלית עשויה לעבוד עבור מקרים של התמוטטות. אולם, הנ"ל מחייב התמוטטות של המטופל הלכה למעשה )ולכן אשפוזו( וכן עיבוד אינטנסיבי של ההתמוטטות בתוך הטיפול להשגת תובנה. לכן, בפרקטיקה הויניקוטיאנית, שחזור ההתמוטטות מתבצע בתוך יחסי ההעברה ולא במציאות. נראה, שבמקרה של לנון, נחוותה ההתמוטטות הלכה למעשה בתוך הטיפול )והוא אכן "אושפז" במלון בלוס אנג'לס לאורך כל תקופת הטיפול(, אולם 37

39 משום שהטיפול הופסק לאחר ארבעה חודשים בלבד, לא התבצעה כמעט עבודה של עיבוד והפנמה להשגת תובנה, ולנון זמן קצר לאחר הטיפול, נשאר שבור. מספר חודשים לאחר הטיפול הפסיכולוגי, לנון את אלבו הסולו הראשון שלו לאחר התפרקות הביטלס. האלבום נקרא John Lennon/Plastic Ono Band ומוכר גם כ- Album,Primal שכן Moter, הטקסטים הושפעו עמוקות מהטיפול. שמות השירים באלבום לבדם, מרמזים על כך Isolation.My Mummy's dead, God, בשיר My Mummy's dead )נספח )2 הוא כותב: My mummy's dead I can't explain So much pain I could never show it בשיר ניתן לראות כאב ראשוני ממש ייסורים פרימיטיביים, שמתפרצים אל תוך יצירתו של לנון. בנוסף, כפי שנראה בהמשך, באלבום זה, ניתן לראות גם כיצד לנון זונח את הסגנון "המתנגד" שאימץ לקראת סוף התקופה בביטלס )אשר בא לידי ביטוי בשירים Walrus, I am The Revolution, Revolution #9 ואף Give peace a chance שהפך לסמל המחאה נגד מלחמת וייטנאם(, ועובר לסגנון אישי וחשוף במיוחד. חיים, תקשורת ואומניפוטנציה בשיר tree",rodman,.2003 p )289 "The השיר המלא בנספח 0(, שיר אישי וטעון שכתב ויניקוט אודות יחסיו המוקדמים עם אמו, הוא כותב: Someone touched the hem of my garment Someone, someone and someone 38

40 I had much virtue to give. Mother below is weeping weeping weeping I learned to make her smile To stem her tears To undo her guilt To cure her inward death To enliven her was my living I thirst No garment now No hem to be touched It is I who need virtue I die I. השיר מתאר את כשלונה של האם בויסות המציאות הפנימית שלה ואת המחיר הכבד שויניקוט שילם על כך בחייו - מוות פנימי וניצול העצמי האמיתי שלו לטובת החייאת האם. שרה קולקר, במבוא שכתבה למאמרו של ויניקוט "הפחד מהתמוטטות" )2666(, מחברת בין המוות הפנימי של התינוק המתואר בשיר להתמוטטות המתוארת במאמר. היא כותבת: "שניהם המאמר והשיר נכתבו ככל הידוע ב- 9604, בהיות ויניקוט בן 02. שניהם, ההגות והפיוט, בקעו מתוכי תוכו. שניהם מתארים התמוטטות נפשית בשל היעדר תמיכה סביבתית )אם נעדרת או מתה נפשית(. שניהם 39

41 מביעים היעזבות ועזובה, יאוש ויגון, ייסורים שאין להם שיעור וכמיהות כואבות". החיבור שעושה קולקר, למרות שאינו מופיע במפורש במאמריו של ויניקוט, נשמע אפשרי ומשתלב היטב עם רעיונותיו: השפעתה של אם הנוכחת פיזית אך לבה כבוי והיא שרויה במחוזות אחרים, עשויה להיות דומה להשפעתה של האם שאינה נוכחת. בשני המצבים הללו, מתואר גם ניצול של העצמי האמיתי על ידי מציאות הזרה לילד - במצב הראשון זו המציאות הפנימית של האם ובמצב השני זו המציאות החיצונית, האובייקטיבית. תיאור חודרנותה של המציאות הפנימית של האם, מופיע גם במאמרו של ויניקוט "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" )ויניקוט, (; במאמר, ויניקוט מתאר כיצד האם שקועה בעולמה הפנימי עד כדי כך שלספונטניות של התינוק אין השפעה על מבע פניה. ויניקוט מונה במאמר זה את מנעד התגובות האפשרי של התינוק אל מול המציאות הפנימית של האם הנכפית עליו. מעניין לציין, כי התגובה המוכרת לויניקוט באופן אישי החייאת האם, אינה מוזכרת במאמר זה, כאילו ויניקוט נמנע בכוונה מלהציע אפשרות זאת. למרות זאת, מציע אדם פיליפס )60.p,1988(, שכבר במאמרו המוקדם של ויניקוט - "ההגנה המאנית", הוא מכשיר את הקרקע לרעיון של קו התפתחות בילד אשר מטרתו להחיות את האם: במאמר הוא בוחר לתאר את הרקדניות במופע ככאלו שאומנו להחיות liveliness"."trained to ניסוח מוקדם זה מזכיר את ניסוחו המאוחר בשיר living" "To enliven her was my ומרמז על הבנתו המוקדמת של ויניקוט אודות הילד המפיח חיים באמו המתה רגשית. תפיסה זו, לאחר שהופיעה במרומז במאמר "ההגנה המאנית", לא פותחה במאמריו המאוחרים יותר של ויניקוט. יחד עם זאת, אם ננסה לפתח רעיון זה, נוכל להגיע לכדי השערה לפיה כאשר התינוק מגיב בלהחיות את האם, הוא למעשה יוצר מצב בו האם, או המציאות הפנימית של האם )שעבורו היא במידה רבה המציאות החיצונית(, משתנה בעקבות הפעולות שלו בעולם. בכך, הוא מגיע לאשליה של אומניפוטנציה במובן של השפעה על המציאות, אולם מתוך כניעה ראשונית אליה ולא מתוך ספונטניות. דפוס תגובה זה, מהווה יתרון לתינוק שאיבד כל אחיזה במציאות האובייקטיבית ושאין מקום לספונטניות שלו בעולם. את החיבור שעשתה קולקר בהתייחסותה לויניקוט עצמו, מעניין להחיל גם על לנון; למעשה, אין בידינו כמעט פרטים ביוגרפיים אודות הקשר המוקדם בין לנון לאמו על מנת לבחון זאת. אולם, דכאונה המוקדם של האם בעקבות בדידותה, עוד בשנתו הראשונה של ג'ון, מרמז על האפשרות 41

42 שלנון אכן נדחק לסיטואציה בה הוא נאלץ לנסות ולחזות את מצב רוחה של האם ולהשפיע על המציאות הפנימית שלה, עוד בשלב מוקדם זה של החיים. הניסיון לחיזוי מצב רוחה של האם, עשוי להיות קשור לכישרונו יוצא הדופן של לנון לאמפטיה, או כפי שכנה זאת בראיון "לקריאת מחשבות". הוא אומר )1980 :)Playboy, " at thirteen, forteen I would think: I am seeing his subconscious, I can read his mind, I'm picking up things that he doesn't even know exist ". יתכן שהיכולת שלנון מתאר התפתחה מתוך ניסיונותיו המוקדמים בחיזוי רגשותיה של אמו, כאשר - עם השנים ובאמצעות הפסיכה השכלית, ניסיונות אלה התפתחו לכדי מומחיות אשר באה לידי ביטוי גם מול אנשים אחרים. המחשבה על לנון כתינוק ה"קורא את מחשבותיה" של אמו ומחייה אותה, מובילה אותנו למחשבה רחבה יותר אודות לנון כזמר ויוצר "הקורא" את מחשבותיו של הקהל ויודע מה הוא צריך - ולכן מחייה אותו; כמו הרקדניות ב"הגנה המאנית", גם לנון liveliness"."[was] trained to אי לכך, ניתן להבין את הכישרון המוזיקלי המופלא של לנון, ואת יכולתו לגעת במיליוני אנשים ברחבי העולם, כנובעים מניסיונותיו בהחייאת האם שהתפתחו לכדי מומחיות. ראויים לציון מיוחד בהקשר זה, השירים מהתקופה המוקדמת של הביטלס ועד לאלבום )9602( Rubber Soul שהיו רובם ככולם מיועדים לקהל. שירים אלה מאופיינים במילים, במקצב ובאווירה קלילה ומלאת חיים כזו המתאימה להחיות את הקהל, נגזרת מהנחיותיו של אפשטיין לקו מוזיקלי בריטי-מעודן, ושאינה משקפת כמעט את מצבו הרגשי של לנון. באלבומים המאוחרים יותר, בהם חל שינוי הדרגתי לכיוון של כתיבה אישית, לנון ממשיך "להחיות" את הקהל אך זאת, לעתים באופן שהפתיע מאד את לנון ודווקא גרם לו להרגיש שהוא מאבד אחיזה ושליטה בקהל )על כך בהרחבה בהמשך הפרק(. מעניין לציין, שהמומחיות בהחייאת האם בילדות התפתחה למקצוע גם אצל ויניקוט, אשר מומחיותו בהחייאת האם, והסיפוק שהפיק מזה, התפתחו לכדי עיסוק ברפואת ילדים ובפסיכותרפיה. הוא כותב בשיר Tree" :"The 41

