appleיל מappleוסי "ו ה י ית ם כּ א ה ים" רוסו והחסידות על האדם ועל האל א בעמוד האחרון של חיבורו הראשון, מאמר על המדעים והאמappleויות (1750), הציע ז'אן-ז'אק רוסו לappleאורות האירופאית המתהווה הגדרה חדשה של "הסגולה הטובה" אליה ראוי לו לאדם לשאוף: היות-כן-עם-עצמו, מבלי לרצות את דעת הזולת. לא עוד גאולת הappleפש באמצעות משיח היא התכלית הappleשגבת, לא עוד חיי העולם הבא. במקומם: אותappleטיות. בappleוסף לכך, המחבר הבלתי-ידוע אך השappleון הציע לקוראיו גם אמצעי חדש להשגת סגולה זו, כלי פשוט וappleגיש יותר מכל הכלים הפילוסופיים המוכרים: הו, סגולה טובה! מדע appleעלה של appleפשות פשוטות, כלום יש הכרח בכה הרבה מאמצים והכ appleות כדי להכירך? עיקרייך כלום איappleם חרותים על כל לב, וכלום אין די למי שמבקש ללמוד את החוקים להתכappleס אל תוך עצמו ולהקשיב לקול 1 מצפוappleו בהידום היצרים? זוהי הפילוסופיה האמיתית, הבה appleדע להסתפק בה... 2 "להתכappleס אל תוך עצמו": משפט זה היה עתיד להיות תמרור התappleועה הראשי של האדם הרומappleטי. האמת לגבי מי שאappleחappleו, האמין רוסו, טמוappleה בפappleים, ובמקום לשעות אל מורים, הורים או כוהappleי-דת, עליappleו להפappleות את מבטappleו פappleימה ולappleסות לחשוף אותה. כל אדם הוא ישות יחידאית וחד-פעמית, שאיappleה דומה "לשום ברייה 3 עלי אדמות", ולכן חייב לעבור את מסע הגילוי העצמי שלו בעצמו. עבור רוסו, כפי שהיה עתיד לטעון בכתביו הבאים, לא מדובר רק באמת אappleוכית, כפי שמלעיזים הובסים ולוקים למיappleיהם, אלא גם כללית: זרעיה של האהבה לזולת ושל אחווה כלל-אappleושית גם הם טמוappleים שם. יצר לב האדם, לפי רוסו, טוב מappleעוריו, ולכן לא 5 4 רק רצון פרטי הוא כולל, אלא גם, בעומקו, "רחמים טבעיים" לזולת ו"רצון כללי" קהילתי. כל שיש לעשות הוא לאפשר לאדם לבוא במגע עם רבדי הappleפש הראשוappleיים והבלתי-מעובדים שלו, שהתרבות, בכך שהערימה 6 עליהם מוסדות ומוסכמות מלאכותיים, הסתירה ודיכאה, ואז טבעו האמיתי יתגלה לעצמו ולכל. כך החלה הקריירה של רוסו, שבסדרה ארוכה של כתבים הפך לאחת הדמויות הדומיappleappleטיות ביותר בעיצוב הלך-הרוח המודרappleי: שappleי המאמרים בהם ביקש להראות כיצד התרבות מappleווappleת את "האדם הטבעי" ומרחיקה אותו ממצבו הראשוappleי כ"פרא אציל", וכך ביסס את אידיאל השיבה לטבע הרומappleטי; החיבור על 1 ז'אן ז'אק רוסו, מאמרים (ירושלים: מאגappleס תשapple "ט), עמ' 66. 2 רוסו לא הציב אותו לגמרי בעצמו; הוא עמד על כתבי עappleקים, מוappleטיין ודקארט שמותיהם, בappleי המאות שקדמו לו, שהטרימו אותו בappleסיון להעתיק את המבט המתבוappleן פappleימה, כל פרט לתוך appleפשו. חידושו של רוסו היה appleעוץ בכך, שהוא גייס את הפעילות הזאת למטרה חדשה, רחבה יותר מקודמיו. הספק הפילוסופי של מוappleטיין והודאות הפילוסופית של דקארט שappleי קצותיו של מקל הגישוש אחר האמת המטאפיזית לא עappleייappleו את רוסו. גם הוא תר אחר אמת, אך אמת שוappleה, אמת קיומית. 3 ז'אן ז'אק רוסו, הוידויים (ירושלים: כרמל 1999), עמ' 37. 4 רוסו, מאמרים, עמ' 150. 5 ז'אן ז'אק רוסו, על האמappleה החברתית (ירושלים: מאגappleס תשapple "ו), עמ'. 26 6 אבל אופappleי החשיפה של הרצון הפרטי והרצון הכללי שוappleים. הפסקא המצוטטת לעיל, בדבר ההתכappleסות אל העצמי, מתייחסת רק לאופן גילוי הרצון הפרטי. על מappleת לגלות את הרצון הכללי, קובע רוסו, יש צורך במחוקק חיצוappleי, "מדריך" שידע ליילד אותו, כביכול, מappleפש ההמון: "את הציבור צריך ללמד, מה הדבר שהוא רוצה בו" (על האמappleה החברתית, עמ' 59). בעקבות כך, הואשם רוסו לא כappleביא הדמוקרטיה, אלא כאבי הטוטליטריות והפטרappleליזם הפוליטי. אך יש לזכור, שלדידי רוסו, אין המחוקק אלא מיילד, וכי הרצון הכללי הוא טבעי לאדם, חלק משאיפתו הפappleימית העמוקה.
האמappleה החברתית בו קבע שריבוappleות טובה "איappleה הסכם בין העליון לבין התחתון, אלא הסכם בין הגוף לבין 7 איבריו", ובכך כפר בדגם המוappleארכי השלט והמירו בדגם שיויוappleי; ספר החיappleוך אמיל, בו תקף את רעיון "הלוח החלק" של לוק, ובכך שהעמיד מולו את תפיסת הילד כ"אילן" שיש לאפשר לו לגדול, הappleיח את 8 יסודותיו של החיappleוך הליברלי ; הרומן אלואיז החדשה שהשפיע השפעה כבירה על האידיאל המודרappleי של האהבה הרומappleטית; וכמובן, הוידויים והזיות של מטייל בודד, שהציבו רף חדש של התבוappleappleות פappleימית וכappleות עצמית, ועיצבו את ז'אappleר האוטוביוגרפיה וכתיבת הזכרוappleות המודרappleי. כל אלו עשו את רוסו לדמות שהשפעתו שורה בכל תחומיה של התרבות המודרappleית. מעל הכל, כתיבתו הסוחפת של רוסו תפסה תפקיד מרכזי בגיבושו של הציווי המוסרי היסודי של החברה הליברלית (וריאציה מודרappleית על ההוראה הדלפית הידועה): ממש את עצמך. רוסו הוא שהעappleיק לדמוקרטיה המודרappleית את שappleי עיקריה היסודיים: האחד, שכל אדם הוא בעל חשיבות ייחודית, והשappleי, הappleגזר ממappleו, שכל בappleי האדם שווים מבחיappleה ערכית. אך מעל לכל, רוסו הוא האחראי העיקרי לעיצובו של העצמי (ה- Self ) המודרappleי כפי שאappleו חשים אותו היום. מאה חמישים שappleה לפappleי פרויד, תיאר רוסו את appleפש הפרט כטומappleת ברובה אוצרות רוחappleיים סמויים, רבים ועשירים לאין ערוך ממה שמתגלה לעיappleי האדם התרבותי, ושappleיתן לדלות אותם אל פappleי השטח. במילותיו של אלן בלום, "היה זה רוסו שייסד את הפסיכולוגיה המודרappleית של העצמי במלואה, על חיפושה הבלתי- appleלאה אחר זה שמסתתר תחת פappleי השטח של 9 הרציוappleליות והתרבותיות". אך רוסו עשה יותר מכך. הוא העתיק את מקומו של הappleשגב עבור איש המערב, מהעולמות העליוappleים שמעל הרקיע אל מעמקי הappleפש פappleימה. הוא ייחס לאישיותו האותappleטית של הפרט את אותם תארים תיאולוגיים שיוחדו בעבר לאל, ובכך appleתן תappleופה רליגיוזית לאידאל המימוש העצמי, תappleופה שמילאה את מפרשיו של הפרויקט הליברלי כולו וappleשאה אותו אל-על. אך בזמן שהתרבות הדמוקרטית-ליברלית שאappleו חיים בה חייבת רבות לרוסו, רבים גם חשים היום אי- appleחת גדולה לגבי סוג העצמיות שהוא הוריש לappleו. מאתיים וחמישים שappleה אחריו, אappleו חיים היום את התולדות המאוחרות של ההשתלשלויות שיצר, חשים על פappleיappleו ובתוך appleפשappleו את מגע הרוחות שהוא כיוון, ושמאז צברו תאוצה ותappleועה משל עצמם וappleישאו למקומות אחרים מאוד. כי כשרוסו קרא לappleו לעצום את עפעפיappleו ולהתחיל לצלול פappleימה, והבטיח לappleו ששם טמון ייעודיappleו האמיתי, הוא לא ידע אולי לא יכול היה לדעת לאן תגיע תרבות שלמה כשתלך בעקבותיו. איappleדיוידואליזם קיצוappleי, התפוררות קשרי המחויבות המשפחתיים, תלישות וappleיכור חברתיים, אלימות, תרבות מילולית וחזותית רדודה ופשטappleית גם אלו הם מאפייappleים רווחים וגלויים של התרבות הצעירה היום, הappleובעים מתפיסת העצמי שרוסו הוריש לappleו. החברה היהודית בישראל, שהטמיעה וממשיכה להטמיע לתוכה השפעות מהתרבות האירופאית והאמריקאית, מתמודדת אף היא עם העצמי המודרappleי וappleפתוליו. די בצריכת הקולappleוע, הטלויזיה ואף הספרות המערביים של היום על מappleת לערב אותappleו במחול המסתחרר של הדימויים שהעצמי המערבי מקרין, שהן מבטאים והן מעצימים את מבוכתו. אך מצבה של החברה הישראלית ייחודי. המורשת היהודית ממappleה צמחappleו בappleויה על מבappleי-תשתית שוappleים מאוד ממבappleי-התשתית הappleוצריים שרוסו גדל מתוכם וכappleגדם. החיappleוך הממלכתי שקיבלappleו, בוודאי החילוappleי אך במידה גדולה גם הדתי, לא עשה דיו על מappleת לכוון אותappleו אל הכתבים היהודיים הרבים בהם הם צפוappleים; אך שם הם מוappleחים, מחכים ומזומappleים עבורappleו אם appleבחר לחפש אחריהם. מסתתר בהם, אולי, מצע חלופי לעצמי שאappleו יורשים בעקיפין מרוסו, הדרכות אחרות לאיappleטרוספקציה appleפשית, מודל שוappleה להתפתחות ועיצוב האappleי. appleכסים אלו עשויים לעappleיין אותappleו מאוד. אם חלופה כזו קיימת, 7 רוסו, על האמappleה החברתית, עמ' 49. 8.Jean-Jacques Rousseau, Emile (1762; New York: Basic Books, 1979. Trans. Allan Bloom), pp. 38-39 9.Allan Bloom, The Closing of the American Mind (New York: Simon & Schuster, 1987), p. 37
הרי שלכל הפחות, כדאי לappleו להכיר אותה. הטעם לכך לא חייב להיות ש"זוהי מורשתappleו!", או ש"אדם חייב לדעת מappleין בא!" אותי, באופן אישי, טיעוappleים כאלה לא משכappleעים. הטעם יכול להיות פשוט בהרבה: שappleבחר את המשקעים תרבותיים המעצבים את חייappleו, במקום לקבל מתוך איappleרציה את מה שבמקרה appleושב לעברappleו (בעיקר אם הוא appleישא בידי רוחות של מסחר קפיטליסטי ושיקולי רייטיappleג עסקיים). דפים אלו appleכתבו מתוך המסקappleה שהגעתי אליה באופן אישי, שחלופה כזו לעצמי הרוסויאappleי קיימת במקורות היהודיים. appleיתן לאתרה, כך אטען, במסורת של החסידות שצמחה מתוך יהדות מזרח אירופה, בתקופה מקבילה להתהוותה של הרומappleטיקה. מקבילה ממש: הבעל שם טוב (להלן, הבעש"ט), מייסד החסידות (1700-1760 לערך), היה כמעט בדיוק בן תקופתו של רוסו (1712-1778). כמעט בטוח שהשappleיים לא appleפגשו או אפילו שמעו זה אודות זה. עם זאת, קשר עמוק ומעappleיין שורר ביappleיהם ובין צמד הזרמים התרבותיים שappleבעו מהם. בת-זמappleה של הרומappleטיקה, הגיחה גם החסידות לעולם, לדעתי, כהד וכמעappleה לאותו רגש חדש- ישן, שימי-הביappleיים הappleוצריים והיהודיים כאחד התעלמו ממappleו: ערגתה של הappleפש הבלתי-רציוappleלית, הקמאית, הא-מילולית, להתקשר באחדות על-אישית וappleשגבת ממappleה, ולמצוא בה את ביתה. בappleוסף לכך, שappleי הזרמים הדגישו את רגשותיו הפרטיים של האדם היחיד, את appleקודת החיבור הפappleימית והייחודית שלו עם הרוחappleיות הכללית. אלא שהחסידות, כפי שאראה כאן, גם appleבדלת מהרומappleטיקה במספר appleקודות עקרוappleיות: היא מעappleיקה ל'אappleי' מעין מפת דרכים המכווappleת אותו אל רבדי הappleפש הגבוהים והרוחappleיים שלו, והרחק מהרבדים הגסים והגשמיים, המתעתעים להידמות לגבוהים; היא מעגappleת את ה'אappleי' אל המציאות החיצוappleית באופן שבולם את התכappleסותו האובדappleית לתוך עצמו; והיא מכווappleת את האדם להתעלות רוחappleית והתקרבות אל האל, מבלי ליצור האלהה של האדם. בסעיפים הבאים אappleסה להציג את appleקודות הדמיון והשוappleי בין הרומappleטיקה שצמחה מבית מדרשו של רוסו לבין החסידות שצמחה מהבעש"ט. אappleסה להראות, שהחסידות יכולה להיות אופציה חיה עבורappleו היום, ולהציע לappleו אפיק התפתחות אל מעבר לרומappleטיקה. כפי שappleראה, הן appleקודות הדמיון והן appleקודות השוappleי מהותיות לחסידות. באם appleבחר לאמץ את החסידות לחייappleו, הרי שהשוappleי ביappleיהן הוא שיוכל לבגר אותappleו מהרומappleטיקה, בזמן שהדמיון הוא שידאג לכך שלא appleאבד אותה כליל. אם היתה החסידות זהה לרומappleטיקה, לא היה בה צורך; אם היתה שוappleה ממappleה בתכלית, או מappleוגדת לה לגמרי, גם אז לא היתה מספקת, מכיוון שלא היתה appleותappleת מעappleה לרבדי הappleפש הכמהים לרומappleטיקה. רק דגם מסוג כזה, דומה לרומappleטיקה ועם זאת appleבדל ממappleה, יכול להוות לה תחליף. תועלת appleוספת עשויה לצמוח מהשוואה זו בין הרומappleטיקה והחסידות: היא יכולה לסייע בביאור חלקי של תופעה שאותותיה החיצוappleיים appleיכרים לכל הישראלים, אך שמובappleת לאשורה רק למעטים מביappleיהם: תופעת גל החזרה בתשובה בצורתה החדשה 10, ה" appleיאו-חסידית" כפי שהיא appleקראת לפעמים, החגה בעיקר סביב חסידויות ברסלב וחב"ד. הציבור הרחב מתוודע לתהליך שעוברים בעלי תשובה מסוג זה בעיקר דרך שלטי החוצות, הסטיקרים והגרפיטי, החידתיים עבורו, וכן דרך דוכappleי התפילין, קפצappleי הרחוב ומחלקי הפליירים, המרצדים בשולי הappleוף העירוappleי. בחיappleת עומק של תרבות הappleעורים הרומappleטית בתוכה גדלו appleערים וappleערות אלו, בהשוואה לתורות החסידיות אותן הם מאמצים כאלטרappleטיבה גם אם הם בעצמם איappleם עורכים אותה במודע אלא איappleטואיטיבית בלבד יכול לשפוך אור רב על המהפכה הזעירה שהם מחוללים. הדבר appleחוץ בעיappleי, שכן, מתחת למעטה החיצוappleי של גל תשובה זה, שרבים מביטוייו הם ילדותיים, מסתתר, כך appleדמה לי, מהלך רוחappleי שבעיקרו הוא חיוappleי וחיובי, ושגם בappleי ציבורים שוappleים מאוד מבעלי תשובה אלו 10 בappleיגוד לצורות המוכרות זה מכבר: דגם ה"להשיב עטרה ליושappleה" של ש"ס ושל החוזרים בתשובה הליטאיים של הדור הקודם, ודגם הציוappleות הדתית והרב קוק.
אקדמאים, מדעappleים, אappleשי רוח ועוד יכולים לזקקו ולאמצו, ולפתח אותו לכיווappleים אחרים. ואם appleצליח לפזר ולו מעט מן ערפל הזרות והappleיכור המפריד בין העולמות, דייappleו. מבappleה המאמר הוא כדלקמן: סעיף ב' מappleסה לערוך השוואה בין תמוappleת העולם העומדת בבסיס רעיוappleותיו של רוסו, לבין תמוappleת העולם של החסידות; סעיף ג' מappleסה לתאר את תורת-הappleפש של רוסו; סעיף ד' מappleסה להציב כappleגדה את תמוappleת-הappleפש החסידית; סעיף ה' משווה בין יחסם של רוסו ושל החסידות למושג השתיקה; סעיף ו' מהווה סיכום למאמר כולו. ב תמוappleת-העולם ותמוappleת-הappleפש, הקוסמולוגיה והפסיכולוגיה, לעולם אחוזות זו בזו. על מappleת להבין את המהפכה שחולל רוסו בפסיכולוגיה המערבית, ואל מולה, את הפסיכולוגיה שיצרה החסידות, עליappleו להבין את הקוסמולוגיות השוappleות שעמדו בבסיסן. את יסודות הקוסמולוגיה של רוסו appleיתן לאתר אצל שפיappleוזה; את אלו של הקוסמולוגיה החסידית בקבלת האר"י. סעיף זה יוקדש להבappleת שתי קוסמולוגיות אלו, ולהתויית התשתית הרעיוappleית על גביה appleוכל לפתח הלאה את ההשוואה בין רוסו והחסידות. לפappleי המהפכה הפסיכולוגית של רוסו התרחשה מהפכה קוסמולוגית, ואת דיוקן הappleפש של רוסו יש להבין, לדעתי, כיישומהּ של הקוסמולוגיה החדשה בתחום הפסיכולוגיה. במוappleח "מהפכה קוסמולוגית" אין כווappleתי למהפכה הקופרappleיקappleית. אappleי משתמש כאן במוappleח "קוסמולוגיה" במובן הרחב ביותר שלו, כאשר תמוappleת העולם הפיזיקלית מהווה רק פן אחד מתוכו. המהפכה שאappleי דן בה החלה לקבל צורה בכתביהם של אחרוappleי התיאולוגים של ימי הביappleיים, בעיקר appleיקולאוס קוזאappleוס וג'ורדappleו ברוappleו, והגיעה לגיבושה המלא אצל שפיappleוזה. עיקרה: כפירה בתמוappleה הדואליסטית הקלאסית המחלקת את ההויה למציאות רוחappleית ומציאות חומרית, לבורא ולבריאה, והמרתה בתמוappleה מוappleיסטית לפיה ההויה היappleה עצם אחד ויחיד שה"חומר" 11 וה"רוח" הן תכוappleות או ביטויים שלו; בלשוappleו של שפיappleוזה, מדובר באמוappleה שהאל הוא הטבע. הריבוי הappleגלה לעין מוסבר במסגרת קוסמולוגיה זו לא כריבוי אוappleטולוגי, ריבוי של ישים, אלא כריבוי אפיסטמולוגי, ריבוי 12 למראית עין בלבד, הappleולד מתוך ההתבוappleappleות בהויה מתוך appleקודת מבט חלקית המצויה בתוכה. לא appleיתן להגזים, כמובן, בתיאור חשיבותה של מהפכה זו. היא שיappleתה באופן העמוק ביותר את התחושה הקיומית הבסיסית של האדם; מתחושה של היות appleתון בעולם אחד מתוך שappleיים, תחת ריבוappleותה של מלכות שמים בלתי- appleראית, היא הפכה אותה לתחושה של היות ריבון בעולם היחיד שישappleו, הפרוש לappleגד עיappleappleו לעשות בו כרצוappleappleו. הן הפסימיזם המודרappleי, הרואה בטבע כמappleוכר ובלתי-אישי, ואת תקוותיו תולה ביכולתו של האדם לרתום את הטבע לצרכיו, והן האופטימיזם המודרappleי, הרואה בטבע כמעין אלוהות מוגשמת המappleיעה עצמה בהשגחה אל עבר הטוב, appleולדו מתוך קוסמולוגיה מוappleיסטית זו. שappleיהם חסים בצל האמוappleה האחת, שאין דבר מחוץ לטבע. 11 "מחוץ לאלוהים שום עצם איappleו יכול לא להיות ולא להיות מושג" ברוך שפיappleוזה, אתיקה (רמת-גן: מסדה, 1962), א, יד, עמ' מ. 12 תמוappleה זו איappleה כמובן תוצר של העת החדשה, וקיימת בתורות מיסטיות רבות כבר מהעת העתיקה. אלא שתמיד היתה appleחלתם של הוגים בודדים, ואילו בעידן המודרappleי appleודעה לה השפעה עצומה על תודעת הציבור הרחב בקappleה מידה שאין לו תקדים. appleיתן לאתר את הקוסמולוגיה האחדותית במסורות רבות, אך יש להזהר ולהבחין בין טיפוסים שוappleים שלה. גרסא אחת שלה קיימת הן במיסטיקות הקדומות של המזרח, בבודהיזם וכן בהיappleדואיזם הקודם לו, והן אצל הפילוסוף הקדם-סוקרטי פרמappleידס במערב, לפיהם הריבוי היappleו אשליה של התודעה האappleושית. ספר הזוהר, החיבור המרכזי של תורת הסוד היהודית, מתאר אף הוא את ההויה האלוקית ככוללת כל, כאשר "אין בה פירוד" (לית ביה פירודא) כלל, אם כי הוא איappleו מתאר את הריבוי כאשליה אלא כתוצר של העלם חלקי של ההויה (זוהר ח"ג רע"מ רכה א). כמו כן, יש להבחין בין תפיסות אלו זו לבין התפיסה של הappleיאו-פלטוappleיסטים, לפיה הריבוי appleוצר מתמהיל בין היש ובין האין, ולפיכך פחות ישappleו כביכול מההויתו של ה'אחד' הappleצחי.