43 The carpenter enjoyed his craft Suffer little children to come unto me כעת, ננסה לבחון כיצד השפיעו אירועים מוקדמים אלה היעדרויותיה הפיזיות של האם בלילה כמו גם היעדרויותיה הרגשיות ביום, על התחום הנוגע לתופעות המעבר; לפי ויניקוט, תופעות המעבר הן חומר הגלם ממנו מתבצעת היצירה. מקומן אינו בסובייקט או באובייקט, אלא במרחב הביניים, במפגש שבין המציאות הפנימית למציאות החיצונית. כאמור בפרק הקודם, ניתן לחלק את תקופת הינקות של לנון לשלושה חלקים: החלק הראשון מתאפיין בנוכחות משפחתה של ג'וליה סביבה ובתמיכה יחסית בגידולו של ג'ון, החלק השני מתאפיין בדכאונה של האם והחלק השלישי בהיעדרויותיה הפיזיות. התייחסות לחלק הראשון, מעלה את ההשערה שבתחילת חייו, לנון חווה רגעי אשליה בזכות התמיכה היחסית שקבלה אמו. משמעות הדבר, היא שהתבצעה הבנייה מסוימת של אומניפוטנציה אצל לנון. אולם, לאחריה, נראה שהמצב השתנה ולנון עבר התמוטטות. ויניקוט מציע שהפתרון של התינוק שעבר התמוטטות הוא אינטרוברסיה: התינוק נסוג אל תוך עצמו על מנת לצמצם את חשיפתו לסביבה ובכך להקטין את הסיכוי להתמוטטות נוספת. ניתוק זה מן הסביבה, אמנם מגן על התינוק אך כרוך במחיר הכבד של אבדן קשר עם המציאות החיצונית. לנון אכן היה לילד שקט ומופנם. הוא נהג להסתובב לבדו במשך שעות או לשקוע במלאכת הציור או הקריאה מבלי ליצור קשר עם אחרים לאורך זמן ממושך. לפי ויניקוט, מצב זה של התפתחות מוגברת כלפי פנים וניתוק כלפי חוץ, מקשה על היווצרותן של תופעות המעבר, אשר אמורות להתקיים במפגש שבין הפנים לחוץ. במקרה של לנון, לא רק שציר ההתפתחות המרכזי שלו היה כלפי פנים, אלא גם שהבסיס שלו בהתייחסות-אוביקט היה חסר את המרכיב הבטוח של האם עקב ההתמוטטות. בראיון מאוחר, לנון מתאר בכאב )7.p :)Apple corps,.2000 "when I was a child I experienced moments of not wanting to see the ugliness, not wanting to see not being wanted. This lack of love went into my eyes and into my mind". ההתייחסות של לנון לעיניו אינה מוגבלת רק לניתוק מהסביבה במובן הרגשי והקוגניטיבי, אלא ממש במובן הפיזי ראייתו של לנון נחלשה מאד ומגיל קטן היה זקוק למשקפיים. כך, לסירוב של 42

44 ל, הנפש לראות את המציאות החיצונית הצטרף גם הסירוב של הגוף, וגרוע מכך עקשנותו של לנון לאורך מרבית חייו )עד להשתתפותו בסרט war" )"How I won the שלא להרכיב את משקפי הראייה שלו גם במחיר של לא לראות. עניינים אלה, הגבירו גם את הדיסוציאציה בין העולם הפנימי של לנון לעולם החיצוני, אשר מבלי להיות חשוף אליו באמת הוא נחווה כמאיים יותר. מכלול הגורמים אשר השפיעו על התחום הנוגע לתופעות המעבר אצל לנון מורכב מאד מצד אחד, האינטרוברטיות והניתוק מהמציאות החיצונית, ומצד שני האומניפוטנציה המדומה שהתפתחה על רקע "קריאת מחשבותיה" של האם והחייאת עולמה הפנימי. יתכן שמרכיבים אלה, גרמו להעצמת אשליית האומניפוטנציה, במקום הויתור הנורמלי עליה. למעשה, לנון חש בילדותו חכם יותר מכל אדם אחר, גאון שטרם התגלה. הוא היה נוזף באנשים שאינם מכירים אותו "אני ג'ון לנון!", מצפה שכולם ידעו מי הוא. באותם גילאים, הוא גם נהג לשבת במשך שעות מול המראה. ישיבות ממושכות אלה היו מביאות להופעה של הלוצינציות שונות: למשל, קרניים שנוספו לראשו ושינויים חדים בפרופורציות של פניו ושל החדר. מצד אחד, נמשך מאד למראות אלה: הוא אהב את ספריו של לואיס קרול ומצא רגעים אלה כמקרבים אותו למציאות שברא קרול בספריו. אולם, מצד שני רגעים אלה של הזיה קרבו אותו יותר ויותר להרגשה שהוא חריג, ואולי משוגע. למעשה, תחושת החריגות של לנון, גרמה לו להטיל מום בדמויות שבכל סיפוריו הקצרים. כך למשל, בסיפור A surprise for little Bobby בובי הייתה רק זרוע אחת, ובסוף הסיפור אבד גם את השניה )כדי שתתאים לחכה החדשה שקבל, שהייתה מותאמת לימניים(, או לחילופין בסיפור על,Eric Hearble מסופר על פצע גדול ומכוער שצמח על ראשו של אריק. הפצע היה מדבר עם אריק והוא נעשה לחברו הטוב, אך זה גרם לפיטוריו של אריק מעבודתו כמורה לריקוד למוגבלים )נספחים 2,8(. במצב הנורמלי, הילד אמור לוותר על האומניפוטנציה עם הפנמת דמותה ונוכחותה הבטוחה של האם ועם התרחשותם של כשלים מותאמים בהיענותה. סביר להניח, שמצב זה של ניתוק מהעולם יחד עם תחושת שליטה מדומה, התקבע יותר ויותר מול אירועים מציאותיים של נטישה לאורך הילדות, והגיע ככה"נ לשיאו בגיל 2 לאחר שבחירתו לחיות עם אמו לא כובדה והוא הועבר לחיות אצל מימי. בילארד, שהתייחסה לאירוע זה כ-" experience "all of all תיארה את הכאב הגדול של לנון הנובע מהויתור של ג'וליה עליו, ואת ההשפעה הדרמטית של אירוע זה על אישיותו. ההבנה הויניקוטיאנית, מוסיפה לכך את הנדבך של הדיס-אילוזיה: ניפוץ אשליית האומניפוטנציה ואיבוד המשמעות של רצונותיו בעולם האמיתי. לא רק שהוריו של לנון נטשו אותו, שניהם ביום 43

45 אחד, אלא גם שבחירתו של ג'ון באמו לא כובדה והוא הועבר לגדול אצל דודתו. הבנה של אירוע זה מתוך התבוננות על תופעות המעבר, למעשה מאפשרת לראות השפעות קריטיות, אשר הן מעבר להשפעותיה של הנטישה לבדה. סביר להניח, שככל שבחירותיו של לנון במציאות החיצונית לא כובדו, כך הוא נסוג יותר ויותר אל תוך עצמו ונאחז במקומות עליהם יש לו שליטה, אלו הם המציאות הפנימית שלו והכשרון המיוחד שלו לקרוא את המציאות הפנימית של האחר ולהשפיע עליה. לכן, הניתוק מהסביבה הגביר את התקשורת עם האובייקטים )או חלקי האובייקטים( הפנימיים, וכן גרם ללנון לדבוק ביכולותיו "לקריאת מחשבות" ולשליטה על המציאות הפנימית של האחר כלומר, לנון נאחז באומניפוטנציה )ולא ויתר עליה כחלק מההתפתחות התקינה( על מנת להתמודד עם המציאות הקשה שנכפתה עליו. כך, לנון יצר באדיקות סביבה פנימית אוטונומית, אותה מזינות מחשבות גדלות המתעוררות על רקע כשרונו המיוחד לאמפטיה, אשר מציב אותו לכאורה מעל לאחרים. יש לציין, כי רעיונות אלה משתלבים היטב גם עם הבנותיו של ניתוח האישיות היונגיאני )1988 Thomson,,)Maidenbaum & המתאר את דבקותו הקיצונית של לנון בפונקציה האינטואיטיבית ובעמדה האינטרוברטית. הפונקציה האינטואיטיבית מתאפיינת ביכולת מיוחדת של האדם למגע עם עולמו הפנימי )על חשבון הקשר עם המציאות(, והעמדה האינטרוברטית מתאפיינת באוריינטציה לסביבה המוכוונת ע"י התגובות הסובייקטיביות אליה. השילוב בין הפונקציה האינטואיטיבית לעמדה האינטרוברטית אשר בא לידי ביטוי אצל לנון, איפשר לו, לפי המאמר, "לחזות סדר חברתי חדש... ולתפוס grasp( )to את הדבר לו ייחל דור שלם". נראה, שהיכולת האינטרוברטית-אינטואיטיבית, דומה במידה רבה לאינטרוברטיות הויניקטיאנית ולסירובו של לנון לוותר על האומניפוטנציה, הנובעים כאמור מניסיונות מוקדמים לחזות את מצב רוחה של האם ולהחיות אותה. הניתוח הלאקאניאני )1995,)Sullivan, ראה ביכולת זו של לנון "לקריאת מחשבות" כנגזרת של היעדר חוק-שם-האב בתקופה הקריטית בהתפתחות וכתוצאה מכך הפנמה מוגבלת של הסדר הסמלי, שיוצג באמצעות נוכחותה של מימי. עניין זה, שחרר את לנון מלהיות כפוף לחוקים ולסמכות כלשהי, ובפרט לחוקי המציאות. ההבנה הויניקוטיאנית, לעומת זו הלאקאניאנית והיונגיאנית, מאפשרת להסתכל על עניינים אלה בפריזמה של תופעות מעבר ולכן מתארת תהליך שונה לחלוטין; במסגרת התהליך, הילד נכנע 44