רוסו, אappleי מבקש לטעון, אימץ גם הוא את הקוסמולוגיה המוappleיסטית, appleיתב אותה לאפיק האופטימי, ואגב כך, פירש אותה באופן אישי, החורג בחדות מגישתו של שפיappleוזה. אולם יש להסביר כיצד בדיוק התרחש מהלך זה. על פappleיו, אין בין רוסו לשפיappleוזה דבר, ראשית כל משום שרוסו איappleו יוצר זיהוי מפורש בין האל לבין הטבע. הוא משמר את המיappleוח המסורתי, הרואה באל כבוראו החיצוappleי של הטבע. אך למעשה, אappleי מבקש לטעון, רוסו בהחלט רואה באל ובטבע כזהים, והדבר מובלע בכל כתביו. שappleי אלמappleטים מסגירים זאת: ראשית, רוסו רואה בטבע כמשקף את רצון האל במדויק; הטבע איappleו עוד דבר-מה appleחות ובזוי, שיש להתגבר עליו ולהתכחש לו, אלא ההיפך הגמור: שיקוף ישיר של העולם כפי שהאל רצה אותו. שappleית, האל כמעט ואיappleו מוזכר, ובמקומו, מתואר הטבע Nature ב- N גדולה כאיזו ישות-על appleשגבת, בעלת רצוappleות, ציוויים וידע מקיף-כל. רוסו, כך appleדמה, אימץ, גם אם באופן לא מודע, את הזיהוי השפיappleוזיסטי בין הטבע לבין האל. הטבע שלו הוא טבע שעבר האלהה. ועבור רוסו פירוש הדבר, בין השאר, שיש לומר לגבי הטבע מה שappleאמר תמיד לגבי האל: שהטבע הוא טוב, שופע חסד ויודע-כל, ושמי ששם בו את מבטחו, appleגאל. אך ישappleו הבדל משמעותי בין הטבע של רוסו לטבע של שפיappleוזה, הבדל החושף מחלוקת פילוסופית עמוקה. את הטבע של רוסו, בappleיגוד לזה של שפיappleוזה, appleיתן לקלקל. רוסו איappleו דוגל בהשלמה סטואית עם כל מה שהחיים מזמappleים, ב"אהבת הגורל" Fati) (Amor של שפיappleוזה. עבורו, הטבע/אל איappleappleו ההויה בכללותה, אלא משהו ספציפי יותר: העולם במצבו הטרום-תרבותי, לפappleי שהאדם החל להתרחק ממappleו ולשappleות אותו. 13 רוסו עצמו איappleו משוכappleע שמצב כזה באמת התקיים בעבר, אך כאידאל שappleיתן לדמיין אותו הוא רואה בו את המצב הappleשגב ביותר, הקרוב ביותר לרצוappleו של האל (כלומר, הטבע/אל). במילותיו שלו: "כל הדברים היappleם 14 טובים כפי שהם עוזבים את ידי בורא העולם; כל הדברים מתקלקלים בידי האדם". לפי רוסו, התפתחות התרבות, הפילוסופיה והשפה המיטו חורבן על האדם. הם עיוותו ללא היכר את "האדם הטבעי", והפכו אותו ליצור מappleוכר ואומלל, הגולה מפappleימיותו המקורית. את המצב הטבעי ששרר לפappleי הקלקול, בו העולם היה טהור ומתוקן, והאדם מילא את יעודו הראוי בשלמות, מבקש רוסו לשחזר, ובקשתו מפורטת על פappleי ספריו הרבים. הוא אמappleם דואג להביע פיכחון לגבי יכולתappleו לבצע זאת בפועל, ובמקומות הוא אף טוען כי בעצם, מעappleיין אותו לשוב לא אל השלב הראשיתי ביותר, אלא אל ממוצע מאוזן ביappleו לבין התרבות; אך גם ברגעים אלו, כמיהתו לשוב אל עולם טרום-תרבותי טהור לגמרי, המתבטאת בסגappleון האידילי שהוא appleוקט כשהוא מתאר אותו, מחלחלת דרך מילותיו וחודרת לעומק לבו של הקורא יותר מהבעות הסתייגויותיו. שורשו של פער זה בין רוסו לבין שפיappleוזה עמוק יותר מכפי שappleראה. איתורו מגלה לappleו, שבעצם, רוסו מעולם לא קיבל את הקוסמולוגיה המוappleיסטית במלואה. מבלי להצהיר על כך מעולם, אולי מבלי להתכוון לכך, הגappleיב רוסו לתוך תמוappleת העולם הטבעית שלו דואליזם חדש, מסתורי וחמקמק יותר מקודמו. שכן, את ראשית הקלקול של הבריאה אין להסביר אלא על ידי חדירתו פappleימה אל הטבע של גורם עוין, חוץ-טבעי, המחבל בשלמותו. רוסו איappleו מדבר עליו בשום מקום; הוא רואה את התפתחותה ההסטורית של האappleושות כתהליך שפשוט סטה קלות, ומשם הלך והסתבך. הוא כלל לא appleדרש לשאלה, מappleין, אם הטבע הוא הכל והטבע הוא טוב, appleולדה הסטיה שעיוותה אותו? שתיקתו של רוסו בעappleיין זה גורמת לכך, שבסופו של דבר, למרות מאמציו הכappleים למappleוע זאת, עולה מכתביו תמוappleה גappleוסטית של העולם, לפיה העולם איappleו עשוי מיסוד אחד, כי אם משappleיים. ליתר דיוק, עולה לappleו תשליל של האמוappleה הגappleוסטית המקורית: אצל הגappleוסטים, העולם appleברא בידי אל רע, ובappleקודה מסוימת שלח האל הטוב את בappleו לתוך העולם על מappleת לגאול אותו; אצל רוסו, לעומת זאת, העולם appleברא בידי אל טוב דווקא, ובappleקודה מסוימת, כבפלישת רפאים חרישית, חדר לתוכו האל הרע והחל מappleוון אותו מבפappleים. משיח השקר הזה חדר לעולם, לפי רוסו, בצורת לחישת-הסתה שבקעה לפתע 13 רוסו, מאמרים, עמ' 112-113. 14.Rousseau, Emile, p. 37
בלב האדם, ושקראה לו לתרבת את עצמו. רוסו, אם כן, למרות עצמו, appleסוג מהappleטורליזם שהצהיר עליו, וappleשען לבסוף על דואליזם שחותר תחת האלהת הטבע שלו. רוסו אולי מצהיר שהטבע הוא מעין אל יחיד וכל-יכול, אך תיאורי התפתחות התרבות שלו מסגירים תמוappleה אחרת, בה הטבע/אל הוא מוגבל וחלש, ומצוי במאבק עם התרבות. הדרך הטובה ביותר, לדעתי, להבין את גלגוליה של הקוסמולוגיה מימי הביappleיים, דרך שפיappleוזה ועד לרוסו, היא כדלקמן. הקוסמולוגיה הימי-ביappleימית תפסה את העולם כבappleוי מסולם של רבדים, "שרשרת הויה" כפי שהיא appleקראה, שהובילה מבורא העולם הappleעלה מכל, ועד לחומר הappleחות והעכור ביותר. במרכז השרשרת עמד האדם, appleתון בלבה של דרמה קוסמית, עם יכולת להדרדר מטה אל הקומות הבהמיות והגשמיות, או להתעלות מעלה אל הספירות המלאכיות והרוחappleיות. זו היתה תמוappleת העולם הדואליסטית הקלאסית, שבתבappleיותיה התעצבה התודעה המערבית. המהלך של שפיappleוזה הפך את השרשרת הזו מקו אappleכי למעין עיגול. בכך שביטל את הטרappleסצappleדappleטיות של האל והפך אותו לאימappleappleטי, לשורה בתוך העולם, הוא ביטל את ההבחappleה המהותית בין דרגותיו השוappleות של הסולם, וקל וחומר שבין קצוותיו של הסולם. זיהוי האל עם הטבע העלה את כל הקומות, עד לירודה שבהם, למשכappleו של האל (או לחילופין, הוריד את כל הקומות למפלסו של החומר; אין להבחappleה זו עוד פשר בתמוappleה השפיappleוזיסטית), והציב את כולן על פappleי מפלס אחד. לא היו עוד appleקודות מועדפות, לא היה עוד ציר מכוון שמקצו האחד יש להתרחק ולקצו השappleי לשאוף. מכאן אהבת הגורל של שפיappleוזה, מכאן השלוה הסטואית. האימappleappleטיות של רוסו היתה שוappleה, ובמובן מסוים, שמרappleית יותר. appleיתן להבין את המהלך של רוסו כסיappleתזה אחת מכמה אפשריות בין הקוסמולוגיה הימי-ביappleיימית לזו של שפיappleוזה. מצד אחד, רוסו appleטש את המעגל של שפיappleוזה ושב למודל של קו אappleכי, המזכיר את המודל הימי-ביappleיימי; מצד שappleי, בappleיגוד למודל הימי-ביappleיימי, סולם ההוויה שלו לא היה מורכב משappleי חצאים, האחד גשמי והשappleי רוחappleי, אלא היה כולו חלק מ"טבע" אחד. מה היו, אם כך, קצוותיו השוappleים? קצהו האחד, המועדף, היה של הטבע במצבו הראשוappleי והטהור, בו האדם אותappleטי וחופשי ומספיק לעצמו, וקצהו השappleי היה של הטבע לאחר שappleוּון כליל בידי התרבות, בו האדם משועבד לאחרים ותלוי בהם. הדרך הטובה ביותר לדמות לעצמappleו מה שיappleה רוסו בקוסמולוגיה הימי-ביappleיימית היא להבין את שרשרת ההויה החדשה כתוצר של מעין מזיגה בין חציה הרוחappleי של השרשרת הקלאסית לחציה הגשמי. המזיגה בוצעה בצורה כזו, שתכוappleותיהן של השכבות העליוappleות של העולם הואצלו, כביכול, לשכבות התחתוappleות. היתה זו מעין ספיריטואליזציה של הטבע החומרי, הבappleתו מחדש כמשכappleן האמיתי של הספ ירות השמיימיות, שעד עכשיו appleתפסו כקיימות מעל הטבע הappleגלה לחושים. הציפיות המסורתיות של הappleצרות לזכך את הappleשמה מתאוותיה הירודות, לרוממה במעלות רוחappleיות ולאחדה עם מקורהּ כולן appleשמרו כאן, אלא שחלה כעת התחדשות עצומה לגבי האופן בו יש לממשן: במקום באמצעות התעלוּת מעל החיים הרגילים והתגברות על הגוף, סבר רוסו, מימושן צריך להיות דווקא במסגרת החיים הרגילים ובתוך הגוף. התמוappleה החדשה של רוסו, כאמור, היתה גם היא של שרשרת ליappleארית, וappleמתחה גם היא בין קצה טוב לקצה רע. אלא שכעת, לאחר שמוזגו שappleי חצאי השרשרת הקודמת, קצוות אלו הוגדרו אחרת לגמרי: לא היה מדובר עוד בטבע גשמי הappleיצב לעומת אל רוחappleי (שהרי הטבע והאל היו זהים) וגם לא ביצרים ארציים הappleיצבים לעומת appleשמה שמיימית (שהרי היצרים הם-הם הappleשמה); הטוב החדש היה כעת חיים לפי הטבע, או חיים אותappleטיים, ואילו הרע החדש היה כעת חיים שלא לפי הטבע, או חיים בלתי-אותappleטיים. הדבר המעappleיין ביותר הוא, שמה שהיה בעבר מוקד הרוע הטבע הבראשיתי והבלתי מרוסן היה כעת האידיאל הappleכסף. מבחיappleה קוסמולוגית, ה"למטה" של השרשרת זוהה עדיין, כמו תמיד, עם הפשטוּת, הי צריוּת והאיappleדיוידואליוּת, ואילו ה"למעלה" עם התחכוּם, הריסוּן והחברתיוּת; אך בעקבות מהפכת הערכים של
רוסו הפכו פתאום התכוappleות הראשוappleות לחיוביות והאחרוappleות לשליליות, ולכן מבחיappleה ערכית, הלמטה הפך פתאום ללמעלה והלמעלה ללמטה. לראשוappleה מאז העת העתיקה היה appleיתן לדבר על שיבה לטבע ועל התעלות רוחappleית בappleשימה אחת, חיבור שהיה appleתפס פרדוקסלי בעיappleיים appleוצריות או שמרappleיות. הציווי בן אלפיים השappleים להתרחק מהטבע ולהתקרב לבורא התחלף בידי רוסו בציווי חדש, המכ וון לאותה תכלית באמצעים ההפוכים: לשוב אל הטבע על מappleת להתקרב לבורא. רוסו והתappleועה הרומappleטית חלפו זה מכבר מן העולם, אך מורשתם חיה ומפעמת בקרבappleו. היא איappleappleה המורשת היחידה, וכוחות תרבותיים רבים אחרים פועלים לצדה, אך במידה זו או אחרת, היא appleוכחת בחיי כולappleו. רבות מהפרקטיקות התרבותיות שלappleו הכמיהה לטיולים בחיק הטבע, החיפוש אחר אורח חיים פשוט ורגשי, המקום המרכזי שאידיאל האהבה הרומappleטית מוצא בתרבותappleו, אפשרויות הבילוי הרבות המכווappleות לחויית התמזגות האדם עם הטבע הסובב אותו צומחות במישרין מכתיבתו של רוסו. בהרבה מאוד מובappleים, גם אם רובappleו ככולappleו איappleם קוראים את רוסו או אפילו שומעים עליו, אappleחappleו חיים אותו. בשלב זה, אappleו יכולים לגשת אל תמוappleת-העולם העומדת בבסיס ההגות החסידית, והצומחת מתוך קבלת האר"י, הוא ר' יצחק לוריא, שפעל בצפת במאה השש-עשרה. העappleיין להשוות בין תמוappleת העולם של רוסו לבין תמוappleת העולם החסידית, appleובע מהזיקה המורכבת השוררת ביappleיהם. כפי שappleראה מיד, תמוappleת העולם החסידית חורגת במספר אופappleים משמעותיים מזו של רוסו; עם זאת, היא איappleה שוללת אותה באופן מוחלט, אלא אדרבא, כוללת מאפייappleים המזכירים עד מאוד את תמוappleת העולם של רוסו, עד כדי כך שרבים מתבלבלים ביappleיהן, וסוברים כי אין ביappleיהן הבדל של ממש. עמידה זהירה הן על קוי הדמיון והן על קוי השוappleי חיוappleית אם ברצוappleappleו לפזר את השגיאות משappleי הצדדים. ויש בה יתרון appleוסף, שבעיappleי הוא החשוב ביותר: הקוסמולוגיה החסידית, אף כי בסופו של דבר היא סותרת את הקוסמולוגיה של רוסו, מעappleיקה כלים לבאר את שגיאותיה. ביאור זה מאפשר לappleו ללמד זכות על רוסו, למצוא בו appleקודות של טוּב ואמת, מבלי להשליכו מעל פappleיappleו ולטרוק בפappleיו את הדלת. ומאותן סיבות ממש, הוא גם יכול לאפשר לappleו אappleו, שהיappleappleו ילדיו של רוסו ושתמוappleת-עולמו היא עולמappleו להתקדם אל מעבר לרוסו ולעולמו בצורה של גדילה טבעית, המצמיחה שלב התפתחות חדש מתוך קודמו ולא שוברת אותו ובוappleה על הריסותיו. שappleי מושגים בסיסיים מהווים את יסודותיה של הקוסמולוגיה הקבלית של החסידות: איappleסוף וצמצום. את ההוויה בבסיסה מתאר האר"י כ"אור איappleסוף פשוט" הממלא את כל העולם. זוהי קוסמולוגיה מוappleיסטית פר-אקסלappleס, כמו זו של שפיappleוזה, המזהה את ההוויה כעצם אלוהי אחד, ללא כל שappleיות של אל ועולם, רוח וחומר, וכו'. על גבי ה"איappleסוף" מתיישב כעת רובד ה"צמצום": האל מצמצם את אורו לצדדים, פוער בתוך עצמו חלל של העדר, מעין מצע לבריאת העולם, ובכך יוצר שappleיות מהותית על גבי אחדות ההוויה. האחד הופך לשappleיים. כעת ישappleם האל והחלל הפappleוי, והאל מאציל לתוכו את הבריאה, דרגה אחר דרגה, מהקומות הגבוהות ביותר עד הappleמוכות ביותר. איש איappleו מפרש את המעבר מהאיappleסוף לצמצום ככרוappleולוגי, כאילו "קודם" יש אור איappleסוף ו"אז" מתרחשים הצמצום וההאצלה; המעבר appleתפס כמבטא שappleי סדרים של ההוויה, כאשר סדר האיappleסוף הוא הראשוappleי יותר, וסדר הצמצום משappleי. החסידות אימצה את הקוסמולוגיה של האר"י, והוסיפה לה חידוש מהפכappleי, העומד בבסיס התורה החסידית כולה. בזמן שהיה מקובל להבין את רעיון הצמצום כפשוטו הייappleו, לקבל את שappleיות החומר והרוח כמוחלטת קבעה החסידות שהצמצום appleכון רק במובן מסוים, ואילו במובן אחר הוא איappleו appleכון. מה הכווappleה? החסידות הבחיappleה בין "עצם" ההויה, שאיappleו משתappleה, לבין ה"העלם" וה"גילוי" של העצם. לפי החסידות, העצם של של המציאות היה, הווה ויהיה, כל כולו, אור האיappleסוף האלוהי. את הפסוק ממלאכי, "אappleי ה' לא שappleיתי", הביappleה החסידות כאומר שה', כלומר ההויה עצמה, איappleו עובר שום שיappleויים. לא ייתכן, אפוא,
שההויה תצטמצם, כי היא אחת ובלתי-משתappleה. מהו, אם כן, הצמצום? הצמצום איappleו אלא שיappleוי למראית עין, הסתתרותה החלקית של הוויה. מה שאappleו מכappleים אותו "העולם" appleוצר, לפי החסידות, מתוך העלם של ההויה האחת והבלתי-משתappleה; ומה שאappleו מכappleים שיappleוי בעולם, איappleו אלא גילוי של פappleים חדשות באותה הויה אחת ובלתי-משתappleה. לפעמים appleוקטת החסידות בלשון אחרת, ומכappleה את העצם "מאור" ואת גילויו "אור"; לפי טרמיappleולוגיה זו, המאור מעולם איappleו הצטמצם (ה' הוא הכל), בזמן שהאור הצטמצם וappleגappleז ( appleוצר העולם/ההעלם). בחסידות appleעשה רווח הביטוי ש"הצמצום איappleו כפשוטו": הוא קרה, אך רק על פappleי השטח; מתחת לפappleי השטח, הכל אחד. היכולת להבין תורה פרדוקסלית זו, לפיה המציאות עשויה גם מאחד וגם משappleיים, appleקראת בחסידות " appleשיאת הפכים". האדם איappleו מסוגל לשאת הפכים בו-זמappleית, אך הוא כן מסוגל, ואף appleדרש, לעבור רצוא ושוב בין שתי הטעappleות ההפוכות המרכיבות את רעיון הצמצום שאיappleו כפשוטו. לכל הרעיוappleות המופשטים האלו של החסידות יש השלכות מאוד ממשיות על אורח החיים. הרעיון שיש צמצום אך שהוא איappleו כפשוטו מעצב באופן מסוים מאוד ומיוחד מאוד את יחס האדם לטבע. היא מאפשרת להתבוappleן במציאות סביבו דרך שתי עיappleיים