46 למציאות הפנימית החודרנית של אמו, אך בוחר להתמודד איתה בדרך יצירתית, בה מחוותיו הספונטניות אמנם לא מתקבלות בברכה, אך יכולתו להשפיע ולשלוט על האחר ועל עולמו הפנימי של האחר גדולה מאד. האנומליה בתחום של תופעות המעבר, אחראית אולי גם על המשבר שלנון החל לחוות ככל שמימדי ההערצה סביב הלהקה גברו וההצלחה התעצמה: תחילה, כאמור, לנון החיה את הקהל במובן שהבין בדיוק את מה שהקהל צריך והקהל הגיב אליו באהבה ובהערצה. אולם, ככל שהלהקה הצליחה יותר, כך יכולתו של לנון להשפיע על הקהל הצטמצמה ולתחושתו לא היה דבר שיכל לעשות על מנת לשנות את דעת הקהל העיוורת כלפיו. למשל, הוא נהג לגדף עוברי אורח שהיו מתרגשים לראותו ברחוב ומחמיאים לו והם בתגובה היו ממשיכים להחמיא ולהלל, כאילו לא שמעו דבר ממה שאמר. יתרה מזאת, בזמן הופעה, הרעש שחולל הקהל היה כה גדול עד שחברי הלהקה לא שמעו את עצמם שרים, ובוודאי שלא הקהל )1983 Schaffner,.)Shotton & אירועים מסוג זה, למעשה החלישו תחושות של אומניפוטנציה שהתעצמה לאור ההצלחה המוקדמת יותר של הלהקה, וגרמו להרגשה של חוסר שליטה מוחלט של הלהקה, ובפרט של לנון, על הקהל. בתקופה שבה שקע לדכאון, לנון כתב את השיר.Nowhere Man בשיר, הוא מתאר את ההרגשה של אובדן האומניפוטנציה והתנודות שבין חוסר קשר וחוסר השפעה על המציאות לבין תחושה של שליטה מוחלטת )השיר במלואו בנספח 6, ההדגשה אינה במקור(: He's a real nowhere man, Sitting in his Nowhere Land, Making all his nowhere plans for nobody.. Nowhere Man please listen, You don't know what you're missing, Nowhere Man,the world is at your command!. He's as blind as he can be, 45

47 Just sees what he wants to see, Nowhere Man, can you see me at all? בהקשר זה, יש לציין, כי דכאונו של לנון הוחמר במיוחד בתקופות "הרגועות" שבין סיבובי ההופעות. בתקופות אלה, הוא לא מצא מנוח לנפשו. בחינת המצב מתוך הפרספקטיבה של תופעות המעבר, מחזקת עוד יותר את הסברה לפיה לנון שקע לדכאון בשל היחלשות אשליית האומניפוטנציה: לנון ש"אומן להחיות את הקהל", לא רק נדחק לכך, אלא בסופו של דבר גם היה זקוק לכך. מבלי ההזדמנות שניתנת לתינוק שבמצב כזה להחיות את אמו אשליית האומניפוטנציה, גם אם אינה נובעת מהספונטניות של התינוק ומטבעה בעלת אלמנט של כניעה למציאות, כלל לא מתאפשרת. לכן, התחושה של אבדן האומניפוטנציה התעצמה במיוחד בתקופות בהן לנון לא הופיע ולא היה בסיטואציה בה הוא "מחייה את הקהל". בתקופות אלה, פיט שוטון מתאר שאחת הדרכים של לנון "להעביר את הזמן" הייתה לשחק במשחקי קופסא. הוא במיוחד אהב מונופול ו- Risk )משחק בו המנצח צריך לכבוש כמה שיותר שטחים על מנת להשתלט על העולם(, ובאחת הפעמים אפילו רכש לעצמו את כל משחקי הקופסא בחנות צעצועים גדולה. משיכה זו למשחקי קופסא, ובפרט למשחקים אלה, כמובן מרמזת על הצורך של לנון להשיב את תחושת השליטה לחייו. לצד תחושת השליטה שאבדה והתנודות הקיצוניות מתחושת שליטה מוחלטת לתחושה של חוסר אונים מוחלט, ניתן לתאר תהליכים נוספים אשר הביאו לדכאון שחווה לנון באותה תקופה; כאמור, כתיבת השירים בתקופה המוקדמת של הלהקה )עד שנת 9602( הייתה מתוך הבנת הצרכים של הקהל, "קריאת מחשבותיו", ולכן הייתה מוכוונת "להחייאתו". ניתן להתייחס להצלחה בתקופה זו, אם כן, כנובעת מפסיכה שכלית ומעצמי כוזב. ויניקוט מתאר את דכאונו של האדם שהצלחתו מונעת מתוך עצמי כוזב אינטלקטואלי self( )intellectual false אצל אדם כזה, ככל שהוא מצליח יותר כך הוא חש מנוכר יותר לעצמו, כי הצלחתו אינה נובעת מהעצמי האמיתי. בדומה, התשואות שקבל לנון, היו על פועלו של העצמי הכוזב. ככל שזכה לתשואות רבות יותר, כך חש מפורק יותר, ופחות חי וממשי. גורם נוסף שניתן לקחת בחשבון בניסיון להבנת השקיעה של לנון, דווקא לאור ההצלחה, הוא תהליך השקיעה כלפי פנים והניתוק שהתפתח מול הסביבה: כאמור, חוסר היכולת של הספונטניות של לנון להשפיע על המציאות החיצונית, המעבר מיד ליד, נטישתם של שני הוריו 46

48 ולבסוף גם קשיי הראייה, גרמו לדיסוציאציה בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית. לכן, המציאות החיצונית נתפסה כרודפנית, כך שהטוב התרכז בפנים והרע הושלך החוצה. סידור עניינים זה, יתכן וגרם להיווצרותו של עצמי כוזב חזק מספיק כדי שיוכל להתמודד עם המציאות החיצונית הפוגענית ולהגן על העצמי האמיתי מפניה. לכן, מתוך הדיסוציאציה בתפיסת המציאות החיצונית והפנימית, התפתחה גם דיסוציאציה בין העצמי האמיתי - הפגיע והעדין, לעצמי הכוזב הבריוני והתוקפן. מתוך הבנה זו, ניתן להאיר טפח נוסף בהבנת המשבר שחווה לנון לאור ההצלחה: למעשה, הדבר הראשון שהקשה על לנון, עוד בטרם שקיעתו לדכאון, היה ההנחיה של אפשטיין, מנהל הלהקה, לשנות את תדמית החברים בה. בן לילה, הלהקה שינתה את פניה מ"ילדים רעים" הלובשים בגדי עור צמודים, לתדמית "מעונבת" יותר, בריטית במהותה, של בחורים עדינים ורומנטיים. בעוד יתר חברי הלהקה קבלו את התדמית החדשה כרע הכרחי, לנון חש סבל נורא. אולם, הנקודה החשובה מכל, היא שהתדמית של הביטלס - של הנער הבריטי הרומנטי והעדין, למעשה דומה מאד לעצמי האמיתי של ג'ון. מבחינת העצמי הכוזב, שהגן על העצמי האמיתי בהיותו בדיוק ההפך ממנו, אימוץ התדמית של הביטלס כמוה כהכחדה של העצמי האמיתי. בילארד, שעסקה גם היא בהבנת המשבר שחווה לנון, ראתה בו ניפוץ של אשליית האושר שבא עם ההצלחה הגדולה. היא התייחסה למשל לפגישה של הביטלס עם אלביס, לה לנון מאד ציפה, כגורם לדיס-אילוזיה ולכן לשקיעה לדכאון, שכן אלביס הסתבר להיות למרות ההצלחה, אדם שמן וממורמר. נראה שההבנה הויניקוטיאנית, המסבירה את המשבר תוך שימוש במושגים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב, פסיכה שכלית ואומניפוטנציה, שופכת אור חדש על תקופת חיים ארוכה ומהותית בחייו של לנון, בכך שמבהירה את עוצמת ואת עומק המשבר שחווה. כפי שתואר בפרק הקודם, בתקופה בה לנון שקע לדכאון, הוא חווה תופעות חזקות של דה- פרסונליזציה ודיס-אינטגרציה באופן מילולי ממש; ככל שהביטלס מצליחים יותר כך תחושותיו של לנון אודות חוסר הממשות וחוסר התוחלת בחייו מתגברות. על מנת להסיח את הדעת, הוא מתחיל להשתמש בסמים שמעבר לכך שאיפשרו בריחה, הקנו גם לפרקים שברירים של הוויה. אולם, בסופו של דבר, הסמים רק הגבירו את התסכול, שכן השימוש המוגבר בהם רק הנציח את הפער בין תחושת הממשות של העצמי שנחווית תחת השפעתם, לתחושת חוסר הממשות שישנה במציאות. עם הזמן, לנון צולל עמוק יותר ויותר לסמים. בעקבות ניסיון חד-פעמי בLSD, לנון חווה הארה: הוא חש מחובר לעצמו כפי שלא חש בעבר. תוך תקופה קצרה, הוא קנה ספר הדרכה 47

49 לשימוש בסם, והשתמש שימוש אינטנסיבי, מתוך התקווה שהסם יוכל לענות על השאלה הקיומית שהטרידה אותו - מדוע חייו ראויים לחיותם. באותה תקופה, לנון עבר תהליך נפשי שגרם לשינוי התנהגות: מצד אחד, הוא הפסיק לאכול בשר והפך לצמחוני, ומצד שני הוא הפסיק לחשוש מהקהל ומהמעריצים והחל להשאיר את שערי האחוזה שלו פתוחים, דבר שבעבר לא היה מעלה על דעתו. תהליך נפשי זה יובא ביתר פירוט והעמקה בפרק הבא, אולם כבר בשלב זה ניתן לזהות התמתנות של הדיסוציאציה בין פנים לחוץ ומכאן גם של הדיסוציאציה בין העצמי האמיתי לכוזב. נראה, שה- LSD העניק לעצמי האמיתי של לנון, לראשונה, חיים חשאיים דבר שלנון מעולם לא זכה לו. תהליך זה הפיח בו תקווה, והוא כנה את הסם " self the."knowledge that pointed the way במקביל לשימוש האינטנסיבי בסם, לנון החל להתעניין גם בפסיכולוגיה ובדת ובמשך שנתיים נמנה עם מאמיניו האדוקים ביותר של המהרישי מהש יוגי, מייסד המדיטציה הטרנסנדנטלית. במשך כ- 2 שנים, לנון חפש דבר מה להיאחז בו הוא נסה לענות על שאלת משמעות החיים, להבין הסיבה לחייו שלו, וחפש דרכים להקל על הכאב הגדול בו הוא שרוי. מעניין לציין, כי ימים ספורים לאחר שלנון התאכזב מהמהרישי )משום שנצל את מעמדו לקיום יחסי מין עם אחת מהמאמינות(, לנון חווה התגלות תחת,LSD לפיה הוא בעצמו ישו שחזר לעולם בגופו של לנון. סביר להניח, שהתגלות זו במיוחד לאור הדיס-אילוזיה מהמהרישי, סיפקה את הצורך של לנון למצוא יעוד בחייו תוך החזרה של אשליית האומניפוטנציה שאבדה. המשבר הארוך של לנון קבל לבסוף תפנית חדה בעקבות המוצא האחרון שפנה אליו הטיפול הפסיכולוגי; בטיפול, לראשונה בחייו, לנון הרגיש ממשי. תחושת הממשות נובעת, כאמור, משחזור ההתמוטטות הלכה למעשה, אולם תחושה זו שהייתה זרה כל כך ללנון וחשובה מאין כמוה, היא הישג משמעותי עבורו. בסוף הטיפול, לנון כותב את השיר God )נספח 96(, ובו הוא מתייחס לכל הדברים שהאמין בהם עד כה, כמפלט כניסיון להיאחז בדבר מה שאיננו אמיתי רק בשביל להרגיש אמיתי. לסיכום, לנון חווה משבר ארוך אשר החל עם אימוץ התדמית המעונבת ואיבוד התדמית הקשוחה של הלהקה. עיקר השבר, היה על רקע הדמיון הרב שבין העצמי האמיתי של לנון לתדמית אותה נאלץ לאמץ, דבר המאיים על הישרדותו של העצמי האמיתי, אשר במשך שנים פתח שכבת מגן קשוחה כדי להתמודד עם הסביבה המסוכנת. המשבר הוחמר, לאור ההרגשה כי התשואות להן 48