שוappleות appleוכל לכappleותן כאן "עין הצמצום" ו"עין האיappleסוף" כאשר כל אחת מהן תופסת צד אחר לגמרי של המציאות. עין הצמצום רואה את העולם כפי שהוא מצטייר בידי הקוסמולוגיה הימי-ביappleימית המוכרת: סולם הויה המשתלשל מהספירות הרוחappleיות השמימיות עד לקומות ההויה החומריות והappleמוכות. עין זו מטפחת רגש של יראה ושפלות קומה, של רצון להתעלות מעל הגוף ולהתרומם רוחappleית. אך לצד עין זאת פוקחת החסידות גם את עין האיappleסוף, המעappleיקה לתודעה תמוappleה אחרת של המציאות. בתמוappleה זו, אין הבדל מהותי בין שלביו השוappleים של הסולם, ואין בכלל גבוה וappleמוך, רוחappleי וגשמי או טוב ורע של ממש; הכל כאחד הוא הויה אלוהית, הappleחה מעבר לטוב ולרוע, מעבר לרוח ולחומר, מעבר לדיכוטומיות באמצעותן אappleו מחלקים את המציאות. כאמור, לא appleיתן לפקוח שתי עיappleיים אלו בו-זמappleית, אלא רק לסירוגין. אך עצם ההתערסלות מהאחד לשappleיה מכוappleappleת תודעה עירappleית ותוססת, הappleעה בחדות מרוממות לשפלות, מאהבה אקסטטית ליראה זהירה. על מappleת להסביר את הדרך שראיית עולם זו מתווה לחסיד עליappleו להציג שappleי מושגים appleוספים: "קליפה" ו" appleיצוץ". הסברappleו שהעולם איappleו אלא אור במצב של העלם. עבורappleו, החיים בתודעת צמצום ולא מסוגלים לראות את אור האיappleסוף עצמו, מוצאים אותו גappleוז בעולם בצורת appleיצוצות. appleיצוצות אלו מתגלים לappleו בכל פעם שאappleו מצליחים להסתכל על משהו דרך עין האיappleסוף שלappleו, ובאמצעותה להיזכר שהמשהו הזה הוא בעצם חלק מההויה האלוהית שאין עוד מלבדה. רגעים אלו appleדירים וקשים להשגה, ורוב הזמן הappleיצוצות סמויים מעיappleיappleו. מה שאappleו בדרך כלל רואים, שהם הצעיפים המכסים את הappleיצוצות, appleקראים קליפות. כשם שהappleיצוצות הם גילומו של גילוי האור, הקליפות הן גילומו של ההעלם, של הרוע והחושך המכסים את האור. הן מזוהות עם מה שהקבלה מכappleה ה"סטרא אחרא": צדו האחר, החשוך, של אור האיappleסוף המצומצם. מטרתו של החסיד בעולם היא להראות את האחדות הappleחה מתחת לריבוי, לחשוף את האור הגappleוז שבעולם. לשם כך עליו לברר את הappleיצוצות מתוך הקליפות למצוא את הטוב הגappleוז בכל דבר ודבר ולהשיב אותם, כביכול, למקורם. פעולה זו, הappleקראת "העלאת appleיצוצות", חלה הן לגבי עצמים דוממים והן לגבי בappleי-אדם. לגבי עצמים דוממים היא מתבטאת בצירוף כווappleה מappleטלית מסוימת לפעולה איתם אכילה, למשל, מתוך מצב תודעה רוחappleי; ואילו לגבי בappleי אדם אחרים היא מתבטאת בappleסיון לדון כל אדם ואדם לכף זכות, לחפש 15 אחר הכווappleה הטובה המסתתרת מאחורי פעולותיו, גם אם הן שגויות. חשוב להסביר אלמappleט appleוסף לגבי היחס בין ההייררכיה של רבדי המציאות לבין כל- appleוכחותו של האור האלוהי. הן מושג ה" appleיצוץ" והן מושג ה"קליפה", כפי שראיappleו, חבים את קיומם לצמצום. ומכיוון שהצמצום 15 עצם הביטוי "העלאת appleיצוצות" מגלם בתוכו את appleשיאת ההפכים החסידית: המלה " appleיצוצות" באה ללמד שהאור האלוהי appleוכח בכל מקום באופן שויוappleי, בזמן שהמלה "העלאה" מappleיחה סולם אappleכי הייררכי עם appleמוך וגבוה.
יצר לא רק שappleיות, אלא סולם רב-קומות של דרגות גילוי והעלם, גם לקליפות ולappleיצוצות יש דרגות רבות. כעקרון, הכלל המסביר את סדר הקליפות והappleיצוצות הוא כדלקמן: ככל שקומות ההויה appleמוכות יותר וההעלם גדול יותר, כן הקליפות עבות וקשות יותר, כך שרבדי המציאות הירודים ביותר עולם הטבע הגשמי והיצרי בו אappleו חיים עשויים מהקליפות הגרועות ביותר. סדר זה די מובן מאליו. אך סדר הappleיצוצות מעappleיין הרבה יותר: תמוappleת העולם הקבלית-חסידית אומרת, שככל שרבדי ההויה appleמוכים יותר והקליפות עכורות יותר, כן הappleיצוצות הגappleוזים בהם גבוהים יותר. appleיתן לדמות זאת בצורת קוappleטרסט ככל שיותר חשוך כן האור מאיר הרבה יותר. אך דימוי מוצלח יותר הוא דימוי של משקל וappleפילה: appleיתן לראות כל appleיצוץ כמשתלשל ממקור גבוה הappleקרא בחסידות ה"שורש העליון" שלו כך שהוא " appleוחת" בהתאם לגובה ממappleו " appleזרק"; ככל שהוא appleזרק מקומה גבוהה יותר, כן הוא appleוחת appleמוך יותר. פירוש הדבר הוא, שדווקא ברבדים הטבעיים, הגשמיים, היצריים ביותר של המציאות, גappleוזים הappleיצוצות העילאיים ביותר. ראיappleו מקודם שרוסו מיזג בין שappleי אגפי סולם ההויה, והעappleיק לאגף הגשמי והappleמוך את דמותו של האגף העליון והגבוה. כעת אappleו רואים שתמוappleת-העולם החסידית מתארת משהו המזכיר במידה מסוימת את התמוappleה של רוסו, אך למעשה שוappleה ממappleה בתכלית. עבור החסידות שappleי אגפי סולם ההויה appleותרים appleבדלים, כל אגף במקומו; אך מכיוון שהאגף הappleמוך מכיל appleיצוצות גבוהים, המסודרים ביחס הפוך לשורשים העליוappleים שלהם, הוא למעשה משקף במהופך את האגף העליון. האגפים בשום אופן איappleם זהים, והאגף הappleמוך הוא אגף של קליפות; אך מי שמתבוappleן בו בחיפוש אחר appleיצוצות עליוappleים, יראה בו השתקפות מהופכת של האגף העליון של הסולם, כך שהראש appleיצב למטה והרגליים למעלה. אappleו יכולים לראות כעת, שהחסידות אמappleם דוחה את תמוappleתו של רוסו, אך בה-בעת, היא מספקת לappleו ביאור לשגיאתו: רוסו ראה ברבדי ההויה הappleמוכים ביותר את היופי, האמת והטוב העילאיים ביותר ולפי החסידות, הוא צדק!; אלא שהוא לא הבחין בכך, שמה שמתגלה לו הוא רק הappleיצוצות המשקפים את האגף הרוחappleי של הסולם, לא האגף הרוחappleי עצמו. שגיאתו של רוסו היתה שהוא ראה רק את הטוב שבטבע, והחמיץ כליל את הרע, את הקליפות האפלות המהוות, עבורappleו, יצורי הצמצום, את עיקרו של הטבע. לפי החסידות, אם כן, הפגם של רוסו לא היה שappleקט ראיה ילדותית וגופappleית של המציאות, אלא ההיפך המדויק: ראייתו היתה רוחappleית מדי ולכן בלתי-מתאימה לחיים בתוך הטבע. די לappleו בתיאור זה על מappleת לראות שגישת החסידות לחיים הגשמיים appleבדלת הן מהיחס השמרappleי הקורא להתרחק מהטבע והן מהיחס הרומappleטי הקורא לשוב אל הטבע. החסידות רוצה להיות מצויה בתוך הטבע, תוך שהיא מappleסה לברור מתוכו את האורות הרוחappleיים הגappleוזים בו. היא שותפה לרומappleטיקה באמוappleתה שיש אורות כאלו בטבע, אך היא תובעת עבודת בירור חמורה בהרבה, כמעט סגפappleית בדברים מסוימים, ממה שהרומappleטיקappleים אי פעם חשבו לappleקוט. ג לאחר שראיappleו את תמוappleת-העל הקוסמולוגית של רוסו, עליappleו לappleסות להבין את הדגם הפסיכולוגי שהוא יצק בתבappleיותיה. השיappleוי שרוסו חולל בתמוappleת הappleפש וביחס בין רבדי הappleפש השוappleים אappleלוגי לשיappleוי שהוא חולל בתמוappleת העולם וביחס בין שכבות ההוויה השוappleות. העולם והappleפש appleתפסו כמהדהדים זה את זה כבר במסגרת האמוappleה הימי-ביappleימית: שרשרת ההויה שהובילה מהטבע הגשמי לאל הרוחappleי שיקפה גם את appleפש האדם, שappleתפסה כappleתוappleה בכף הקלע בין יצר הרע הגופappleי המפתה אותה מלמטה לבין הappleשמה האלוהית הקוראת לה להתרומם מעלה. דגם זה, של סולם- appleפש אappleכי, ה ב apple ה את תודעתו של איש המערב לאורך כל ימי הביappleיים.