50 זוכים הביטלס נובעות מפועלו של העצמי הכוזב ולא של העצמי האמיתי, וכן לאור תחושת אבדן האומניפוטנציה שחלחלה בהדרגה, ככל שלנון הופיע פחות ושהה יותר בבית, וככל שהעולם הפסיק להיות מושפע מההתנהגות הממשית של חברי הלהקה, ובפרט של לנון. במהלך המשבר, לנון חפש תשובות ועוגנים בכיוונים רבים ושונים, כשה- LSD מאפשר את התחלתו של תהליך במסגרתו מטשטשת הדיסוציאציה בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. שלב זה, שלב של התקרבות לבריאות, למרות היותו חשוב מאין-כמוהו הוא גם קשה במיוחד: מצד אחד לנון חש את הצורך לממש את הפוטנציאל הגלום בעצמי האמיתי, אך מצד שני לא יכל לאפשר לעצמו את הפגיעה שבחשיפתו. אי לכך, הגביר את החיפוש אחר מענה לשאלותיו בפסיכולוגיה, בתנ"ך, במהרישי ולבסוף בטיפול שחשף את העצמי האמיתי, אך השאיר את לנון עם כאב והתמוטטות שטרם עובדו. כעת, לאחר שהתייחסנו לשינויים שחלו בעצמי האמיתי ובעצמי הכוזב של לנון וביחסים ביניהם, נתייחס לאופן בו שינויים אלה באו לידי ביטוי ביצירתו ובאופן בו תיקשר עם הסביבה. ראשית, בתקופה הראשונה של הלהקה ועד לשנת 9602, ניתן לתאר דפוס של אי-תקשורת תגובתית הבא לידי ביטוי בפיצול החד שבין היצירה המופיעה בספרים לבין היצירה שבשירים. כאמור, עיקר השירים שכתב לנון באותה תקופה נכתבו מתוך מומחיות העצמי המרצה להחייאת הקהל, בעוד שספריו שנכתבו בסגנון ה- non-sense השונה כל-כך מהסגנון בו כתובים השירים, היוו את ערוץ הביטוי העיקרי של לנון. כאמור, אי-תקשורת תגובתית, כפי שמתואר על-ידי ויניקוט, הוא של שני ערוצי תקשורת מפוצלים - האחד כלפי חוץ, מרצה, והשני כלפי פנים ומתקיים כל כולו מול התופעות הסובייקטיביות של העולם הפנימי. נשאלת השאלה האם הסיפורים והציורים שבספריו מתפקדים כערוץ תקשורת סובייקטיבי? הספרים התפרסמו, ולכן לכאורה מיועדים לקהל הרחב. יחד עם זאת, סגנון ה- non-sense של לנון שמופיע בספריו כמעט ואינו נהיר לקורא, ולרוב נדמה שרק הכותב מבין את המתרחש בסיפורים יתכן שבשל טשטוש מכוון המשאיר את השליטה אצל הכותב ויתכן שבשל האופי הכאוטי של עולמו הפנימי של לנון. היחלשות הדיסוציאציה בין העצמי האמיתי לכוזב, הובילה לחוויה של התקדמות משיר לשיר, כשכל שיר נדמה כטוב בהרבה מקודמו )משום שנובע ממקורות אמיתיים יותר(. מאוחר יותר, בשנתו הראשונה עם יוקו אונו, הוקצן יחסו של לנון לשיריו הקודמים עד לכדי בוז ממש. 49

51 בתקופה בה היה עם יוקו אונו, לנון החל בדפוס חדש של תקשורת עם הקהל, אותו כינו."Bagism" כך למשל, במסיבת העיתונאים שערכו בהקרנת הסרט,Rape פרי יצירתה של אונו, התחבא הזוג במהלך כל ההקרנה בשק גדול. הקונספט שעמד מאחורי המעשה, כך הסבירו, היה ש- Bagism זו "דרך חדשה, אלטרנטיבית וטוטאלית, לתקשורת", שכן דווקא כאשר האדם נמצא בתוך שק, שופטים אותו לפי המסר שמנסה להעביר ולא לפי המראה החיצוני. המסר הישיר של לנון ואונו אודות Bagism ברור, אך נראה שרעיון זה טומן בחובו גם את המתח הקיים בין חשיפת העצמי האמיתי לשמירה על פרטיותו. ויניקוט היטיב לתאר את המתח הזה בפרדוקס שהציג במאמר "לתקשר ולא לתקשר" ) (: "it is joy to be hidden, and a disaster not to be found". בעצם ההתחבאות בשק, ובעצם ההתייחסות אליו כאל דרך לתקשר עם הסביבה, אונו ולנון מגשימים את הפרדוקס של ויניקוט בהיותם חבויים בתוך שק אך נמצאים במרכזה של מסיבת עיתונאים גדולה. Bagism מייצג התפתחות נוספת מצדו של לנון בכל הנוגע לתקשורת עם הסביבה הוא אינו מרצה, אינו פועל מטעמו של העצמי הכוזב בלבד, ושיריו מאותה התקופה מעידים על כך. אולם, נראה שבדיוק בגלל שאינו פועל עוד מטעמו של העצמי הכוזב לבדו, הוא חש צורך עז להתחבא בתוך שק, אשר יגן עליו מפני ניצולו לרעה של העצמי האמיתי. למעשה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הועצם המתח שבין פרטיות העצמי האמיתי לצורך לתקשר, להימצא: בשנת 9600, לאחר סיבוב ההופעות של הלהקה אשר בסיומו התקבלה ההחלטה להפסיק את ההופעות, אמר לנון לחברו פיט משפט שנראה שנובע הישר מהעצמי האמיתי: "You try to apply truth talk and sometimes I'm left naked and truthful with everybody biting me" (Shotton & Schaffner, 1983, p ). יש לציין, כי ה- Bagism, מעבר להיותו מאפשר את הגשמת הפרדוקס, מקנה גם מימד נוסף שלנון זקוק לו: תחושת הממשות המתקבלת באמצעות ההתנגדות לסביבה. להבדיל מהעצמי הכוזב- המרצה, אשר הנחה את פעולותיו של לנון בעבר אל מול הקהל, הגישה החדשה של לנון אשר באה לידי ביטוי ב- Bagism היא מתריסה ומתנגדת. לנון מתוודה בפני פיט: 51

52 "We're just taking the piss out of the world Now Yoko and I are inventing our own situations for our personal amusement; only this time we are keeping a straight face, and passing it off as avant-garde art ". (Shotton & Schaffner, 1983, p. 187). הגישה המתנגדת באה לידי ביטוי גם בשירים שיצר באותה תקופה, כגון chance, Give peace a,revolution, Revolution #9 אשר מצד אחד מבטאים את דעותיו באופן חופשי יותר, אך מצד שני עוסקים בתכנים מתנגדים במהותם. נראה, אם כן, שאמנות האוונגרד, כמו גם שירי המחאה שהחל לחבר עם ההתקרבות ליוקו, מאפשרים תחושת ממשות באמצעות ההתנגדות לסביבה. לסיכום, ניתן לראות התפתחות בדפוס התקשורת של לנון לאורך השנים: מדפוס מפוצל של תקשורת תגובתית, בו ציר אחד של תקשורת הוא מרצה והשני סובייקטיבי )ולכן נמשך למקומות הכאוטיים של ה- non-sense מתוך משיכה אל הכאוס שבהתמוטטות( לדפוס מאוחד יותר, אשר להבדיל מקודמו מאפשר תחושת ממשות, אך גם כרוך בסכנה גדולה יותר לעצמי האמיתי. הפתרון היצירתי שלנון מצא לכך הוא האוונגרד, אשר מאפשר תחושת ממשות, מבלי להיפגע, ובעיקר מבלי להיחשף. תוקפנות ומיניות לנון היה אחד האקטיביסטים האנטי-מלחמתיים הגדולים והבולטים במאה הקודמת; למעשה, חלק מהמחקרים שהתבצעו מאז מותו הוקדשו לסיקור הפעילות האנטי-מלחמתית שנקט ולא פחות מכך לסיקור החקירה והעבודה המאומצת של ה- FBI האמריקאי למיגור ההשפעה של לנון על דעת הקהל ולעצירתו )2000 Wiener,.)e.g. נשאלת השאלה מדוע הפך לנון לאחד מסמלי המחאה נגד מלחמת וייטנאם וכיצד עובדה זו מתיישבת עם פרטים אחרים בביוגרפיה שלו, בהם הוא מצטייר כאדם שלעתים אינו שולט על זעמו ולעתים אף מתנהג באכזריות ממש. למשל, בתקופה בה הלהקה שהתה בהמבורג, לנון שדד את אחד מהאורחים בפאב בו הופיעו. במהלך השוד, לנון הכה אותו כל-כך חזק, שעלה החשש שהרג אותו. ניתן לומר, שמידת התוקפנות והאלימות של לנון, כמו גם הקורבנות של האלימות הזו, השתנו לאורך חייו. פרק זה, ידון בנטייתו של לנון לאלימות, בתהליך שעבר בהקשר זה ובתמורות שחלו 51

53 באופן בו הוא התייחס לאובייקטים ובמידה בה לקח אחריות על מעשיו ועל האימפולס שלו מקדם-רחם ועד לאמביבלנטיות ואשמה, תוך ניסיונות לעתים נואשים ממש, לתיקון. ראשית, לנון היה ילד שנחשב "להשפעה רעה" בעיני הורי הילדים האחרים והוא גורש מהגן כבר כשהיה בן 2 וחצי בשל התנהגותו האלימה. אירוע זה, הושפע ככל הנראה מנוכחותו לראשונה של גבר זר בבית: עד לאותה התקופה, ניתן להניח שלנון נהנה ממעמד מיוחד של זכר יחיד בחייה של אמו. אלפרד לנון, האב, כמעט ולא נכח בבית, ולמרות היות ג'וליה אשה הוללת שנהגה לצאת בלילות ולהתרועע עם גברים, בנה בוודאי לא היה מודע לכך, כל עוד אותם הגברים לא שהו בביתם. אי לכך, ניתן להניח שלנון חש לאורך שנים, ולמעשה באופן מוצדק למדי, כזכר היחיד בחייה של אמו. לכן, כניסתו של גורם שלישי למערכת, על אחת כמה וכמה בגיל מאוחר יחסית, וגרוע מכך גבר שאינו אביו, בוודאי הייתה טראומטית עבורו. מעבר לעירור של קומפלקס אדיפוס, אשר ללא-ספק מקושר למשבר שחווה לנון באותה תקופה, ניתן להבין גם באמצעות הפרספקטיבה הויניקוטיאנית, כי לנון לא רק שחווה בעוצמה את קומפלקס אדיפוס וקנאת הפין, אלא גם חש חסך; החסך נובע מאיבוד הדבר שהיה בעבר רק שלו, האם, אותה הוא בחוויתו יצר. לפי ויניקוט, עשויה להתעורר בילד נטייה אנטי-חברתית כאשר הוא חווה חסך, כלומר מאבד דבר שנהנה ממנו בעבר. הנטייה האנטי-חברתית כוללת דחף של חיפוש אוביקט המסמל את חיפוש האם ומתבטא בגניבה, לצד דחף של הרסנות המסמל את תחושת חוסר הבטחון הפנימית ואת הצורך במעגל חיצוני חזק ומכיל דיו, שיהיה מסוגל להכיל את התוקפנות. לנון, החל מנקודה זו והלאה, היה מונע משני דחפים אלה אשר באו לידי ביטוי בעוצמה במסגרות השונות בהן היה. המעבר לביתה של מימי כשנה לאחר מכן, הנציח את אבדן האם באופן מציאותי ממש ולכן בוודאי גם הוחמרה התנהגותו התוקפנית של לנון. כאמור בפרקים קודמים, אירוע זה ככל הנראה גרם גם להחרפת הדיסוציאציה בין פנים לחוץ ולכן גם בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. סביר להניח, אם כן, שהחוקים הנוקשים שהטילה מימי על ג'ון בביתה, לא רק שעודדו את קיומו של העצמי הכוזב, אלא הגבירו לא פחות את קריאתו לעזרה של העצמי האמיתי באמצעות הנטייה האנטי-חברתית. אולם, ברור למדי, לפי המשך והתפשטות התוקפנות של לנון לאורך השנים, שקריאתו לעזרה לא נענתה. במצב כזה, ההרסנות וחיפוש האוביקט מאבדים את הערך הסמלי שלהם ונעשים קונקרטיים ומקושרים לחיזוקים משניים כאלה ואחרים המשמרים את ההתנהגות כפי שהיא. במילים אחרות, התרחש פיצול של התוקפנות מהאישיות של לנון, ולכן הנטייה האנטי-חברתית התקבעה והפכה להתנהגות ללא-רחם )להבדיל מקדם-רחם(. במקביל, פיצול התוקפנות ואיבוד 52

54 הערך הסמלי שלה, זכו לחיזוקים משניים: ראשית, בשל הפיצול, כמו גם בשל הפער בהוויה שנפער בהתמוטטות, לנון יכל להרגיש ממשי רק אל מול אלימות או במצב של התנגדות לסביבה. אחרת, השורשים התוקפניים והארוטיים מפוצלים ותחושת ההוויה לא מתאפשרת. שנית, העצמי הכוזב, שכאמור במשך שנים רבות היה מפוצל כמעט לגמרי מהעצמי האמיתי, החזיק למעשה את השורש המפוצל של התוקפנות אשר הופנה אל הסביבה. זאת, כאמור, משום שהסביבה נתפסה כרודפנית ומסוכנת ולכן נדרש להקרין חוזק וקשיחות, כמו גם תוקפנות. בראיון מאוחר, הוא אומר 9( p. :)Apple Corps., 2000, "I was rather tough at school, but I could organize it so it seemed like I was tough they thought I was tougher then I was." למעשה, ניתן למצוא אינספור דוגמאות לתוקפנות ללא-רחם בחייו של לנון, כאשר עיקר תשומת הלב בהקשר זה אינה על התוקפנות חסרת הגבולות ומידת הנזק שנגרם, אלא על העובדה שלנון לא חש אשמה בעקבות התנהגותו. כך למשל, במסיבת יום הולדתו של פול, בחור שהעליב את לנון בכך שרמז לקיומו של קשר מיני או רגשי בינו לבין בריאן אפשטיין, זכה למכות נמרצות באמצעות את חפירה ונשלח לבית החולים. לנון, מצדו, לא התרגש לאחר מעשה והמשיך לחגוג במסיבה. התוקפנות ללא-רחם מופיעה גם בסיפוריו של לנון בהם לא רק שהדמויות מובלות אל מותן באכזריות, אלא שהאווירה בסיפורים לאחר מכן נשארת שגרתית ושוות-נפש כשהייתה, בדיוק כפי שלנון לאחר שהכה את הבחור באת חפירה, המשיך להתנהג כרגיל. כך למשל, בסיפור " flies no,)"clubbed her mercifully to the ground dead"( לאחר שפרנק רצח את אשתו,"on frank הוא חשב לעצמו this","she shouldn't see me like והיא המשיכה לשכב על רצפת המטבח במשך ימים, עד שהזבובים שחגו סביבה הפריעו לפרנק את הדרך במטבח והוא החליט לפנות אותה place"(,"i carn't not partake of bread and that with her lying about the נספח.)2 תוקפנותו של לנון, אשר החלה כקריאה לעזרה בשל אבדן האחיזה באמו, הוחמרה ככל שהאחיזה בה נחלשה: המעבר לביתה של מימי, ולבסוף - שנים לאחר מכן, כאשר היא נהרגה. מאותה נקודה והלאה, ההתנהגות ללא-רחם של לנון תפסה תאוצה: בחודשים הראשונים לאחר מותה באופן אינטנסיבי ממש, אולם גם שנים לאחר מכן ועד לתקופה בה השתמש ב- LSD, לא חל כמעט שינוי בהתנהגות זו. במקביל, לאורך תקופה זו, ניתן לתאר גם דפוסים חריגים של מיניות החל 53

55 מריבוי בנות זוג ביחסי מין, וכלה בכניסה לעולם של הפרברסיות הסדיסטיות-מאזוכיסטיות. יש לציין, כי מערכת היחסים בינו לבין בריאן אפשטיין, הייתה קרובה אך לא מינית. יחד עם זאת, נראה שבמהלך החופשה אליה יצאו יחד, קיימו יחסי מין הומוסקסואליים לפחות פעם אחת. ויניקוט מתייחס להתנהגות הפרברטית כנובעת מקונקרטיזציה שהתפתחה על רקע אבדן הייצוג הפנימי של האם. במצב כזה, הילד בורא את אשליית הנוכחות של האם במקום אחר, בחפץ מציאותי. אותו החפץ ממשיך להחזיק את ערכו הסמלי לזמן מוגבל: במידה והמצב לא בא על תיקונו החפץ יאבד את ערכו הסמלי וכמו בנטייה האנטי-חברתית, ישאר נוקשה וקבוע באמצעות החיזוקים המשניים שמתלווים להתנהגות או ליחס המיוחד שנקשר בחפץ. במקרה של לנון, הייצוג הפנימי של האם היה כל-כך רעוע, שבמותה נשבר לרסיסים גם הייצוג הפנימי שלכאורה היה בו, ואבד כל זכר לנוכחותה בנפשו. כתוצאה מכך, התפתחה פרברסיה ולנון נדחק למצב בו על מנת לחוש את קיומה של האם הוא נאלץ לברוא את אשליית נוכחותה במקום אחר כלומר, באמצעות ההתנהגות המינית המופרעת. חיזוק לכך התקבל בוודאי גם מקשייו של לנון לויתור על האומניפוטנציה אשר המשיכו איתו לבגרות והובאו בהרחבה בפרק הקודם. בנוסף, מערכת היחסים שניהל עם אפשטיין ככל-הנראה לא מעלה שאלה בנוגע לנטייה מינית, אך נראה שבכל זאת ראויה להתייחסות; למעשה, ויניקוט נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק בנטיות מיניות, וכידוע להבדיל מהתיאורטיקנים הקודמים לו, ייחס משקל נמוך יותר למיניות בהתפתחות הרגשית, ולכן גם התמקד בה פחות. יחד עם זאת, ויניקוט עסק ביסודות הנקביים והזכריים באדם, וראה כל אדם כמורכב משני היסודות גם יחד. במקרה של לנון, ניתן לדבר על יסוד נקבי מפוצל אשר בא לידי ביטוי בצורך לקיים יחסי מין עם נשים רבות זאת בשל תחושת החיות המופקת מגרימת סיפוק מיני לכמה שיותר נשים, וכן בתגובה החזקה והאלימה של לנון לבחור שרמז על יחסים מיניים בינו לבין אפשטיין. התגובה החזקה, למעשה מרמזת על פיצול היסוד הנשי: לנון ראה בנטייה ההומוסקסואלית כלומר במשיכה לגברים ולכן באפשרות שיש בו גם חלק נשי, איום ממשי על קיומו. יש לציין, שההסבר הלאקאניאני להתנהגות המינית של לנון כוללני ורחב יותר )1995 :)Sullivan, בדומה לניתוח הויניקוטיאני, הפרברסיה של לנון מתוארת כקונקרטיזציה ובריאה של אשליה בתוך היחסים המיניים. אולם, להבדיל מויניקוט, לאקאן מדבר על בריאת האשליה של קיום הפאלוס אצל האם, בעוד שויניקוט מדבר על אשליית הנוכחות של האם. ההבנה הלאקאניאנית אודות יחסי-המין עם אפשטיין ותגובתו האלימה "להאשמה" זו, תומכת בדיוק בבלבול של 54