מappleקודת מבטו הסובייקטיבית, תפס האדם את appleפשו כמעין מסוף המחובר למפתappleם של שappleי מרחבים רוחappleיים האחד שמיימי וappleשגב, שיש לשאוף להתעלות אליו וכך להידמות למלאכי השמיים, והשappleי גיהappleומי ואפל, שיש להזהר פן מדרדרים אליו ומידמים לבהמות השדה. דברי ימי האמappleות המערבית מלאים בייצוגים חזותיים של גן-עדן וגיהappleום, שחוץ מהיותם מקומות ממשיים במרחב העולם, שיקפו גם את שappleי מרחבי הappleפש הקיימים בתוך האדם פappleימה: השדים הגודשים את appleופי השאול, מתעללים בצללי המתים, הצטיירו כתשוקות הבשר המייסרות את הappleפש מבפappleים, ומהצד השappleי, מקהלות המלאכים האוריריים, הappleוגהים באור שמיימי, appleשמעו כהד לשירתה של הappleשמה האלוהית האצורה בגוף, והמייחלת לפרוח ממappleו חזרה אל גן העדן ממappleו ירדה. מתמוappleת appleפש זו השתמעה גם שיטה חיappleוכית ברורה, שמטרתה היתה לדכא בהדרגה את היצרים הילדותיים של האדם, ולהקappleות לו חוש מוסרי וכלים להתגברות ההתפתחות הגבוהים והרוחappleיים יותר. עצמית, באמצעותם יוכל להגיע לרבדי מה השתappleה אצל רוסו? כפי שראיappleו, ברמה הקוסמולוגית מיזג רוסו בין חציה העליון של שרשרת ההוויה לבין חציה התחתון, כך שהתכוappleות של הספ ירות הרוחappleיות הואצלו על עולם הטבע. אותו מהלך ממש ביצע רוסו גם לגבי מימד הappleפש. הוא יצר דיוקן חדש לגמרי של היצרים המולדים והראשוappleיים של האדם, כפי שהם מתעוררים בו כאשר הוא מרפה מכל המעצורים וההדחקות: משדים אפלים שיש לרסappleם או להמיתם, הם הפכו למלאכים עטורי הילות, אותם מלאכים שתמיד סברappleו שappleיתן להשיגם רק דרך התגברות על היצרים. רבדי הappleפש הילדותיים, טען רוסו, הם-הם ההתגלמות המקורית, הטבעית, הטהורה, של מה שappleתפס בטעות כappleשמה הבוגרת, הappleקappleית בייסורים. יצר לב האדם, אם כן, טוב מappleעוריו לפי רוסו, והappleסיון לבגרו הוא שמעוות אותו והופכו לרע. היחס אל היצר הטבעי, לפיכך, לא צריך להיות של ריסון או דיכוי, אלא ההיפך הגמור: מרגעי הילדות הראשוappleים, יש להרפות מהיצרים ולאפשר להם להתפתח בטבעיות. הדימוי המפורסם ביותר של רוסו הוא של האדם כעץ, שיש לתת לו לצמוח מתוך עצמו, ולא לגזום אותו לכדי צורות גיאומטריות ומלאכותיות, שאיappleן אלא עיוותים המסיטים אותו מהתפתחותו הappleכוappleה. האדם הבוגר והשלם ביותר לפי רוסו, הוא דווקא האדם שהצליח לשמר את יצריו הילדותיים ולאפשר להם להתבטא ללא הפרעה. הappleסיוappleות העכשוויים ליצור מסגרות לימוד "פתוחות" או "דמוקרטיות" לילדים, המושתתים כולם על אותה אמוappleה ברוממותם של רבדי ההתפתחות הילדותיים, שואבים את השראתם במישרין מרעיוappleותיו של רוסו. גם בסולם הappleפש, אם כן, כמו בקוסמולוגיה, חולל רוסו מטאמורפוזה משמעותית: עדיין היה מדובר בסולם, ועדיין היו לו שappleי קצוות, האחד טוב והאחד רע; אך כעת, הוא לא הוביל עוד מיצר גופappleי רע ליצר רוחappleי טוב, אלא מאישיות טבעית ואותappleטית לאישיות מעוותת ומappleוכרת לעצמה. גם כאן, היצר הטבעי מוקם "למטה", במובן שזוהה כילדותי וראשוappleי, אך גם כאן, היפוך הערכים הגדיר אותו דווקא כמצוי "למעלה" על פappleי הסולם הערכי. הילד הוappleף לפתע מעלה והוצב על כס המלך. דבר משמעותי appleוסף שהשתappleה הוא appleקודת מבטו של הסובייקט ביחס לסולם הappleפש שלו. בסולם הappleפש המסורתי הסובייקט תפס עצמו כappleיצב באמצע הסולם, כאשר החצי הappleמוך משתלשל כלפי מטה והחצי הגבוה מיתמר כלפי מעלה. הוא היה appleתון לפיכך במצב של דילמה בסיסית, כאשר שתי אפשרויות של התפתחות appleפשית פתוחות בפappleיו. בסולם הappleפש החדש, לעומת זאת, appleקודת מבטו של הסובייקט appleחה בקצה העליון, כappleיצבת על פי באר, והתפתחותה יכולה לappleוע בכיוון אחד בלבד: פappleימה. עם מיזוגם של שappleי חצאי סולם הappleפש המסורתי לכדי באר הappleפש החדשה, חולל רוסו את המהפכה הפסיכולוגית שעתידה היתה להשפיע עמוקות על חווית העצמי של האדם המודרappleי: את שׁ apple יוּת ם של הגבוה והappleמוך הוא המיר בּ אחדוּתוֹ של העמוק. שappleי ה"וידויים" הגדולים של המערב הראשון של אוגוסטיappleוס הappleאבק בין יצרו לאלוהיו, והשappleי של רוסו השופע את עצמיותו כביטויים של שתי פרדיגמות מתחרות אלו של מבappleה הappleפש. appleיצבים זה לעומת זה
תמוappleת- appleפש חדשה זו, כאשר החוגים הרומappleטיים של החברה המערבית החלו להפappleים אותה ולהיות מוappleחים בידה, הבappleתה בהם התבוappleappleות פappleימית מסוג חדש. עם ביטול ההבחappleה בין רבדי הappleפש הappleמוכים והגבוהים, עם תיאורם של הרבדים הappleמוכים כגבוהים, ועם התוייתו של מסלול התפתחות רוחappleית אחד בלבד, אבד האמון בכל מפות-הappleפש הישappleות ובכל המדריכים הרוחappleיים המסורתיים, המבחיappleים בין יצר טוב ליצר רע, בין appleפש בהמית לappleפש אלוהית, וכו'. הם appleדמו כעת כמיושappleים ומיותרים. הרגשה חדשה החלה להתבסס בלב אappleשי הרומappleטיקה, שהאדם חייב לעבור את מסע ההשתלמות העצמית שלו ללא כל עזרה מבחוץ. שאין לו על מי לסמוך אלא על עצמו בלבד. הז'אappleר המודרappleי של כתיבת האוטוביוגרפיה והזכרוappleות,(Memoirs) שרוסו חappleך ושמושתת על היומרה להיות מסוגל לשמש כחוקר עצמך ומתעד עצמך, החל לצבור תאוצה, וביטא תappleופה חדשה בחיי הappleפש של איש המערב: החיפוש העצמי והביטוי העצמי האישיים, הappleעשים בידי האדם עצמו. בהדרגה, החל להתרחש שיappleוי appleוסף בדפוסי החיפוש העצמי. אידיאל מימוש האappleי האותappleטי כבר ויתר, כאמור, על חלוקת סולם הappleפש לאגפי טוב ורע, אך הוא עדיין הappleיח מבappleה של ציר אappleכי שיש לו appleקודת קצה שהיא העמוקה והיסודית ביותר מבוע האותappleטיות כביכול ושבה מסתיים החיפוש. אבל עם הזמן, אבדה גם appleקודת ציון זו. הסובייקט הappleודד במצולות appleפשו ללא כל מפה מטאפיזית או מוסרית המסו וגת את תכappleי- appleפשו על פappleי ציר היירארכי כלשהו, כאשר רק אידאל אותappleטיות עמום מappleחה אותו, appleידון ללכת לאיבוד. או-אז התרחשה תמורה רדיקלית עוד יותר בתמוappleת הappleפש של האדם הרומappleטי: תכappleי הappleפש השוappleים הותקו כליל מהציר האappleכי, והחלו מתפזרים על פappleי מישור אחד, שאיappleו מפלה ביappleיהם כלל. לא רק ההבחappleה בין טוב ורע appleעדרת כאן, אלא גם ההבחappleה בין אותappleטי לבלתי-אותappleטי. ללא כל פרמטר להבחappleה בין חוויות, רצוappleות וזכרוappleות, שויון appleפש אחיד שורר לגבי כולם. אם appleדמה את המהפכה של רוסו לפירוק המוappleארכיה והאצולה של הappleפש, הרי שתמורה חדשה זו מקבילה לכיappleוappleו של משטר דמוקרטי. בזאת appleפתח הפרק החדש בכרוappleיקה של טי יל-הappleפש המערבי, האחרון, ביappleתיים, מבין שלושה: בפרק הראשון, האוגוסטיappleי, הפappleה טייל הappleפש את עורפו ליצריו הטבעיים ועלה לרגל אל האלוהים שבו. בפרק השappleי, הרוסויאappleי, הוא פappleה אל יצריו הטבעיים ו"ירד לרגל" אל האותappleטיות שבו. בפרק החדש עובר טייל-הappleפש את השיappleוי העמוק ביותר: הוא מתכappleס כעת אל תוך appleפשו ללא תכלית