56 הפרברט אודות קיום הפאלוס אצל האם: האפשרות שהוא מחזיק את הפאלוס, או לחילופין גבר אחר, או אשה אחרת עוררו בלנון קונפליקט עמוק, עד כדי אלימות ממש. נקודת המפנה המשמעותית בתוקפנות ללא-רחם של לנון כמו גם בהתנהגות המינית שלו, החלה בעקבות השימוש ב- LSD והגיעה לשיאה לאחר הטיפול הפסיכולוגי; כפי שהוזכר קודם לכן, השימוש ב- LSD החל אצל לנון תהליך רגשי במסגרתו הצטמצמו הפערים שבין העצמי האמיתי לכוזב. בנוסף, לנון שנהג לאכול בשר מדי יום, חדל לאכול בשר באופן כמעט מיידי, כשברקע הוא ממשיך בשאר ההתמכרויות שלו לאלכוהול, לסיגריות ולסמים. כשהיה רואה אדם אחר אוכל "You know that's someone's mother you're eating, don't you?" בשר, היה גוער בו )118.p.)Shotton & Schaffner, ;1983 התנהגות זו של לנון, מרמזת על תחילתו של תהליך המעבר ממצב של התנהגות ללא-רחם למצב של חמלה, כמו גם על ניסיון ראשוני לתקן, לכפר על מעשיו, מתוך אשמה שהחלה להתפתח בזכות המגע שנוצר לראשונה עם העצמי האמיתי. בתקופה זו של אקספלורציה פנימית, לנון כותב את השיר walrus" I" am the )נספח 99(; השיר, מכיל משפטי non-sense שלרוב אינם קשורים זה לזה. לפי מספר מקורות, השיר נכתב כניסיון לבלבל אנשים המנסים לפרש את השירים של הביטלס. אולם, השורה Walrus" I" am the החוזרת על עצמה במהלך השיר, כמו גם ניסיון ההטעיה של לנון את הפרשנים מרמזים על תוקפנות ללא- רחם המופנית אל חסרי הישע: ה- Walrus, הוא למעשה אריה ים המופיע בשירו של לואיס קרול carpenter" "The Walrus and the הלקוח מהספר wonderland"."alice in בשיר, אריה הים והנגר מוליכים את הסרטנים אל מותם כשהם מפתים אותם בטיול על חוף הים. לאחר מכן הם אוכלים אותם אריה הים אוכל הרבה סרטנים אך בוכה בזמן שעושה זאת, בעוד שהנגר אוכל פחות אך אינו בוכה. בסיפור, אליס נאלצה להכריע בסוגיה מי מבין השניים מוסרי יותר. מעניין להתייחס לזהות שחש לנון עם אריה הים שמצד אחד נהג בתוקפנות אולי גדולה יותר מהנגר, אך מצד שני חש אשמה וצער. נראה שלנון, בהיותו נמצא בשלב הקדם-רחם מזה שנים רבות, מתחיל להכיר בתוקפנות שלו ולקחת אחריות על מעשיו. אולם, לא מדובר בתהליך פשוט, אלא בתהליך סיזיפי של מלחמה פנימית בניסיון להשתלט על האימפולס החזק של התוקפנות אל מול ההכרה הגוברת בנזק שהוא מעולל לאחר ובאחריות שלו על מעשיו. בהקשר זה, מעניין לציין שורה נוספת שחוזרת בשיר, והיא crying" "I'm - לנון מוליך שולל את הקוראים )ומדבר בעקיפין על תוקפנותו ללא-רחם(, אך נראה שאינו מרגיש שלם עם מעשיו. בדומה, ניתן לומר שעצם השילוב 55

57 של האלימות והאכזריות דווקא בשירים, שעד לאותה תקופה הכילו תכנים רכים יותר ובוודאי שלא תוקפניים, מעיד גם הוא על היחלשות הפיצול של התוקפנות מהאישיות בכללותה. תהליך המעבר של לנון ממצב של ללא-רחם, למצב של חמלה ואשמה )נראה שלנון לא הגיע לכדי ההישג של אכפתיות, על כך בהמשך( לא היה פשוט; ראשית, לנון המשיך להתנהג לאחרים באכזריות. כמו למשל היחס הקר שהפגין כלפי אשתו הראשונה, סינתיה, במיוחד לאחר שהחל להתרועע עם יוקו: הוא שלח אותה לחופשות יזומות כך שיוכל להיות בבית עם יוקו, ולבסוף כשחזרה לא טרח להודיע לה על הגירושין ברגישות, אלא הפתיע אותה עם נוכחותה של יוקו בביתם והמשיך להתנהג מולה כרגיל, כאילו לא קרה דבר. אולם, תקופה קצרה לאחר מכן, כשלנון ואונו הפכו לזוג באופן רשמי, הם החלו בפעילות אנטי-מלחמתית אינטנסיבית וחוצת יבשות. מפעל זה, שהתקיים בד-בבד לצד ה- Bagism, למעשה יצר ציר ברור וישיר מאד של תקשורת מול העולם, לצד ציר מקביל של חוסר תקשורת, גם הוא מנסה על פניו, לתקשר מסר חינוכי כלפי העולם. ניתן להבין את האקטיביזם האנטי-מלחמתי כניסיונות תיקון, אומניפוטנטיים עד גרנדיוזיים ממש, של התוקפנות ללא-רחם של לנון )ויתכן גם של יוקו(. מעניין לציין, כי מחוות אלה, אשר באו לכפר על תחושת אשמה כבדה שהתפתחה, שרתו גם את הצורך של לנון בתחושת ממשות, בהיותן מתנגדות לסביבה במהותן. הבנה זו, מאפשרת להבין מדוע לנון היה כל-כך מחויב ונלהב לפעילות זו, והרגיש שהיא נכונה ומתאימה לו מאי-פעם. יחד עם זאת, ניסיונות התיקון של לנון לא כובדו על ידי העולם, או לפחות לא על ידי התקשורת. לנון מיטיב לתאר זאת בהומור בשיר Yoko" "The Ballad of John and )נספח 92(, בו מצטייר העולם כפועל לרעתם, ובכאב - בשיר "Isolation" )נספח 94(, שנכתב לאחר הטיפול הנפשי: "Just a boy and a little girl Trying to change the whole wide world Isolation The world is just a little town Everybody trying to put us down". 56

58 לבסוף, ויש להניח שגם בעקבות תחושת האשמה וכשלון המאמצים לתיקון ולתרומה, לנון ואונו פנו לטיפול. נראה, שבמסגרת הטיפול, המגע של לנון עם תוקפנותו הוגבר, כמו גם המגע עם אירוע וחווית הנטישה. אולם, סביר להניח, שמשום שהטיפול נקטע באיבו ונמשך ארבעה חודשים בלבד, קשיים אלה )כמו גם חווית ההתמוטטות( לא עובדו דים. כתוצאה מכך, לא התאפשרה ההתפתחות לעבר העמדה האכפתית, אלא דווקא התגברה תחושת האשמה החזקה שהחלה להתפתח עוד בטרם הטיפול ועיקר התוקפנות הופנתה כלפי פנים. לראייה, לאחר הטיפול, הוחמרה הצמחונות שהחלה בתקופת ה- LSD והפכה לאנורקסיה ממש. הוא כותב בשיר Well, well, well מתוך אותו אלבום )השיר המלא בנספח 93(: " We both were nervous feeling guilty And neither one of us knew just why". זוגיות ויחסים בין אישיים מערכות היחסים בחייו של לנון היו ידועות ומפורסמות מאד, כשהמוכרות ביותר הן מערכת היחסים עם עם פול מקרטני והזוגיות עם יוקו אונו, יתכן שבין מערכות היחסים המפורסמות ביותר במאה הקודמת. מלבדן, ניתן לציין מערכות יחסים נוספות של לנון, משמעותיות לא פחות, אשר אינן מוכרות לציבור הרחב. למעשה, ניתן לציין חמש מערכות יחסים קרובות בחייו של לנון כאמור, הזוגיות עם יוקו אונו, השותפות והחברות הקרובה עם פול מקרטני ועוד שלושה קשרים נוספים: עם פיט שוטון, חברו הטוב מילדות ועד לשנותיו האחרונות, עם בריאן אפשטיין מנהל הלהקה ועם סטיוארט סאטקליף חברו מהקולג' שמספר חודשים לאחר שהצטרף ללהקה נפטר מאירוע מוחי. יש לציין, כי נראה שסינתיה, אשתו הראשונה )אותה נשא בשל הריון לא מתוכנן(, לא הייתה משמעותית עבורו. כל חמש מערכות היחסים הללו, התאפיינו בתלות מאד גדולה מצד לנון, אשר בסופו של דבר באה לידי ביטוי בנוכחות מוגברת של כל אחד מהאנשים הללו לצדו. נראה, שלנון היה זקוק לנוכחות קבועה, צמודה ממש, של דמות מאפשרת המספקת התייחסות-אני ותמיכת-אגו קבועה: הן כאשר היה לבדו והן כאשר היה בחברה, אך למעשה חש שהוא לבדו. כך למשל, צרף ללהקה את 57