וללא כיוון, כשפappleיו מועדות לשום-מקום. דמותו משתappleית כליל: מצליין הוא הופך לappleווד. הappleוודות המappleטלית החדשה, התועה ללא מפת דרכים ברחבי הappleפש, החלה לגלות את אותותיה באופן מובהק באמappleות ובתרבות של המאה העשרים. היא מגולמת, למשל, בסגappleון כתיבת "זרם התודעה", שג'ויס ופרוסט הם אולי מייצגיו המובהקים ביותר. appleקודת ההappleחה העומדת בבסיס כתיבה זו היא, שכל מה שאצור בחדריו של הלא-מודע היappleו חומר ראוי להחצappleה ולהעלאה על הכתב. הכללה זו איappleה מבחיappleה עוד בין חומרים לא מודעים "גבוהים" וחומרים לא-מודעים " appleמוכים" שיש לברר ביappleיהם ולשקול אלו מהם יש להחצין ואלו רצוי להצappleיע. במידה שappleוהגים עדיין לעשות הבחappleה זו, הרי שעושים אותה רק על מappleת לבטל את תוקפה ולהעמיד את כל תכappleי הappleפש השוappleים על אותו מפלס ערכי. גם האמappleות החזותית החדשה היא ביטוי לappleוודות הappleפש. זרמי הדאדא, הסוריאליזם והפופ-ארט, למשל, הם ביטויים שוappleים לאופן בו דימויים הופקעו מהקשרם המקורי, appleושלו מ"זכרוappleם" כביכול, ואז קובצו יחד במרחב אחד. ספרי ההיסטוריה קובעים שזרמים אלו מן חלפו העולם באמצע המאה, אך הם איappleם מפרשים appleכוappleה את תולדות האמappleות: למעשה, הם הוטמעו בתרבותיappleו בכזו דרגה, שאין אappleו מבחיappleים בהם יותר. הפסיappleציה המחודשת שתלמידי תיכון, דור אחרי דור, ממשיכים לגלות באמappleות סוריאליסטית, למשל, היא עדות אחת לכך. החוויה שאמappleות זו מבטאת של התעוררות לתוך מציאות בלתי-מובappleת בעליל, שכל הכלים המוכרים appleשברים מולה היא אחת מתחושות היסוד של האדם המודרappleי. גם הספרות והקולappleוע מבטאים אותה: איappleדיוידואלים מבודדים, מיוזף
ק. הappleשפט ועליסה המתפלאת, ועד מקביליהם הקולappleועיים, טרומן מ"המופע של טרומן" וappleיאו מה"מטריקס", ולהם מצטרפים עוד רבים אחרים, מתעוררים כולם לגלות שחיו בעולם אשלייתי, וכי העולם האמיתי מציית לחוקים זרים ובלתי-מובappleים. מי שעוקב אחר התפתחותה של האמappleות הפלאסטית החדשה במוזיאוappleים ובגלריות, ע ד לאיappleספור ביטויים לחווית זרוּת זו. האמן המודרappleי דולה אלמappleטים מהגבוה ומהappleמוך, מהאישי ומהציבורי, מהמיתי ומהתעשייתי, ומצרפם אלו לאלו בחופשיות, כמו appleחו על מישור אחד. צירופים אלו אמappleם איappleם שרירותיים, אך הם מצייתים לסדר פappleימי כה פרטי, כה אסוציאטיבי, כה דקיק, שכל זיקה ביappleיהם לבין הבappleתappleו את סדרה של המציאות זה מכבר אבדה. מגווappleם של צירופים אלו בלתי-מוגבל אך עומקם אפסי, מהסיבה הפשוטה שאין לאיש כלים להצביע על כיוון אחד לקראתו ראוי להתעמק. הם appleותרים בגדר רשמי מציאות של תייר החולף דרך ארצות התבל כולן מבלי להשתקע באף אחת מהן. appleווד-הappleפש המודרappleי מתעורר אל המציאות העכשוית כחולה אמappleזיה, שהכל חדש וטרי עבורו. במילותיו של ברטראappleד ראסל, הוא כמו "פרוביappleציאלי בזמן": שבוי באי התקופה בה appleולד, משוכappleע שהיא היחידה החשובה, ושרוי בבערות גמורה לגבי התהליכים מהם התהוותה. רוב הזמן, הרגשתו הבסיסית היא של אפתיה כלפי המציאות, וכאשר appleובט בו רגש עמוק יותר, הוא לובש צורה של השתאות, אפילו סגידה, כלפי תופעות סתומות וחסרות פשר המגיחות אליו מדי פעם מתוך בליל הרשמים. חויה זו אופייappleית להזיות המיוצרות בידי סמים פסיכדליים: ברגע אחד, יוצר הסם מעין השטחה של המציאות, הצבת האלמappleטים השוappleים בשדה הראיה על פappleי מישור אחד, משל היו תמוappleה דו-מימדית, וברגע אחר הוא ממקד את כל תשומת הלב על אלמappleט יחיד, מבודדו מהקשרו, ומאציל עליו שפע משמעויות מעין-מיסטיות, הappleדמות כהרות פשר וגורל. לא במקרה appleודעת לאסתטיקה הפסיכדלית השפעה כה גדולה על התרבות החזותית שלappleו. גם אם מעטים יחסית מתappleסים בסמים פסיכדליים, החוויה הappleפשית המכוappleappleת של החברה הצעירה בדורות האחרוappleים appleוכח הן התרבות שסביבם והן עולם החויות הappleפשיות שלהם, היא חוויה דמוי-פסיכדלית. בהיה לאורך זמן בערוץ הappleצפה ביותר בידי הappleוער, appleדמית,mtv כמסע הזוי דרך התת-מודע הקולקטיבי של התרבות המודרappleית, והוא כולל את שappleי האיכויות הפסיכדליות שצייappleו: הוא בולל יחדיו אימאז'ים מכל קצוות הספקטרום החזותי, מהקדוש ביותר עד הפרוורטי ביותר, ברצף מהובהב המשווה להם, בהדרגה, אחידות אפרפרה אחת; ומדי פעם מואט פתאום הקצב, כאילו בשורה רוחappleית עומדת לבקוע מהמסך, ואז המבט מושהה בדרמטיות על דימוי סתמי, לעתים קרובות פאתטי גלגל שיappleיים מסתובב, פיקappleיק בחיק הטבע, אדם בודד בתחappleת רכבת לפappleי שהקצב מואץ שוב ומוהל גם אותו במרקחה הרגילה. הספרות והקולappleוע המודרappleיים מספקים גם הם איappleספור ביטויים לחוויה זו: אצל סופרים כויליאם בורוז האמריקאי, ז'ורז' בטאי הצרפתי ואתגר קרת הישראלי ואצל קולappleועappleים כדיויד ליappleץ', וים וappleדרס והאחים כהן, המשמשים מושאים להערצה בקרב הדור הצעיר, שבים וחוזרים רגעי "התגלות" אלו, המעappleיקים מוקד מועצם לחפצי יומיום כדור צמר מתגלגל, סיגריה appleיצתת, טיפה appleיגרת מברז ומעappleיקים לו עוצמה גדולה מהחיים, כמו היה צוהר להתגלות דתית. ואמappleם, כאשר התת-מודע הוא האל, הבלחות לפappleי השטח של דימויו הראשוappleיים ביותר הדימויים הכי "ו ויר ד ים" בלשון הקליקה האמappleותית appleתפסות כדברי אלוהים חיים. התוצאה של ההתכappleסות והשוטטות האלו היא הרגשה של העצמי כישות בודדת ותלושה, הרגשה ראשוappleה מסוגה בתולדות התרבות. בעשורים האחרוappleים הוגים רבים העסיקו עצמם בשאלת העצמי המודרappleי, 18 17 16 והם העappleיקו לו כיappleויים רבים: הוא תוּאר כחסר-בית, כמappleותק מסביבתו ומקהילתו, כמפורק מתכוappleות, 16.Berger & Kellner, The Homeless Mind 17. Disengaged : Charles Taylor, The Ethics of Authenticity 18. Unencumbered : Michael Sandel
21 20 19 כציור הappleמחק לאיטו, כילד המכוappleס בספירה הפרטית, כappleרקיסיסטי וכמצומצם, ועוד ועוד. כיappleויים אלו מתייחסים לתופעות שוappleות לגבי הפרט המודרappleי, המאבד בהדרגה את אמוappleו הן במוסדות המקשרים ביappleו לבין האל, והן במוסדות המאגדים פרטים אלו לאלו (הדת, המשפחה, המדיappleה, הלאומיות, וכיו"ב). הפרט היום מוצא עצמו מעורטל מההקשרים המוכרים, appleיצב לבדו, וחש שכל התהליכים החשובים באמת מתחילים וappleגמרים בו, כולל התהליכים המתקappleים את החברה ואת העולם. יחסו של העצמי המודרappleי אל העולם מיטלטל בין שappleי רגשות סותרים: appleיכור וappleיתוק מהסביבה מחד, ומאידך, פליאה איappleסופית ממappleה. גם האידיאלים שהתרבות מציעה לו appleעים בין שappleי קטבים אלו: מצד אחד, היא קוראת לגיבוש של אישיות איappleדיוידואלית וייחודית, חד-פעמית, בעלת הישגים מקוריים וחדשappleיים, בעלת כוח ואסרטיביות ועמידה איתappleה; מצד שappleי מושמעת קריאה הפוכה במדויק, לפירוק של האישיות הפרטית, להתמזגות והימחקות באיזו ישות כללית תהי זאת קבוצת רוקדים, חיק הטבע, האקט המיappleי, המדיappleה, מוזיקה או רוח-העולם 22 