59 פיט שוטון עוד בימיה הראשונים של הלהקה, ואת סטיוארט סאטקליף מאוחר יותר, וזאת למרות שלאף אחד מבין השניים לא הייתה כל גישה למוזיקה. לאור תיאור הדינאמיקה האינטרה-פסיכית של לנון בפרקים קודמים, ברור למדי מדוע הנוכחות הפיזית של האנשים הקרובים לו הייתה למאפיין מרכזי כל כך ביחסיו הבין-אישיים: הטראומה של ההתמוטטות אשר קרתה בשל ההיעדרות הפיזית והרגשית של ג'וליה מהדיאדה, בוודאי גרמה לצורך עז בדמות שנוכחותה מהימנה וביכולתה לספק ללנון התייחסות-אני, וזאת כמובן מתוך הפחד שההתמוטטות תקרה שוב. הבנה זו שלמעשה מרמזת על כך שלנון עודנו נמצא בשלב התלות מוחלטת, עולה בקנה אחד גם עם הבנות קודמות אודות חוסר הנפרדות, היחס ללא-רחם והאומניפוטנציה עליה התקשה לוותר; הוא התייחס לאנשים הקרובים אליו כחלק ממנו, כפונקציה שתפקידה למלא את צרכיו להתייחסות-אני, לתמיכת-אגו, ולא כאנשים נפרדים ועצמאיים עם חיים משל עצמם. הדוגמא הטובה ביותר, ואולי המעניינת ביותר לצורך האדיר של לנון בהתייחסות-אני מופיע בתחום היצירה: חברו הקרוב של לנון, פיט, מספר בספרו הביוגרפי, "שאפילו" כשלנון יצר, הוא אף פעם לא יצר לבדו. בזמן היצירה, הייתה לנוכחותו של פיט בקרבתו חשיבות עצומה: הוא היה יושב איתו בחדר, צופה בטלוויזיה או קורא ספר, כשלצדו לנון מנגן או כותב. לנוכחות זו הייתה חשיבות כל כך גדולה, עד כי בסופו של דבר לנון העסיק את פיט כ"עוזרו האישי", כשלמעשה העבודה של פיט הייתה רק להיות לצדו לנון, כל היום. ההעסקה של פיט, מבחינת לנון, באה לפתור את הבעייתיות בכך שפיט אינו יכול להיות לצדו כל זמן שזקוק לו, בשל מחויבויות קודמות למשפחה ולעבודה. שלא בנוכחות פיט, היצירה התאפשרה בשתי דרכים נוספות: יחד עם פול מקרטני, ובהיעדרו - תחת השפעת סמים. היצירה המשותפת של לנון ומקרטני, איפשרה ללנון לבטא את עצמו בחופשיות ולהתחבר לעצמו מבלי ללכת לאיבוד כלומר, להיות מסוגל לבצע אקספלורציה של סביבתו הפנימית והחיצונית, ולשהות במרחב מעבר משותף שהשניים חלקו זה עם זה. אולם, בעוד שמקרטני יכל ליצור בקלות גם בלעדיו, לנון היה זקוק לו כעור שני. בהיותו לבד, ריחפה מעליו גם סכנה של דיס-אינטגרציה, התפרקות, אשר בוודאי הועצמה במצב של אקספלורציה, המתחייבת בעת יצירה באשר היא. לכן, ברור גם מדוע לנון השתמש בסמים כשיצר לבד - הסמים איפשרו לו להיות לבד מבלי שהרגיש לבד. כניסתה של יוקו אונו לחייו של לנון, התאפשרה גם היא דרך היצירה: לנון החליט שהוא עוזב את סינתיה בעקבות לילה בו בילה עם יוקו ובמהלכו יצרו ביחד. באותה נקודת זמן כמעט ולא הכירו 58

60 זה את זה. אולם, לאפשרות ליצירה משותפת משמעות אדירה עבור לנון: המשמעות היא שיוקו מסוגלת לאפשר ללנון התייחסות-אני, כפי שחבריו הגברים פול, פיט וסאטקליף בעבר, מסוגלים להעניק לו. יכולתה זו של יוקו, יתכן שגרמה לה להיות "לאישה המושלמת" עבורו. ניתן לתאר מטריצה מסוימת של יחסים אשר התהוותה במוחו של לנון כתוצאה מחוויותיו המוקדמות; המטריצה מכילה שני פרמטרים חיים פיזיים וחיים רגשיים, ועליה נמדדות שתי הנשים שטפלו בו ג'וליה ומימי. מצד אחד, ג'וליה שלא הייתה בוגרת ואחראית דיה ולכן ויתרה עליו. בכך לא איפשרה לבנה קיום פיזי ותחושת בטחון. מצד שני, לנון הרגיש תמיד בנוח במחיצתה: היא איפשרה לו לוותר על ימי לימודים, להתרועע עם בחורות, לשמוע רוק נ רול ולנגן על גיטרה, וחש שהיא מעודדת אותו להיות מי שהוא באמת מעודדת התנהלות מתוך עצמי אמיתי. למולה, מימי, שדאגה לקיומו הפיזי והקנתה לו תחושת בטחון בהיותה יציבה וקונסיסטנטית בנוכחותה, אך הציבה לו מגבלות ועונשים וניסתה לשלוט בחייו כפי שמצאה לנכון שיראו. כלומר, מימי עודדה את קיום העצמי הכוזב על חשבון העצמי האמיתי. למעשה, ג'ורג' בעלה, היה זה שניסה להקל על לנון בעונשים שהוטלו עליו. התנהלות זו של שתי האמהות של לנון מרמזת על כך שעבור לנון קיומו הפיזי לא יתכן ביחד עם קיומו הרגשי. האחד חייב לבוא על חשבון השני, ובכל מקרה נשים אינן מסוגלות להעניק לו בטחון ובו בזמן לעודד עצמי אמיתי. שילוב זה, בין בטחון פיזי לבין האפשרות לכונן עצמי אמיתי, הוא למעשה המהות של התייחסות- האני: התחושה שבטוח ושניתן לבצע אקספלורציה. נראה, שסוד קסמה של יוקו, היה שסיפקה ללנון את שני המרכיבים הללו; מצד אחד היא סיפקה לו בטחון היא שהתה לצדו כל הזמן, הלכה איתו לכל מקום וגם קבעה כללים וחוקים שהיו חסרים לו בהתנהלותו דבר שאפשר לו להרגיש שדואגים לו כפי שמימי עשתה, ומצד שני איפשרה לו ליצור ואף יצרה ביחד איתו. היצירה שלהם ביחד, כאמור בפרק השני בניתוח, הייתה מתריסה, כזו הנובעת מתקשורת תגובתית )ריאקטיבית(, אך בדיוק בשל כך גרמה ללנון להרגיש ממשי. סינתיה, לעומת יוקו, לא סיפקה ללנון אף אחד מהצרכים הללו. לכן, בתקופת נישואיהם סיפק צרכים אלה במערכות יחסים אחרות: עם בריאן אפשטיין, פול מקרטני ופיט שוטון )שמינויו לעוזר אישי, לאחר מותו של אפשטיין, הגביר את תחושת הבטחון שסיפק ללנון(. למעשה, על יחסו המוקדם של לנון לנשים ניתן ללמוד מהסיפור Nicely Nicely Clive ומ- Frank No flies on )נספחים 2,92(: בראשון, מתואר זוג חתן וכלה, וברור למדי שהאישה מוגבלת ושטחית המתוארת בבוז כשהיא מתגלגלת על כסא הגלגלים לחופה, אינה ראויה לבעל. בשני, מתואר מנגנון 59

61 של הזדהות השלכתית, המופעל אצל הבעל מול אשתו. גם לאחר שההזדהות ההשלכתית גורמת לרצח האישה, היא ממשיכה להיות מתוארת כצרה, כדבר שצריך להיפטר ממנו. תיאורים אלה, מעלים את הסברה שלמרות יכולותיו הטובות של לנון לאמפטיה, הוא מזלזל בנשים ואינו חש כל אמפטיה כלפיהן יתכן בשל היסוד הנקבי המפוצל, ומפנה כלפיהן מנה גדושה של תוקפנות ללא- רחם. יחס זה, הופנה לכל הנשים בחייו של לנון שקדמו ליוקו. אולם, היחס שהפנה כלפי יוקו היה ממש הפוך לגמרי וזאת משום שיכל להפנות כלפיה את תלות מוחלטת; כך למשל, כתב ביחד איתה את השיר Women are the Nigger of the world אשר ברור למדי שללא השפעתה הטוטאלית עליו השיר לא היה נכתב. כלומר, התייחסות-האני שיוקו סיפקה ללנון, לראשונה בחייו מטעמה של אישה איפשרה לו להתיק את התלות שהייתה לו בפיט שוטון ובפול מקרטני אליה. הוא התנתק מהלהקה - שכן באמצעות נוכחותה של יוקו יכל ליצור לכאורה בזכות עצמו, ובהדרגה גם התנתק מפיט. יש לציין, כי לאורך זמן, יוקו לא הצליחה להעניק ללנון את התייחסות-האני לה היה זקוק. כאישה שהתקשתה לגדל את בתה )המשמורת על בתה הייתה של בעלה לשעבר(, היא התקשתה "לגדל" גם את לנון, שנהג לכנות אותה."mommy" לכן, ב ובמשך שנה וחצי, יוקו החליטה "למסור" את לנון לידיה של המנהלת האישית של הזוג, מיי פאנג, ולמעשה ביקשה ממנה להיות בת-זוגו של לנון. יחד עם זאת, היא שמרה במהלך אותה תקופה על קשר רצוף עם לנון והקפידה לדבר איתו עשרות פעמים במהלך היום. בכך, היא נטשה אותו, בדומה לאמו אך המשיכה להיות חלק בלתי-נפרד מחייו, מבלי להיות נוכחת בהם באופן פיזי. מיי פאנג, הייתה ככל הנראה גורם המעודד עצמי אמיתי היא אפשרה לו ליזום אלבום של גרסאות כיסוי לבלדות הרוק האהובות עליו )להן יוקו בזה(, והוא הפך חברותי ופתוח יותר לאחרים. אולם, כאשר יוקו החליטה לקבלו בחזרה, לנון חזר אליה מבלי לחשוב פעמיים: סביר להניח, שכוחה של יוקו היה טמון בתלות הגדולה, המוחלטת, שלמרות היעדרה הופנתה כלפיה, ובהשלכה החזקה של היחסים המוקדמים שלו על הקשר שלהם. בסופו של דבר, לנון רצה לקבל את אמו בחזרה - ובכל מחיר. 61

62 סיכום עבודה זו, עסקה בניתוח אישיותו של ג'ון לנון לפי התיאוריה של ד.ו. ויניקוט. ניתוח האישיות תואר בארבעה פרקים, כל אחד מאיר היבט אחר באישיותו; אולם, ההיבטים השונים שתוארו בנפרד, הם למעשה חלקים שונים של אותו הפאזל, של אותו מבנה אישיותי מורכב. לנון מתואר כאדם שהחל את דרכו בעולם מתוך מצב מתמשך של דיאדה חסרה, כלומר אם הנעדרת לחילופין - פיזית ורגשית. אל מול איומים ממשיים אלה על קיומו הנפשי של לנון בעולם, ומתוך ההתמוטטות המוקדמת שקרתה אך לא נחוותה, המערך הפסיכו-סומטי של לנון התינוק התארגן להישרדות: ראשית, התפתחה פסיכה שכלית שמטרתה הראשונית לנסות ולהסביר את כשליה הרבים של האם. עם הזמן, היא השתכללה גם לכיוון של חיזוי מצב רוחה של האם "קריאת מחשבותיה". במקביל להשתכנות הפסיכה בשכל, השתנה גם האיזון הפסיכו-סומטי הכללי והוגברו תהליכים של דיס-אינטגרציה ודה-פרסונליזציה, כך שתחושת הממשות של לנון בעולם, ובמיוחד לאור הפער בהוויה שנגרם כתוצאה מההתמוטטות, אינה מתבססת. אל מול סידור עניינים זה ובחלוף הזמן, התבססו שני כוחות מניעים בנפשו של לנון; האחד עצמי כוזב חזק, שתפקידו להגן על העצמי האמיתי מפני המציאות הרודפנית, והשני אשליית האומניפוטנציה, החייאת האם, אשר מאוחר יותר התפתחה גם להחייאת הקהל. התפתחות אחרונה זו, יש בה גם יתרון מבחינת לנון, שכן היא מאפשרת אשליה של שליטה ויכולת השפעה, בעולם בו לספונטניות שלו אין כמעט משמעות. תהליכים מכוננים אלה, אשר מטרתם לאפשר את קיומו של לנון בעולם המסוכן והכפייתי אליו נולד, באים על חשבון ההתפתחות שלו במישורים האחרים קרי, יכולת ההיפרדות והתפתחות הנפרדות המשפיעים על היכולת להיות לבד, כמו גם על התפתחות התוקפנות ממצב של קדם-רחם לאיכפתיות. כלומר, במקביל ובאופן הקשור לתחושת ההיות השברירית של לנון בעולם, הוא תופס את קיומו כתלוי בנוכחותו הקונסיסטנטית של האחר, ומפנה תלות ותוקפנות ללא-רחם כלפי הסביבה. זוהי למעשה תמצית ההבנה הויניקוטיאנית את אישיותו של לנון. אולם, מעבר להבנה זו של הדינאמיקה האישיותית של לנון, ניתוח האישיות מצביע על כך שלנון עבר תהליך רגשי ארוך ופתלתל אל עבר קיום אישי ממשי, כאשר שני הכוחות ההישרדותיים שתוארו קודם לכן העצמי הכוזב ואשליית האומניפוטנציה, הם גם הקטאליזטורים לשינוי בנפשו של לנון. השפעת הדינאמיקה שלהם מול העולם, בראי ההצלחה, גרמה לערעור יציבותו של לנון בעולם ולתחילתו של תהליך חיפוש שהתנהל בשני צירים: הציר הראשון חיפוש אחר 61

63 התכלית לקיומו בעולם, ובמילים אחרות למימוש הפוטנציאל של העצמי האמיתי, והציר השני חיפוש בעתיד אחר ההתמוטטות שכבר קרתה. שני צירים אלה, התלכדו לכדי מגמה בודדת, בה הציר הראשון הוא המטרה, והציר השני הוא האמצעי. כלומר, עבור לנון, הדרך להגיע אל תכלית קיומו בעולם, עוברת דרך ההתמוטטות. לנון עבר תהליך רגשי משמעותי בחייו, אשר כפי שראינו - בא לידי ביטוי במעשים, בתפיסות העולם, ביצירה, באכילה, בתקשורת עם העולם ולבסוף גם בתחושת ההיות. לאחר הטיפול הפסיכולוגי הוא כותב את השיר "God" )נספח 96( וחותם אותו במילים הבאות: " I was the Dreamweaver but now I'm reborn I was the Walrus But now I'm john." במילים אלה, נראה שלנון מתייחס לשלוש מגמות עיקריות שקבלו תפנית בטיפול: הראשונה אשליית האומניפוטנציה Dreamweaver(,)the השנייה שחזור ההתמוטטות וחשיפת העצמי האמיתי John(,)I'm reborn, now I'm והשלישית התוקפנות ללא-רחם )כפי שמיוצגת ע"י ה-.)Walrus יחד עם זאת, כפי שראינו, נושאים אלה לא עובדו במלואם בטיפול, דבר שלא איפשר ללנון בסופו של דבר לשמר את הישגיו ולהתקדם אל עבר קיום אישי ממשי. המידע על שנותיו האחרונות של לנון מועט ביותר. אולם, נראה שלמרות תדמית ה- House husband המיושב והרגוע שניסה ליצור לעצמו כלפי פנים וכלפי חוץ, לנון חווה לא מעט קשיים. במכתב שכתב למימי בשנתו האחרונה הוא כותב לה: "I do believe in me, who the hell is there?" לבסוף, ואולי לסיכום, ראוי שנתייחס ונתמודד בישירות עם שאלת היצירתיות של לנון; כאמור, הפרספקטיבה של ויניקוט בנושא היצירתיות, אינה דומה לפרספקטיבה של אף אחד מהתיאורטיקנים בני זמנו. יצירתיות, כפי שמתוארת על ידי ויניקוט, היא המידה והאופן בו האדם אינו נכנע למציאות. לכן, מידה זו קשורה קשר הדוק לתחילת החיים וליחסים המוקדמים. 62

64 למעשה, נראה שבתחילת חייו של לנון, לא היה מקום ליצירתיות שלו בעולם. יחד עם זאת, מאבקו העיקש של לנון לקיום אישי ממשי, מעיד על חוסר כניעה למציאות ולמגבלות הסביבה המוקדמת. הדרך המתוארת היא עקלקלה, ואף נראה שלנון גם כשהרגיש לכאורה חי, הצליח להשיג אינטגרציה פסיכו-סומטית כמשתנה מצבי בלבד, תחת מופעים שונים ומגוונים שיצר לעצמו, כולם סוג של התנגדות. אך עדיין, מאבק נועז ולא מתפשר זה, שבבסיסו שינויים "במאזן הכוחות" שבין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב הוא כל-כולו, מסע יצירתי אחד. 63

65 בבליוגרפיה ג'אנוב, א. )9684(. הצעקה הראשונית. הוצאת זמורה-ביתן. ויניקוט, ד.ו. )2666(. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד. ויניקוט, ד.ו. )2696(. משחק ומציאות. הוצאת עם עובד. קולקר, ש. )2666(. מבוא למאמר הפחד מהתמוטטות. מתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד. Abram, J. (2007). The language of Winnicott. London: Karnac Books. Apple Corps Ltd. (2000). The Beatles anthology. San Francisco, CA: Chronicle Books. Billard, T. (2005). John Lennon in symmetry. Adelphi University. Coleman, R. (1984). John Lennon. New York: McGraw-Hill. 64

66 Freud, S. (1910). Leonardo da Vinci and memory of his childhood. The standard edition of the complete works of Sigmund Freud, 6, London: Hogarth Press. Goldman, A. (1988). The lives of John Lennon. New York: Bantam Books. Goldman, D. (1993). In search of the real. Northvale, NJ: Jason Aronson. Klein, M. (1975). Mourning and its relation to manic-depressive states. In: Writings. London: Hogarth press, Vol. 1, p (Original work published 1940) Lennon, J. (1964). In his own write. Middlesex, UK: Penguin Books. Lennon, J. (1967). A spaniard in the works. New York: Signet Books. Lennon, J. (1986). Skywriting by word of mouth. New York: Harper & Roe. Maidenbaum, A. & Thomson, L. (1989). Star Trek: In search of the essential John Lennon. Quadrant: Journal of the C. G. Jung Foundation for Analytical Psychology, 22, 2,

67 Matte Blanco, I. (1975). The Unconscious as Infinite Sets. London: Karmac. Parsons, M. (1994).Touch Monkeys: Nonsense Strategies for Reading Twentieth- Century Poetry. Toronto: University of Toronto press. Pang, M. & Henry, E. (1983). Loving John: The untold story. London: Corgi. Phillips, A. (1988). Winnicott. Cambridge, MA: Harvard University Press. Rodman, F.R. (2003). Winnicott. Cambridge, MA: Perseus Books. Shotton, P. & Schaffner, N. (1983). John Lennon, in my life. New York: Stein & Day. Sullivan, H. W. (1995). The Beatles with Lacan: Rock and roll as requiem for modern age. New York: Peter Lang. Wiener, J. (2000). Gimme Some Truth: The John Lennon FBI Files. Berkeley: University of California Press. 66

68 אתרים ברשת :

69 נספחים נספח 9 68