המיסטית עד שהאappleי שלו הופך לאין. appleקודת הקצה של הקריאה האחת היא appleיכור מוחלט מהכל; של השappleיה אהבה עיוורת להכל: שappleי רגשות המתלכדים בצורת תחושה של שויון appleפש כלפי העולם. ד מי שער להתפתחות שלילית זו בדמותו של העצמי המודרappleי הם אappleשים בעלי טמפרמappleט שמרappleי יותר, 23 המשתייכים בדרך כלל לציבור הימין או השמאל המתון. חשיבתם קלאסית יותר מרומappleטית, והם מודעים היטב לצורך בהיררכיות ערכיות. אלא שביקורתם מתמצית, בדרך כלל, בפטירתם של רוסו ושל רעיוappleותיו, וכן של רבות מהתופעות מהסוג שמappleיappleו לעיל, כ"ילדותיים", " appleרקיסיסטיים", "אובדappleיים", וכו'. ביקורות מסוג זה לוקות בשappleי חסרוappleות עיקריים, האחד מתודולוגי והשappleי פרגמטי: החסרון המתולוגי הוא, שהן מתיחסות בזלזול אל התרבות הרומappleטית אותה הם מבקרים, ומתחמקות מהתמודדות מעמיקה יותר איתה, המבררת בין יסודות חיוביים ושליליים; החסרון הפרגמטי appleובע מהחסרון הקודם, והוא, שזלזול מוחלט ברומappleטיקה שולל את האפשרות שאותם אappleשים הדוגלים בה או אחוזים בקסמה, ושעבורם היא appleותappleת מעappleה לצורך ממשי בappleפשם, ישמעו את הביקורת ויפappleימו אותה. בסיס לביקורת מורכבת יותר, לא שוללappleית גרידא ולא מחייבת גרידא, appleיתן למצוא במסורת החסידית. בסעיף ב' השווappleו בין תמוappleת העולם של רוסו לזו של החסידות. כעת, לאחר שסקרappleו את תמוappleת הappleפש שרוסו גיבש מתוך תמוappleת עולמו, אappleו יכולים להתוות את דמותה של תמוappleת הappleפש שגיבשה חסידות מתוך תמוappleת עולמה שלה. תמוappleת הappleפש של החסידות אappleלוגית לתמוappleת העולם שלה. וכמו במקרה של תמוappleת העולם, יש יסודות המשותפים לסולם הappleפש הקלאסי, ויסודות אחרים המזכירים יותר את דגם באר הappleפש של רוסו. appleפתח ביסודות הקלאסיים. לשם כך עליappleו להבין עד כמה לא היתה החסידות תappleועה מהפכappleית. הדבר מתברר כאשר 19.Michel Foucault, The Order of Things 20. Private Man : Richard Sennet, The Fall of Public Man 21.Christopher Lasch, The Culture of Narcissism, The Minimal Self 22 ההדגשות החוזרות וappleשappleות, עד זרא ממש, בספרי יעוץ ובפי מטפלים ופסיכולוגים, למצוא איזון בין שתי קריאות אלו, לדעת להשתלב במסגרות תוך שמירה על הזהות הפרטית, איappleה אלא עדות עקיפה לעוצמתן הגדולה, המצריכה תגובות כה תכופות מצד הפסיכולוגים. 23 בארה"ב מיוצגת עמדה זו בידי, למשל, כריסטופר לאש וריצ'רד רורטי מהשמאל, אירויappleג קריסטול מהימין; קולות מקבילים בארץ מושמעים מפי appleסים קלדרון וגדי טאוב משמאל, מרכז שלם מימין.
appleזכרים שהחסידות לרגע אחד לא כפרה בחיי המצוות וההלכה. אף כי רוחות עזות של כפירה appleשבו באירופה באותה תקופה מצד אחד appleיצבו שבתאי צבי ויעקב פראappleק שהיוו עדיין פצע פתוח, ומצד שappleי היו תappleועות ההשכלה והappleאורות שהחלו צוברות תאוצה תappleועת החסידות צעדה במסלול שמרappleי מאין כמוהו, של דבקות במסורת התורappleיות ובמחויבות ההלכתית למצוות. appleגזרותיה של בחירה זו הן רבות וחשובות. appleגזרים ממappleה חיים של קבלת עול ממקור על-אappleושי, אידאל של התגברות עצמית ושל יישור קו עם דרישות חיצוappleיות לאדם, מחויבות למסורת עתיקה שהתגבשה בזמappleים רחוקים ושוappleים מאוד, ועוד. לעappleייappleו, האלמappleט החשוב ביותר שהיה כלול בבחירה השמרappleית, הוא ההפרדה הקלאסית בין גוף לappleפש ובין יצר רע ליצר טוב. בזמן שהתיאוריות הappleטורליסטיות שהחלו מתגבשות באותה עת בין השאר זו של רוסו תפסו את האדם כעשוי מיסוד אחד בלבד ולפיכך כמוappleע בידי רצון אחד בלבד, המשיכה החסידות להאמין בקיומה של שappleיוּת בסיסית בין הרצוappleות הפועלים באדם. התיאור המקובל בחסידות הוא של האדם כappleתון תחת השפעתן של שתי appleפשות שוappleות וסותרות, המכוappleות "הappleפש הבהמית" ו"הappleפש האלוהית" (שאיappleם אלא כיappleויים חדשים ליצר הרע והיצר הטוב הקלאסיים). בדיוק כמו במשל המרכבה והסוסים מה"פיידרוס" של אפלטון, appleתפס האדם כappleמשך לכיווappleים מappleוגדים בידי שתי הappleפשות, כאשר מטרתו היא להפappleות את עורפו לאחת ולהיעתר לשappleיה. אולם כפי שראיappleו, החסידות הביאה עמה גם חידושים גדולים, שלא היו קיימים ביהדות קודם לכן. כשעסקappleו ברובד הקוסמולוגי, ראיappleו את החידוש העיקרי בתפיסה, שה"צמצום" ההבחappleה שיצר הבורא ביappleו לבין הבריאה איappleappleו קיים כפשוטו, ושבמובן מסוים, הכל הוא תמיד האל. המקבילה לרעיון זה בשדה הappleפש היא, שלצד ההבחappleה בין גבוה וappleמוך בappleפש, appleכוappleה גם הטעappleה כי האישיות כולה היא רוחappleית. ההשלכה העיקרית של תפיסה זו היתה גישה חדשה לרבדים הappleמוכים והילדותיים ביותר בappleפש: אם בורא העולם appleוכח בכל מקום, וגם בהם, הרי שגם בתוכם גלום פוטappleציאל רוחappleי, וגם באמצעותם appleיתן לעבוד את השם. למעשה, הפוטappleציאל הרוחappleי הגלום בהם גדול יותר מאשר ברבדים השכליים. הסיבה היא, שלפי החסידות, מוצאם של הגוף ושל הappleפש הבהמית, כמו של כל הדברים הגשמיים והירודים, טמון ברבדים הגבוהים והרוחappleיים של ההוויה. לא זו בלבד, אלא שלפי החסידות, ככל שהיצר appleמוך יותר וראשוappleי יותר, כן שורשו הרוחappleי appleעוץ גבוה יותר בעולמות העליוappleים. כפי שהעולם הגשמי משקף במהופך את העולם הרוחappleי, כך הappleפש הבהמית של האדם משקפת במהופך את appleפשו האלוהית. היצרים הגופappleיים איappleם גבוהים, אם כן, אך הם משקפים, בצורה ירודה וגרוטסקית, את השאיפות הרוחappleיות הappleעלות שמתוכן appleולדו. מסיבה זו, דווקא הרבדים הילדותיים והרגשיים באדם, הם-הם האמצעי לעבודת השם העילאית ביותר: תיקוappleם מהדהד מעלה לשורשיהם העליוappleים, שהם הגבוהים ביותר בappleשמה. על בסיס זה, חוללה החסידות את מהפכתה הגדולה: לראשוappleה בתולדות היהדות, היא העתיקה את מרכז הכובד של עבודת השם מלימוד התורה והקיום הצייתappleי של ההלכה, לפעילות appleפשית פappleימית שתכליתה התעלות הappleפש ודבקותה באלוהוּת. מרכז הכובד הקלאסי appleח ברבדים הרציוappleליים של הappleפש, ותבע את כפייתו של השכל והרצון המודע על היצרים הטבעיים, בין אם למטרת לימוד או למטרת קיום מצוות. החסידות העבירה אותו פתאום אל אותם אותם יצרים שבעבר קראו רק לרסן אותם, ובכך התוותה תappleועת appleפש חדשה, שאיappleappleה מופעלת בידי השכל והרצון המודע, אלא בידי הרבדים הבלתי-שכליים ובלתי-מודעים באדם. האידאל החסידי איappleו של למדן הבקיא בסוגיות התלמוד ובטיעוappleים המפולפלים אף כי appleדרש תמיד מכל יהודי ללמוד אותם אלא של מאמין פשוט, שלבו אוהב את השם ומבקש לראות אותו בכל מקום. החסידות, אם כן, appleדמית כסappleטימappleטלית ולא איappleטלקטואלית, ומסיבה זו מזוהה לעתים קרובות כתappleועה רומappleטית. היא appleראית ככזו הן לרומappleטיקappleים הרבים שappleמשכים אליה, והן לשמרappleים הרבים המבקרים אותה. אך הבappleה זו של החסידות היא שגויה, וappleולדת מהסתכלות על החסידות דרך הפריזמה של הרומappleטיקה,